אה"מ רינואון (1916)
.jpg) | |
| אה"מ רינואון במאי 1920 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | סיירת מערכה |
| צי | הצי המלכותי הבריטי |
| דגל הצי |
 |
| סדרה | סיירות המערכה מסדרת רינואון |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
Fairfield Shipbuilding and Engineering Company  |
| הוזמנה | 30 בדצמבר 1914 |
| תחילת הבנייה | 25 בינואר 1915 |
| הושקה | 4 במרץ 1916 |
| תקופת הפעילות | 20 בספטמבר 1916 – 19 במרץ 1948 (31 שנים) |
| אחריתה | נגרטה |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם השנייה (המערכה בנורווגיה) מלחמת העולם הראשונה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 27,600 טון, מקסימלי: 32,740 טון |
| אורך | 228.7 מטר |
| רוחב | 27.5 מטר |
| שוקע | 8.2 מטר |
| מהירות | 32 קשרים |
| גודל הצוות | 953–1,223 |
| טווח שיוט | 7,400 ק"מ |
| הנעה | 4 טורבינות קיטור בהספק 112,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 4 מדחפים |
| שריון |
חגורת השריון: 3–6 אינץ' (76–152 מ"מ) סיפונים: 1–2.5 אינץ' (25–64 מ"מ) ברבטות: 4–7 אינץ' (102–178 מ"מ) צריחי התותחים: 7–9 אינץ' (178–229 מ"מ) מגדל הניווט: 10 אינץ' (254 מ"מ) מחיצות: 3–4 אינץ' (76–102 מ"מ) |
| חימוש | 6 תותחי 15 אינץ' (381 מ"מ), 17 תותחי 4 אינץ' (102 מ"מ), 6 תותחי 2 פאונד (40 מ"מ), 2 צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מ"מ) |
| מטוסים | 4 מטוסים ימיים |
  | |
אה"מ רינואון הייתה האונייה המובילה של סדרה של סיירות המערכה של הצי המלכותי שנבנתה במהלך מלחמת העולם הראשונה. היא הונחה במקור כגרסה משופרת של אוניות המערכה מסדרת רוונג'. בנייתה הופסקה עם פרוץ המלחמה בטענה שהיא לא תהיה מוכנה בזמן. אדמירל לורד פישר, עם מינויו ללורד הים הראשון, קיבל אישור להתחיל מחדש את בנייתה כסיירת מערכה שניתן לבנות ולהכניס לשירות במהירות. מנהל הבנייה הימית (DNC), יוסטס טניסון-ד'איינקור, יצר במהירות עיצוב חדש לחלוטין כדי לעמוד בדרישותיו של אדמירל לורד פישר והבונים הסכימו לספק את האוניות תוך 15 חודשים. הם לא ממש עמדו ביעד השאפתני הזה, אבל האונייה נמסרה כמה חודשים לאחר קרב יוטלנד ב-1916. רינואון, ואחותה אה"מ ריפאלס, היו אוניות הראשה המהירות ביותר בעולם עם כניסתן לשירות.
רינואון לא השתתפה בקרב במהלך המלחמה ושופצה פעמיים בין המלחמות; השיפוץ של שנות ה-20 הגדיל את הגנת השריון שלה וביצע שיפורים קלים יותר, בעוד שהשיפוץ של שנות ה-30 היה הרבה יותר יסודי. האונייה נשאה לעיתים קרובות בני מלוכה בסיורים שלהם בחו"ל ושימשה כאוניית הדגל של שייטת סיירות המערכה בעת השיפוץ של הוד.
במהלך מלחמת העולם השנייה, רינואון הייתה מעורבת בחיפושים אחר אדמירל גרף שפה ב-1939, השתתף במערכה הנורווגית של אפריל-יוני 1940 ובחיפושים אחר אוניית המערכה הגרמנית ביסמרק ב-1941. היא בילתה את רוב השנים 1940 ו-1941 כחלק מכוח H בגיברלטר, בליווי שיירות והיא השתתפה בקרב שלא הוכרע בקייפ ספרטיבנטו. רינואון הוקצתה לזמן קצר לצי הבית וסיפקה כיסוי למספר שיירות ארקטיות בתחילת 1942. האונייה הועברה בחזרה לכוח H למבצע לפיד ובילתה חלק ניכר משנת 1943 בשיפוץ או בשינוע של וינסטון צ'רצ'יל וצוותו אל ומכנסים שונים עם מנהיגים שונים של בעלות הברית. בתחילת 1944, רינואון הועברה לצי המזרחי באוקיינוס ההודי שם תמכה בהתקפות רבות על מתקנים שנכבשו על ידי יפן באינדונזיה ועל קבוצות איים שונות באוקיינוס ההודי. האונייה שבה לצי הבית בתחילת 1945 והושמה בעתודה לאחר תום המלחמה. רינואון נמכרה לגרוטאות ב-1948.
תכנון ותיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
אדמירל לורד פישר הציג לראשונה את דרישותיו עבור האוניות החדשות למנהל הבנייה הימית (DNC) ב-18 בדצמבר 1914, עוד לפני שהספינות אושרו. הוא רצה חרטום ארוך, גבוה ומתרחב, כמו בפרה-דרדנוט אה"מ רינואון, אך גבוה יותר, ארבעה תותחי 15 אינץ' בשני צריחים תאומים, חימוש נגד טרפדת של עשרים תותחי 4 אינץ' (102 מילימטרים) מותקנים גבוה ומוגנים במגני תותחים בלבד, מהירות של 32 קשר באמצעות דלק נפט, ושריון בקנה מידה של סיירת המערכה אינדפטיגבל. אולם תוך מספר ימים, פישר הגדיל את מספר התותחים לשישה והוסיף שני צינורות טורפדו. שינויים קלים באומדן הראשוני בוצעו עד 26 בדצמבר ותכנון ראשוני הושלם ב-30 בדצמבר.
במהלך השבוע שלאחר מכן מחלקת ה-DNC בחנה את החומר שנמסר עבור שתי סיירות המערכה והחליטה במה ניתן להשתמש בעיצוב החדש. החומר השמיש הועבר לבנאים, שקיבלו מספיק מידע מהמחלקה של ה-DNC כדי להניח את שדרית שתי האוניות ב-25 בינואר 1915, הרבה לפני השלמת החוזים המשתנים ב-10 במרץ.
לרינואון היה אורך כולל של 794 רגל 1.5 אינץ' (242.0 מטרים), רוחב של 90 רגל 1.75 אינץ' (27.5 מטרים), ושוקע מקסימלי של 30 רגל 2 אינץ' (9.2 מטרים). הדחק האונייה היה 27,320 טונות ארוכות (27,760 טונות) בתפוסה סטנדרטית ו-32,220 טונות ארוכות (32,740 טונות) במעמס מלא. טורבינות הקיטור שלה בראון-קרטיס עם הנעה ישירה תוכננו לייצר 112,000 כוחות סוס (84,000 קילוואט), שיעניקו לאונייה מהירות של 32 קשרים (59 קמ"ש). עם זאת, במהלך ניסויים בשנת 1916, הטורבינות של רינואון סיפקו 126,000 כוחות סוס (94,000 קילוואט), מה שאפשר לה להגיע למהירות של 32.58 קשרים (60.34 קמ"ש). האונייה נשאה בדרך כלל 1,000 טונות ארוכות (1,016 טונות) של מזוט, אך הייתה בעלת קיבולת מקסימלית של 4,289 טונות ארוכות (4,358 טונות). בתפוסה מלאה, היא יכלה להפליג במהירות של 18 קשרים (33 קמ"ש) לטווח של 4,000 מיילים ימיים (7,410 ק"מ).
האונייה הרכיבה שישה תותחי BL 15 אינץ' Mk I בקליבר 42 בשלושה צריחים תאומים המונעים הידראולית, המסומנים 'A', 'B' ו-'Y' מלפנים לאחור. החימוש המשני שלה כלל 17 תותחי BL 4 אינץ' Mark IX, בחמישה צריחים משולשים ושני צריחים בודדים. בנוסף, האונייה הרכיבה זוג תותחי QF 3 אינץ' 20 cwt נגד מטוסים שהותקנו על סיפון המקלט לצד הארובה האחורית. היא הרכיבה שני צינורות טורפדו שקועים בקוטר 21 אינץ' (533 מ"מ), אחד מכל צד לפני הברבטה 'A'.
חגורת השריון בקו המים של רינואון של שריון מוצק קרופ הייתה בעובי 6 אינץ' (152 מילימטרים) באמצע האונייה. צריחי התותחים שלה היו מוגנים עם לוחות בעובי 7–9 אינץ' (178–229 מילימטרים) עם גגות 4.25 אינץ' (108 מילימטרים). כפי שתוכנן, סיפוני הפלדה בעלי מתיחה גבוהה נעו בין 0.75–1.5 אינץ' (19–38 מילימטרים) בעובי. לאחר קרב יוטלנד בשנת 1916, בזמן שהאונייה עדיין הושלמה, נוסף אינץ' נוסף של פלדה בעלת מתיחה גבוהה על הסיפון הראשי מעל המחסנים. לרינואון הותקנה בליטה רדודה נגד טורפדו המשולבת בגוף האונייה אשר נועדה לפוצץ את הטורפדו לפני שהוא פוגע בגוף האונייה ולשחרר את הפיצוץ התת-מימי אל פני השטח ולא לתוך האונייה.
למרות תוספות אלו, האונייה עדיין הורגשה פגיעה מדי לאש צוללת, ורינואון הוחזרה למספנה ברוזית' בין 1 בפברואר לאמצע אפריל 1917 ונוסף לה שריון אופקי, במשקל של כ-504 טונות ארוכות (512 טונות), שנוסף לסיפונים מעל מחסני התחמושת ומעל גלגל ההיגוי. סיפוני טיסה הותקנו על צריחי 'B' ו-'X' בתחילת 1918. האונייה נשאה מטוס קרב אחד ומטוס סיור.
בנייה ושירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
1916–1925[עריכת קוד מקור | עריכה]
רינואון הונחה על ידי פיירפילד בגובן, גלאזגו, סקוטלנד ב-25 בינואר 1915. האונייה הושקה ב-4 במרץ 1916 והושלמה ב-20 בספטמבר 1916, לאחר קרב יוטלנד בעלות של 3,117,204 ליש"ט. היא שירתה בצי הגדול בים הצפוני במהלך השנתיים הנותרות של מלחמת העולם הראשונה. רינואון שובצה בשייטת סיירות המערכה הראשונה למשך המלחמה, אך לא השתתפה בקרב במהלך המלחמה. ב-12 בדצמבר 1917 יצאה רינואון לים עם גורמים אחרים בצי בניסיון לא מוצלח ליירט את מחצית שייטת המשחתות השלישית הגרמנית שהשמידו שיירה סקנדינבית ואת רוב מלוותיה מול חופי נורווגיה. במשך שארית המלחמה סיירו הספינות בים הצפוני ללא תקלות. גם רינואון וגם ריפאלס נכחו בכניעת צי הים הפתוח בסקפה פלו ב-21 בנובמבר 1918.
כשהצי הגדול פורק באפריל 1919, רינואון שובצה בשייטת סיירות המערכה של הצי האטלנטי. ביוני היא שופצה לקראת סיור בקנדה, ניופאונדלנד וארצות הברית על ידי אדוארד, נסיך ויילס, ושני סיפוני הטיסה הוסרו. מד הטווח 30 רגל (9.1 מטרים) החליף את מד הטווח 15 רגל (4.6 מטרים) בצריח 'Y' ומד טווח 20 רגל (6.1 מטרים) נוסף לתא המשוריין מעל מגדל הניווט. מינואר עד מרץ 1920 שופצה רינואון בהרחבה כ"יאכטה מלכותית". צריח תותחי ה-4 אינץ' האחורי שלה ושני תותחי הנ"מ בקוטר 3 אינץ' הוסרו כדי שניתן יהיה לבנות מגורים נוספים וסיפון טיילת. על סיפון המקלט בין הארובות נבנה בית סיפון גדול. בצד הימני נמצא מגרש סקווש ואילו בצד הימני היה בית קולנוע. האונייה הפליגה במרץ לאוסטרליה וניו זילנד עם נסיך ויילס ופמלייתו ועשתה עצירות רבות בדרך. היא חזרה לפורטסמות' באוקטובר והוצבה בעתודה בנובמבר.
רינואון נכנסה לשירות מחדש בספטמבר 1921 לסיור בהודו, הפיליפינים ויפן על ידי נסיך ויילס והפליגה מפורטסמות' באוקטובר. האונייה חזרה לפורטסמות' ביוני 1922 והיא הוכנסה לעתודה בחודש שלאחר מכן. האונייה החלה בשיפוץ באותו חודש בנוסח אחותה, אם כי נעשו שינויים בהתבסס על החוויות עם ריפאלס. חגורת השריון הראשית של רינואון הוסרה והותקנה חגורתה שריון בעובי 9 אינץ' חדשה, תוך שימוש בלוחות שנעשו עודפים על ידי הסבת אוניית המערכה אלמירנטה קוקראנה (שהוזמנה במקור על ידי צ'ילה ונרכשה לאחר תחילת המלחמה) לנושאת המטוסים איגל כמו גם שריון חדש, אך הוא הותקן כ-3 רגל (0.9 מטרים) גבוה יותר מאשר בריפאלס כדי לקזז כל עלייה בשוקע. רצועה של שריון מחודד הותקן מתחת לחגורה הראשית כדי להסיט כל פגז שצלל מתחת לפני המים; עוביו היה 9 אינץ' בחלק העליון והצטמצם ל-2 אינץ' (51 מילימטרים) בתחתית. שריון הסיפון של האונייה חוזק בכבדות בסמוך לחללי המכונות ומחסני התחמושת שלה. בין הסיפון העליון והראשי נוספו שני מחיצות אורכיות שנמשכו מבסיס מגדל הניווט ועד לקצה חדרי הדוודים. הבליטות עובדו מחדש והתבססו על אלו ששימשו באוניות המערכה מסדרת קווין אליזבת למרות שצינורות ריסוק שימשו רק ליד מחסני התחמושת. הצריח המשולש של תותחי 4 אינץ' האחורי הוחלף. סיפון הטיסה בצריח 'B' הוחזר ונוספה עמדת שליטה בזווית גבוהה (HACP) לחלק הקדמי. זוג תותחי הנ"מ בקוטר 3 אינץ' ושני צריחי ה-4 אינץ' הבודדים שלה הוחלפו בארבעה תותחי נ"מ QF 4 אינץ' Mark V. היה להם הנמכה מקסימלית של -5° והגבהה מקסימלית של 80°. הם ירו פגזים סופר-נפיצים במשקל 31 ליברות (14 קילוגרם) במהירות לוע של 2,387 רגל לשנייה (728 מטר לשנייה) בקצב של עשרה עד חמישה עשר סבבים לדקה. לתותחים הייתה תקרה מקסימלית של 31,000 רגל (9,400 מטרים), אבל טווח יעיל הרבה פחות. השיפוץ הוסיף רק 3,500 טונות ארוכות (3,600 טונות) להדחק האונייה ושלושה אינץ' לשוקע שלה ועלה 979,927 ליש"ט.
1926–1939[עריכת קוד מקור | עריכה]
רינואון סיימה את השיפוץ בספטמבר 1926 והיא שובצה בשייטת סיירות המערכה עד שהאונייה נותקה כדי לשאת את הדוכס והדוכסית מיורק לאוסטרליה בין ינואר ליולי 1927. בנסיעה חזרה, חדר דוודים עלה באש ב-26 במאי, ושרף ארבעה מלחים לפני כיבויו. עם שובה הצטרפה שוב לצי האטלנטי. רינואון הפכה לאוניית הדגל של שייטת סיירות המערכה כאשר הוד עברה שיפוץ בין 1929 ל-1931. הוד חידשה את התפקיד כאוניית הדגל לאחר שנכנסה לשירות מחדש ורינואון עברה שיפוץ משלה. מערכת בקרת זווית גבוהה Mark I (HACS) צוידה במנהל בקרת האש על גג החלק הקדמי שהחליף את מד הטווח הזווית הגבוהה ופלטפורמת מגדל הניווט הוגדלה כדי להכיל זוג צריחים Mark V לתותחי 40 מילימטרים (1.6 אינץ') QF 2 פאונד Mark VIII. צריחי ה-Mark V יכלו להנמיך ל-10° ולהתרומם למקסימום של 80°. התותח Mark VIII 2 פאונד ירה פגזים במשקל 2 ליברות (0.91 קילוגרם) במהירות לוע של 2,040 רגל לשנייה (620 מטר לשנייה) למרחק של 3,800 יארד (3,500 מטרים). קצב האש של התותח היה כ-96–98 פגזים לדקה. אולם רק צריח אחד היה זמין בתחילה, והוא, יחד עם מנהל בקרת האש שלו, הותקנו בצד הימני. רינואון הסירה את הצריח המשולש של תותחי 4 אינץ' באמצע האונייה כדי לפנות מקום למעוט מטוסים שלא הותקן עד 1933. הצריח השמאלי Mark V של תותחי 2 פאונד הותקן לבסוף, אם כי ללא מנהל בקרת האש שלו, באותה שנה. האונייה נשאה כעת מטוס צף פיירי III למטרות סיור. גם סיפוני הטיסה הוסרו.
רינואון התנגשה בהוד ב-23 בינואר 1935 בעת אימונים מול חופי ספרד. הנזק לחרטום שלה תוקן באופן זמני בגיברלטר והאונייה הפליגה לפורטסמות' לתיקונים קבועים בין פברואר למאי. קברניטי שתי האוניות הועמדו למשפט צבאי, וכך גם מפקד השייטת, אדמירל משנה סידני ביילי. ביילי והקפטן של הוד טאואר זוכו, אך הקפטן של רינואון סוברידג' שוחרר מהפיקוד. האדמירליות התנגדה לפסק הדין, החזירה את סוברידג' לתפקידו וביקרה את ביילי על אותות מעורפלים במהלך התמרון.
האונייה השתתפה בסקירת צי לרגל יובל הכסף של המלך ג'ורג' החמישי בספיטהד ב-16 ביולי. יחד עם הוד, נשלחה רינואון לגיברלטר כדי לתגבר את צי הים התיכון במהלך המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה של 1935–1936 והועברה לאלכסנדריה בינואר 1936 שם שובצה בשייטת אוניות המערכה הראשונה. היא חזרה הביתה במאי והצטרפה מחדש לצי הבית.
רינואון החלה בשיפוץ יסודי הרבה יותר בספטמבר 1936, בהתבסס על זה של אוניית המערכה אה"מ וורספייט. המבנה והארובות שלה נהרסו עד לגובה הסיפון העליון, תרניה הוצאו והחימוש הראשי והמשני של האונייה הוסר. נבנה מבנה עילי גדול של מגדל חסין ריסוק, ובראשו מגדל פיקוח של מנהל בקרת האש לחימוש הראשי ושני מנהלי בקרת אש HACS Mark IV. התא המשוריין שהותקן בעבר מעל מגדל הניווט הותקן מחדש על המבנה האחורי. המנועים והדוודים של האונייה הוחלפו בטורבינות גיר של פארסונס ושמונה דוודים תלת-תופים של האדמירליות הפועלים ב-400 PSI (2,758 קילו-פסקל; 28 קילוגרם-כוח. זה חסך כ-2,800 טונות ארוכות (2,800 טונות) של משקל ואיפשר להמיר את שני חדרי הדוודים הקדמיים למחסני פגזים 4.5 אינץ' (110 מילימטרים) ושימושים אחרים. הגנת הסיפון של רינואון שודרגה במידת מה על ידי הוספת שריון לא מוצק במקום בו לא התווסף קודם לכן והגנה על מחסני הפגזים 4.5 אינץ' החדשים. כמו בריפאלס נבנו האנגרים לצד הארובה האחורי שלה והותקן מעוט בין הארובה האחורית למבנה העל האחורי.
_profile_drawing.png)
צריחי התותחים בקוטר 15 אינץ' של האונייה שונו לתקן Mark I (N) כשההגבהה שלהם גדלה ל-30°. 20 תותחי QF 4.5 אינץ' Mark III דו-תכליתיים בצריחים תאומים של BD Mark II החליפו את כל תותחי ה-4 אינץ'. שישה מצריחי התותחים, שלושה מכל צד, היו לצד הארובה הקדמית ואילו ארבעת הנותרים הורכבו לצד התורן הראשי. לצריחי BD Mark II היו מגבלות הגבהה של -5° עד +80°. התותחי מארק III ירה פגזים סופר נפיצים במשקל 55 ליברות (25 קילוגרם) במהירות לוע של 2,457 רגל לשנייה (749 מטר לשנייה) בתותח חדש. קצב האש שלו היה 12 פגזים לדקה. הייתה להם תקרה אפקטיבית מקסימלית של 41,000 רגל (12,000 מטרים). התותחים נשלטו על ידי ארבעה מנהלי בקרת אש Mark IV דו-תכליתיים, שניים הותקנו בחלקו האחורי של מבנה הגשר והשניים הנותרים על המבנה האחורי. הם הזינו נתוני מעקב למחשב אנלוגי HACS Mark IV עבור מטרות בזווית גבוהה ושעון בקרת אש של Admiralty Fire Mark VII עבור מטרות זווית נמוכה. כל תותח סופק עם 400 פגזים. הותקנו שלושה צריחים Mark לתותחי VI 2 פאונד, שניים על פלטפורמה בין הארובות והשלישי בחלק האחורי של המבנה האחורי. כל אחד צויד עם מנהל בקרת אש Mark III*. כמו כן נוספו ארבעה צריחים למקלעי ויקרס 0.50 קליבר Mark III, שניים על המבנה הקדמי ושניים על המבנה האחורי. צינורות הטורפדו השקועים הוסרו ונוספו שמונה צינורות טורפדו מעל לקו המים. שיפוץ זה, ב-3,088,008 ליש"ט, היה יקר פי שלושה מהשיפוץ הקודם שלה.
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רינואון הופעלה מחדש ב-28 באוגוסט 1939 כחלק מצי הבית. בדומה לאחותה, היא בילתה את ספטמבר בסיורים בים הצפוני, אך הועברה לכוח K בדרום האוקיינוס האטלנטי באוקטובר כדי לסייע בחיפוש אחר הסיירת הכבדה אדמירל גרף שפה. האונייה הצטרפה לכוח H בכף התקווה הטובה בנובמבר כדי למנוע מאדמירל גראף שפה לפרוץ לדרום האוקיינוס האטלנטי. היא לא הצליחה בכך, אך הטביעה את רץ החסימה SS ואטוסי ב-2 בדצמבר. היא נשארה בדרום האוקיינוס האטלנטי גם לאחר שאדמירל גראף שפה הוטבעה ב-17 בדצמבר ולא חזרה לצי הבית עד מרץ 1940. האונייה הפכה לאוניית הדגל של שייטת סיירות המערכה כאשר הוד עברה שיפוץ באותו חודש. רינואון תמכה בכוחות הבריטיים במהלך המערכה בנורווגיה וירתה לעבר אוניות המערכה הגרמניות שרנהורסט וגנייזנאו ב-9 באפריל.
רינואון הבחינה באוניות הגרמניות וירתה ראשונה, אך היא נפגעה ראשונה משני פגזים בקוטר 28 סנטימטרים (11 אינץ') שפגעו בה רק במעט. כמה דקות לאחר מכן היא פגעה בגנייזנאו עם פגז אחד בקוטר 15 אינץ' ופגז שני בקוטר 4.5 אינץ' שהפילו את מנהל בקרת האש הראשי של האונייה ופגעו במד הטווח בצריח 'A'. האוניות הגרמניות היו מהירות יותר מרינואון במזג האוויר הסוער והצליחו להתנתק לאחר כ-90 דקות. רינואון ירתה 230 פגזים מהחימוש הראשי שלה ו-1,065 פגזים מהחימוש המשני שלה במהלך הקרב. האונייה הייתה בתיקון מ-20 באפריל עד 18 במאי וסיפקה חיפוי במהלך הפינוי מנורווגיה בתחילת יוני. רינואון הועברה לכוח H בגיברלטר באוגוסט והחליפה את הוד כאוניית הדגל.
בנובמבר 1940 חיפה כוח H על נושאת המטוסים הקטנה אה"מ ארגוס כשהיא נשאה מטוסי קרב הוריקן לכיוון מלטה מעמדה דרומית לסרדיניה. מאוחר יותר באותו חודש כוח H השתתף בקרב שלא הוכרע על קייפ ספרטיבנטו. רינואון הפגיזה את ג'נובה ב-9 בפברואר 1941 עם השפעה מועטה. כוח H ליווה שיירות הן בתוך הים התיכון ומחוצה לו במרץ-מאי 1941 לפני שזומנה לאוקיינוס האטלנטי לחפש את אוניית המערכה הגרמנית ביסמרק. האונייה יירטה את אוניית האספקה הגרמנית גונצנהיים, שנועדה לספק מחדש את ביסמרק, ב-4 ביוני. רינואון וכוח H ליוו שיירה נוספת למלטה ביולי והאונייה חזרה הביתה לתיקון הבליטה הימנית שלה בחודש הבא. בעוד שהתאריכים המדויקים אינם ידועים, האונייה קיבלה מגוון מכ"מים בשנת 1941, אולי במהלך השיפוץ הזה. אלה כללו מכ"ם מסוג 284 לבקרת ירי עילי, מכ"ם ירי נגד מטוסים מסוג 285, מכ"ם אזהרה אווירי מסוג 281 ומכ"ם חיפוש עילי מסוג 271. שני צריחים עם תותחי "פום-פום" מרובעים הותקנו גם על גבי צריח 'B'. רינואון הועברה לצי הבית בנובמבר כשהתיקונים שלה הסתיימו והפכה לאוניית הדגל של סגן מפקד הצי כאשר דיוק אוף יורק נותקה לקחת את וינסטון צ'רצ'יל לוועידת ארקדיה בוושינגטון הבירה, ב-9 בדצמבר. היא סיפקה חיפוי לשיירות הנכנסות והיוצאות לברית המועצות בתחילת מרץ 1942. מוניטין הוחלפה כאוניית הדגל על ידי דיוק אוף יורק ב-3 באפריל, אך הפכה לאוניית הדגל של כוח W אשר הוקם כדי ללוות נושאות מטוסים להטסה למלטה באפריל-מאי. רינואון הצטרפה מחדש לצי הבית לאחר שהמשימות הללו הושלמו, אך הועברה לכוח H באוקטובר 1942 כדי להשתתף במבצע לפיד. היא חיפתה על הפלישה ועל שיירות המעקב נגד התערבות של הצי הצרפתי או האיטלקי.
רינואון חזרה לבריטניה כדי להשתקם מפברואר עד יוני 1943; המעוט והמטוס שלה הוסרו בזמן שההאנגר הוסב למכבסה ולבית קולנוע. היא גם קיבלה סך של 72 תותחי אורליקון בקוטר 20 מ"מ נ"מ ב-23 צריחים תאומים ו-26 צריחים בודדים שהותקנו בין יולי 1942 לאוגוסט 1943. בינואר 1944 הוצב צריח תותחי "פום-פום" מרובע על הגג של צריח 'B' ותותחי ה-20 מ"מ שם הוצבו מחדש במקום אחר. במהלך תקופה זו הותקנו גם מנהלי בקרת אש נוספים לתותחי הנ"מ הקלים עם מכ"מים מסוג 282. האונייה החזירה את וינסטון צ'רצ'יל וצוותו מוועידת קוויבק בספטמבר והעבירה אותם לוועידת קהיר בנובמבר. היא הצטרפה מחדש לצי הבית בדצמבר, בדיוק בזמן כדי לעבור לצי המזרחי כמה שבועות לאחר מכן. רינואון הגיעה לקולומבו בסוף ינואר 1944 שם הפכה לאוניית הדגל של שייטת אוניות המערכה הראשונה. באפריל היא השתתפה במבצע קוקפיט, תקיפה אווירית נגד מתקני נמל ונפט בסבנג, ליד האי סומטרה.
האונייה הפגיזה מתקנים של הכיבוש היפני ב-Car Nicobar באיי ניקובר ופורט בלייר באיי אנדמן ב-30 באפריל – 1 במאי. רינואון תמכה במתקפה האווירית נגד סורבאיה, ג'אווה (מבצע טרנסום) ב-17 במאי, כמו גם במתקפת ההמשך נגד פורט בלייר ב-21 ביוני. לאחר תקיפה אווירית נוספת ב-25 ביולי על סבנג הפגיזה האונייה את העיר. היא הפגיזה מתקנים באיי ניקובר בין 17 ל-19 באוקטובר. ב-22 בנובמבר הוחלפה רינואון כאוניית הדגל על ידי אה"מ קווין אליזבת והאונייה החלו בשיפוץ בדרבן מדצמבר עד פברואר 1945.
רינואון חזרה לשירות במרץ שמא שאר האוניות הגרמניות הכבדות יבצעו גיחה אחרונה והגיעה לרוזית' ב-15 באפריל. היא זכתה לשיפוץ קצר כאשר דאגה זו התבררה כהזויה והושמה בעתודה במאי 1945. היא פורקה חלקית מנשקה ביולי כאשר שישה מצריחי התותחים בקוטר 4.5 אינץ' שלה הוסרו לקראת הפעלת הצריחים הללו עם שלט רחוק. השיפוץ בוטל לאחר מכן. האונייה אירחה פגישה בין המלך ג'ורג' השישי והנשיא טרומן ב-3 באוגוסט, כאשר האחרון היה בדרך הביתה על סיפון הסיירת הכבדה USS אוגוסטה. ההחלטה להיפטר מהאונייה הוכרזה ב-21 בינואר 1948 והיא נגררה לפסלנה לצורך גריטה ב-3 באוגוסט. היא הייתה סיירת המערכה הבריטית האחרונה שנגרטה, וגברה על פיוריוס בכמה ימים.
