התפרצות מגפת הדבר ביפו (1922)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
התפרצות מגפת הדבר ביפו
במדינות או באזורים פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקרי מוות 19 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

התפרצות מגפת הדבר ביפו ביולי 1922 הביאה למותם של 19 בני אדם, רובם יהודים[1][2].

התפרצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבוע לאחר שהתגלה המקרה הראשון, הופיע מאמר בעיתון "הארץ", שביקש להרגיע ככל האפשר את הציבור. במאמר נכתב שהתגלו תשעה מקרים ואישה אחת נפטרה – אך כנראה שסיבת מותה הייתה "חולשת הלב". בפועל המגפה הייתה משמעותית בהרבה, ושלטונות המנדט הבריטי אחזו באמצעים רבים כדי להדבירה או לפחות לצמצמה. מקור המחלה היה בשכונת מנשייה, שהועברה לידי הרשות המקומית של תל אביב בסוף 1921 ובה התרכזה אוכלוסייה צפופה של יהודים וערבים, שחיו בזוהמה ובתנאי תברואה ירודים.

גם בחיפה התגלה מקרה בודד של דבר כבר ב-2 ביוני 1922. לאחר בדיקה התברר שהחולה, מוריס זילברמן שמו, הגיע מיפו שלושה שבועות קודם. חמישה ימים לפני שהתגלתה אצלו המחלה, הוא קיבל חבילה מיפו ובה בגדיו, וייתכן שהבגדים הכילו פרעושים שהדביקו אותו במחלה[3].

פעולות השלטונות הבריטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות התפרצות המחלה החלו השלטונות במבצע ציד חולדות ועכברים. אולם מנהל מחלקת הבריאות בארץ ישראל קולונל ג'ורג' ויקהם הרון (Heron) לא הסתפק בכך. ב-25 ביולי הוא דרש ממנהל מחלקת הבריאות ביפו לפעול למען סגירת האשפה בפחי מתכת, כדי שימנעו מזון מהחולדות והעכברים.

ב-15 באוגוסט שלח הרון למזכיר הראשי (התפקיד השני בחשיבותו בממשלת המנדט) וינדהם דידס (Deedes) מזכר סודי אודות המאבק שניהל למען איסוף אשפה והתקנת פחי אשפה סגורים ביפו ובתל אביב. ראוי להבליט את התיאור שנתן לשני אזורים בדרום תל אביב (על אחד מהם הוקם מאוחר יותר שוק הכרמל). באזורים האלו השתכנו פליטים יהודים שעזבו את יפו בעקבות מאורעות תרפ"א ועולים חדשים, וזאת ללא דיור הולם ובזוהמה רבה.

המחלוקת בין הרשות המקומית בתל אביב לבין שלטונות המנדט באזור יפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 בנובמבר 1922 שלח, מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב בעת שתל אביב הייתה אז במעמד של TOWNSHIP (מעין מועצה מקומית), תזכיר לסגן המושל ביפו. על התזכיר חתמו גם שלושה רופאים: Pouchovsky, Zlocisty ו־Goldberg. במזכר זה העלו דיזנגוף והרופאים שורה של טענות על הטיפול בהתפרצות הדבר. הם ציינו שעד כה היו יותר מ-60 מקרי מחלה אשר 56 מהם יהודים ו-18 מהם מתו (14 מהם יהודים). טענתם העיקרית הייתה שהמחלה עדיין לא נבלמה, והם הביעו חשש שהיא תתגבר בחורף שזה עתה החל. לדעתם מאמצי הממשלה אינם יעילים מספיק בשכונות היהודיות. השלטונות נותנים לרשות המקומית הוראות אך לא מספקים כלים כפי שניתן לרשויות ביפו, ולא דואגים לתיאום טוב יותר בין תל אביב ליפו.

אף על פי כן גייסה תל אביב צוות גדול בראשות רופא, ורכשה מלכודות ורעל נגד החולדות. בסך הכול הוציאה העירייה 800 לירות מצריות על המאבק – מעבר ליכולתה התקציבית. כותבי התזכיר התלוננו על כך שבבית החולים הממשלתי ביפו, המשמש לבידוד החולים, ממוקם באזור ערבי, אין אף רופא יהודי, ויש רק אחות יהודייה אחת, ושלפיכך פוחדים היהודים להתאשפז בו. הם הביעו חשש שיש יהודים המסתירים תסמינים של המחלה, כדי לא להתאשפז שם באופן המוסיף להתפשטות המחלה.

לפיכך המליצו על הצעדים הבאים: (א) הקמת משרד רפואי מאויש בדוברי עברית בתל אביב שיפעל תחת פיקוח של האחראי לבריאות ביפו. בין השאר תינתן לו הסמכות להעניק רישיונות קבורה כדי למנוע מצב בו גופת מת נשארת בביתו יממה בהיעדר רישיון קבורה מתאים. (ב) הקמת ועדה רפואית מעורבת (בריטים, ערבים ויהודים) לאזור יפו. (ג) סיוע כלכלי מהממשלה. (ד) הקמת בית חולים בתל אביב בהיקף של 10–15 מיטות, אפילו בצריפים זמניים.

ב-16 בנובמבר הגיש הרון נייר עמדה, בו השיב על טענותיהם של דיזנגוף והרופאים. הוא הסביר שבשלב הראשון של התפרצות המחלה, שבו נפגעו 12 יהודים תושבי בית אחד (בשכונת מנשייה), אובחנה המחלה בטעות כטיפוס ורק באיחור היא אובחנה כדבר. לכן בחודש יולי התפשטה המחלה, אולם באוגוסט נבלמה המחלה ונתגלו רק 7 מקרים חדשים.

לדבריו הממשלה נתנה הוראות למאבק בחולדות והרחקת אשפה. עיריית יפו מלאה כראוי את ההוראות אולם הרשות המקומית בתל אביב לא עשתה זאת באופן יעיל. ב-4 בספטמבר נמצאו חולדות נגועות בדבר בשוק של תל אביב והרשות המקומית לא הגיבה לכך בתחילה כראוי – מה שגרם להמשך התפשטות המחלה לבני אדם. רק במהלך ספטמבר ואוקטובר התעוררה הרשות המקומית בתל אביב ושיפרה את פעילותה נגד הדבר, והרון שיבח את פעילותה. אולם הרון התנגד לפיצול סמכויותיה של מחלקת הבריאות ביפו. הוא לא התייחס לבקשה להקים בית חולים נפרד בתל אביב.

הרון צירף לתזכיר שלו נתונים מדויקים על מספר החולים במחלה מיולי עד נובמבר (62 מקרים אשר 55 מהם יהודים) ומספר המתים ממנה (בסך הכול 19 אשר 15 מהם יהודים).

דעיכת המחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 בדצמבר 1922 הורה הרון למנהל מחלקת הבריאות ביפו להפסיק לדווח באופן שוטף על מקרי מחלת הדבר.

ציר זמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 ביולי 1922 נודע על מקרה ראשון של מחלת דבר בשכונת מנשייה מצפון ליפו.

עד סוף חודש אוגוסט נדבקו בשכונה זו ובאזורים סמוכים לה 33 בני אדם, 24 מהם יהודים. שמונה מהם נפטרו מהמחלה.

היה זה מקרה ראשון מאז התרחש אירוע בודד של חולה בדבר בעיר העתיקה ביפו ב-11 באוקטובר 1921. לאחר שהתפרצה המחלה התברר שבסמוך לבתיהם של קרבנות המחלה נמצאו חולדות ועכברים מתים.

שבוע לאחר שהתפרצה המחלה דיווח על כך העיתון "הארץ"[4].

למרות מאמצי השלטונות הבריטיים המשיכה המחלה ופגעה בתושבי יפו ותל אביב. עד 3 בנובמבר 1922 נמנו 62 חולים אשר 19 מהם נפטרו מהמחלה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מערכת קוטיקולה, מגפות בהיסטוריה האנושית, באתר קוטיקולה | cuticula, ‏2020-03-30
  2. ^ התפרצות מגיפת הדבר ביפו ב-1922, באתר ארכיון המדינה
  3. ^ Communicable Diseases - Plague, Outbreak of - 7-7-1922 to, Jaffa, www.archives.gov.il
  4. ^ אתר עיתונות יהודית היסטורית