התחמשות בריטניה לפני מלחמת העולם השנייה
ההתחמשות המחודשת של בריטניה לאחר מלחמת העולם הראשונה התרחשה בין 1934 ל-1939. בשנים אלו החלה הממלכה המאוחדת לפעול לחימוש מחדש של הכוחות המזוינים שלה לאור החשש ההולך וגובר מפני גרמניה הנאצית.
הצורך בהתחמשות מחודשת לאור האיום הנאצי נוצר בשל קיצוץ תקציב הביטחון בבריטניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, מ-766 מיליון ליש"ט בשנת 20–1919 ל-102 מיליון ליש"ט בשנת 1932.
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חוק עשר השנים
חוק עשר השנים (Ten Year Rule) היה מדיניות שהונהגה על ידי ממשלת בריטניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919. המדיניות קבעה כי תכנון התקציב והמדיניות הצבאית יתבססו על ההנחה שבריטניה לא תהיה מעורבת במלחמה גדולה בעשר השנים הבאות. חוק זה השפיע בצורה משמעותית על קיצוצי התקציב הצבאי והפירוז של הכוחות המזוינים הבריטיים בשנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 של המאה ה-20.
יישום והשפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילה, חוק עשר השנים נקבע כהנחה שנתית שהתחדשה מדי שנה. המשמעות הייתה שהמדיניות נמשכה למעשה לאורך כל שנות ה-20, כשבכל שנה הניחו שוב שהמלחמה לא תפרוץ בעשור הקרוב. השפעה מרכזית של המדיניות הייתה הפחתה משמעותית בהשקעות בציוד צבאי ובכוח אדם צבאי, מה שהוביל להקטנת היכולת הצבאית של בריטניה.
ביטול החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1932, על רקע התחזקות האיומים הבינלאומיים ובעיקר עליית הנאציזם בגרמניה, החליטה ממשלת בריטניה לבטל את חוק עשר השנים. ההבנה שהאיומים גוברים ושיש צורך להתחמש מחדש הובילה לשינוי מדיניות ולהתחלת תוכניות ההתחמשות.
ביקורת והשלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוק עשר השנים ספג ביקורת רבה בשל השפעתו על מוכנות בריטניה למלחמה. רבים טענו שהמדיניות הביאה לכך שבריטניה נכנסה למלחמת העולם השנייה כשאינה מוכנה באופן מלא. עם זאת, יש הטוענים כי התקופה של חוק עשר השנים אפשרה לבריטניה להפנות משאבים לצרכים אזרחיים ולשיקום כלכלי לאחר מלחמת העולם הראשונה.
ישנם מקורות המתארים את ההתחמשות הבריטית מיד לאחר ביטול חוק עשר השנים כלא חד משמעית, ונעה בין פירוק לחימוש מחדש.[1][2] גם לאחר קריסת חבר הלאומים ב-1935, תוכנית החימוש הבריטית רוככה בגלל מדיניות הפיוס.[1]
קריסת מדיניות הפירוז הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המצב הבינלאומי השתנה באופן דרמטי לאחר עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה בשנת 1933. גרמניה פרשה מחבר הלאומים ומוועידת הפירוז של ז'נבה, והחלה בהתחמשות מחודשת. ההחלטה לפרוש התקבלה בעקבות סירוב של מעצמות המערב, במיוחד צרפת ופולין, להיענות לדרישות גרמניה להשוות את כמות הנשק שלהן עם זו של גרמניה, או לחלופין לצמצם את החימוש שלהן. היטלר הצהיר שהסיבה לפרישה הייתה חוסר ההסכמה להשיג שוויון חימוש, אשר הוא ראה כחיוני להשתתפות גרמניה במוסדות בינלאומיים והסכמים[3][4]
כתגובה לכך, הוקם בבריטניה ועדת דרישות הביטחון (DRC) בנובמבר 1933, אשר קבעה כי האיום המרכזי על בריטניה הוא מגרמניה. ה-DRC קבעה את העדיפות האסטרטגית של בריטניה כהימנעות מעימות עם יפן ולהתרכז בגרמניה כאיום העיקרי.[5]
ההצעה הראשונית של DRC הייתה להוציא 71 מיליון פאונד על חימוש מחדש בחמש השנים הבאות (1934-39) על מנת לצייד מחדש את הצבא הבריטי ללחימה באירופה. עם זאת, האוצר אילץ להפחית את תוכנית ההרחבה של צבא היבשה ל-50 מיליון ליש"ט, ולהכפיל את זה של חיל האוויר המלכותי. מטרתו העיקרית הייתה להרתיע את התוקפנות הגרמנית על ידי בניית חיל אוויר מודרני.
DRC קבעה גם את מוקד האסטרטגיה של בריטניה לאורך השנים הראשונות של החימוש מחדש, והובילה למתח מתמשך בין שלושת הגופים הצבא, האוצר ומשרד החוץ.[5]
תחילת ההתחמשות[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוכנית ההתחמשות כללה הגדלת תקציבי הביטחון והרחבת היכולות הצבאיות של בריטניה ובעיקר של חיל האוויר המלכותי:
חיל האוויר המלכותי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1918 היו לחיל האוויר המלכותי החדש 290,000 איש וכ-23,000 מטוסים.[6] בריטניה שמה דגש מיוחד על התחמשות חיל האוויר המלכותי. הבנת החשיבות של כוח אווירי מודרני הייתה מכרעת, במיוחד לנוכח האיומים של חיל האוויר הגרמני (Luftwaffe).
תוכנית ההרחבה של חיל האוויר: בשנת 1935, אישרה הממשלה הבריטית תוכנית שאפתנית להרחבת חיל האוויר. התוכנית כללה ייצור מוגבר של מטוסי קרב, מטוסי מפציצים ומטוסי תובלה.
פיתוח מטוסי קרב מתקדמים: אחד הפיתוחים המרכזיים היה מטוס הקרב ה”הוקר הוריקן” ולאחריו ה”סופרמרין ספיטפייר”, שניהם מילאו תפקיד מרכזי בקרב על בריטניה ב-1940.
כחלק מהמאמץ להגדיל את יכולות חיל האוויר, בריטניה הקימה מפעלי ייצור תעופה חדשים, חלקם במימון ממשלתי מלא וחלקם בסיוע ממשלתי למפעלים פרטיים, אשר כונו "מפעלי צל" (Shadow Factories). מפעלים אלו ייצרו כמות גדולה של מטוסים, תחמושת ורכיבים תעופתיים נוספים.
הצי המלכותי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בריטניה, כמעצמה ימית מסורתית, חיזקה גם את חיל הים שלה.
הבריטים השקיעו בבניית נושאות מטוסים חדשות ובשדרוג ספינות הקרב הקיימות
פיתוח כלי נשק ימיים: פיתוח טכנולוגיות חדשות לנשק ימי, כגון טורפדות משופרים וצוללות מתקדמות, עמדו גם הן בראש סדר העדיפויות.
בין האוניות החדשות שנרכשו היו חמש אוניות מערכה מסוג "קינג ג'ורג' החמישי". כמו כן, נרכשו נושאות מטוסים חדשות כמו נושאות המטוסים מסדרת "אילוסטריוס" וסדרות גדולות של סירות חדשות.
בנוסף, בריטניה האיצה את בניית בסיס הצי בסינגפור, אשר הושלם בתוך שלוש וחצי שנים במקום חמש שנים כפי שתוכנן במקור. חיל הים אף הרחיב ושדרג את הצי הקיים, כולל מודרניזציה של אוניות כמו אה"מ רינואון ואה"מ וורספייט, בעוד שאוניות אחרות קיבלו שדרוגים חלקיים[7]
הצבא הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתמקדות בתחילת הדרך הייתה בעיקר בכוחות האוויר והים, אך גם חיל היבשה התחיל בהדרגה להתחמש.
חידוש ציוד: תהליך ההתחמשות כלל רכש של טנקים חדשים, תותחים ואמצעי לחימה מודרניים נוספים.
אימונים: הוגברה תשומת הלב לאימונים ולשיפור היכולות הטקטיות והאסטרטגיות של החיילים.
ההשקעות התמקדו בעיקר בהצטיידות בטנקים מודרניים ובנשק מתקדם כמו הוביצרים, והמפעלים המלכותיים לציוד צבאי (Royal Ordnance Factories) הוכנו לייצור המוני של תחמושת.
אולם, בגלל המחסור בתקציבים והשקעת המשאבים הגדולה יותר בחיל האוויר והצי, נותר הצבא הבריטי קטן ומצומצם יחסית לכוחות הגרמנים עד פרוץ המלחמה בשנת 1939
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Higham, Robin (2015). A Guide to the Sources of British Military History. London: Routledge. p. 453. ISBN 9781317390213.
- ^ Millett, Allan; Murray, Williamson (2010). Military Effectiveness: Volume 2, The Interwar Period. Cambridge: Cambridge University Press. p. 101. ISBN 9780521425896.
- ^ Germany rejects disarmament and international cooperation, encyclopedia.ushmm.org (באנגלית)
- ^ Withdrawal of Germany from the League of Nations. Letter from Konstantin von Neurath., Library of Congress, Washington, D.C. 20540 USA
- ^ 1 2 Neilson, Keith (2003). "The Defence Requirements Sub-Committee, British Strategic Foreign Policy, Neville Chamberlain and the Path to Appeasement". The English Historical Review. 118 (477): 651–684 – via JSTOR.
- ^ https://www.raf.mod.uk/our-organisation/our-history/#:~:text=The%20'new'%20RAF%20was%20the,in%20support%20of%20ground%20forces.
- ^ Kennedy, Greg; Neilson, Keith (2002). Incidents and International Relations: People, Power, and Personalities. Westport, CT: Praeger. p. 123. ISBN 0275965961.