התפוח

התפוח
سیب
	כרזת הסרט "התפוח"
בימוי	סמירה מח'מלבאף
תסריט	מוחסן מח'מלבאף, סמירה מח'מלבאף
מדינה	איראן, צרפת
הקרנת בכורה	2 בדצמבר 1999
משך הקרנה	86 דק'
שפת הסרט	פרסית
סוגה	סרט דרמה
	דף הסרט ב־IMDb

התפוח (בפרסית: سیب, בתעתיק: סִיבּ) הוא סרט הבכורה משנת 1998 של הבמאית האיראנית סמירה מח'מלבאף, אותו יצרה בהיותה בת 17. הסרט הוא דוקו-דרמה המבוסס על סיפור אמיתי, ובהשתתפות הדמויות שחיו במציאות את המתרחש בעלילה. הסרט הוקרן בפסטיבל קאן 1998, במדור Un Certain Regard, וזכה לתשבחות מן המבקרים.^[1]

תקציר העלילה

במשך 11 שנים, שתי ילדות תאומות, מסומה וזהרה, חיות בביתן בטהראן מאחורי סורג ומנעול, כלואות על ידי הוריהן - גורבן עלי נדרי, איש מובטל ועני, ואשתו העיוורת, עזיזה מוחמדי. האב לא מסכים שיצאו כי, לדבריו, "בנותיי הן כמו פרחים, והן עלולות לקמול באור השמש". שכניהם מיידעים את משרד הרווחה לגבי המצב, והילדות - שסובלות מליקויים התפתחותיים - מוצאות מן הבית. לאחר חקירה, משרד הרווחה מתיר לנערות לשוב לביתן, בתנאי שאביהן ירשה להן לצאת ולחקור את העולם. הסרט עוקב אחר דרכן וגילוייהן של הנערות, בעוד אביהן מתקשה להתמודד עם הצו שנכפה עליו נגד אמונתו.

צוות השחקנים הראשי

מסומה נדרי - מסומה
זהרה נדרי - זהרה
גורבן על נדרי - האב
עזיזה מוחמדי - עזיזה
זהרה סגריסאז

הפקה וצילום

מח'מלבאף יצרה את הסרט במהלך הכשרתה בבית הספר לקולנוע של אביה, הבמאי האיראני מוחסן מח'מלבאף, בעודה בת 17. היא שמעה על המקרה בחדשות, ותוך מספר ימים כבר יצאה עם מצלמתה והחלה לצלם את המעורבים. לאחר מכן, הם עשו ביחד דרמטיזציה של חלק מהמאורעות שקדמו לחשיפת המקרה, אך אלה נעשו ללא תסריט, במילותיהם והבעותיהם של הדמויות עצמן. מח'מלבאף האב כתב את התסריט וערך את הסרט.

לצד המעקב אחר צעדיהן בפועל של הילדות ומשפחתן, מח'מלבאף משתמשת בסרט בדימויים ויזואליים המסמלים דיכוי ותוצאותיו. היא מבקשת, לדבריה, על פי המסורת הקולנועית האיראנית, לבחון מה קורה כשהחיים האמיתיים באים במגע עם הסינמה, ובכך מייצרת ערבוב מורכב של דרמה ודוקו. מח'מלבאף ציינה שהמסר העיקרי שהיה ברצונה להעביר היה "כמה זה חשוב עבורנו שיהיה לנו מגע אנושי להיות בני אדם שלמים... כפי שניתן לראות בסרט, בתחילה שתי הילדות נראות כמו חיות. הן מוציאות מגרונן קולות של חיות. צילמנו במשך 11 ימים, ובמשך זמן זה הן השתנו יותר מאשר במהלך כל 11 השנים קודם לכן, רק כי היה להן מגע עמנו".^[2]

מעבר לסיפור של הילדות והמסר לגבי בידודן, מח'מלבאף מראה בסרט רבדים נוספים של דיכוי בחברה - את התוצאה של עוני וקיצונות דתית על אב המשפחה, וקשייה של האם, שאינה דוברת פרסית, והיא עיוורת ולקויית שמיעה, ועל אף שאינה נעולה בבית כמו הילדות, מתחבאת שם כאילו היא אסירה, ומסתתרת מאחורי הצ'אדור שלה מפני העולם החיצוני.

הסרט זכה לביקורות נלהבות מרחבי העולם, ומיצב את מח'מלבאף כאחת הבמאיות הבינלאומיות המוכרות והמוערכות בקולנוע.