מאורעות תרפ"א

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרעות תרפ"א החלו בכ"ג בניסן ה'תרפ"א (1 במאי 1921) ביפו, והתפשטו ליישובים יהודיים נוספים. המאורעות כללו מעשי רצח, אלימות, אונס, שוד וביזה על ידי ערבים בישובים יהודים. הם נמשכו חמישה ימים, ובמהלכם נהרגו 47 יהודים ונפצעו 140. לערבים היו 48 הרוגים ו-73 פצועים מירי הצבא הבריטי ומגינים יהודים על התוקפים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערביי המזרח התיכון התקוממו נגד השלטון הבריטי־צרפתי באזור, וביקשו לסלקו ולקבל עצמאות. שר המושבות הבריטי דאז, וינסטון צ'רצ'יל, כינס ועידה בקהיר במטרה להגיע להסדר ולהרגיע את הרוחות. צ'רצ'יל גם הגיע לארץ ישראל לביקור. כשביקר בארץ ישראל במרץ 1921, פנתה משלחת מטעם הוועד הפועל הערבי לצ'רצ'יל בבקשה לבטל את הקמת הבית הלאומי שהובטח בהצהרת בלפור, להפסיק את כניסת היהודים לארץ ישראל ולהקים בארץ ממשלה לאומית ערבית. בתגובה לדרישה של המשלחת הערבית הודיע צ'רצ'יל כי ממשלת בריטניה מחויבת לעם היהודי לפי הצהרת בלפור.

במרץ 1921 חודשה ביפו פעילותו של העיתון "פלסטין" שהסית נגד היהודים והתנגד למדיניות הבריטית בשאלה זו.‏[1] הסכמת הבריטים להופעת העיתון הביאה את מנהיגי הערבים למסקנה כי הממשלה איתם. דבריו של צ'רצ'יל על הצורך להיזהר מכניסתם של יסודות קומוניסטים ארצה עוררה את המסיתים לקשור את מעשיהם עם פעולה אנטי קומוניסטית. להערכתם ה"בולשביזם" שהביאו היהודים ממזרח אירופה היה אמור לעורר אהדה לערבים בקרב חוגים שמרניים בבריטניה.

ב-1 במאי 1921 התקיימה בתל אביב תהלוכת פועלים מטעם אחדות העבודה שקיומה אושר על ידי מושל יפו. אותה שעה יצאה מנווה-שלום, על גבול שכונת מנשייה, קבוצה של חברי המפלגה הקומוניסטית (מופ"ס) נושאים כרזות עם סיסמאות מהפכניות ביידיש. עוזר המושל אסר עליהם ערב קודם לצאת להפגנה, אך הם יצאו להפגין חרף ההוראה. שתי הקבוצות התנגשו והחלו חילופי מהלומות. המשטרה הבריטית הפרידה בין הניצים והחלה לרדוף אחרי הקומוניסטים שברחו לכיוון נוה שלום וליפו.

מקובל היה שתהלוכת הקומוניסטים שקראו לערבים להתקומם נגד "הכידונים הבריטים" שימשה עילה למסיתים הערבים להתחיל במהומות ולטעון כנגד הממשלה שהיא מפזרת את הפגנותיהם ואותה שעה היא מתירה ליהודים לצאת בהפגנות מהפכניות. אולם נתברר כי הערבים התכוננו לפרעות עוד לפני ההפגנה וכי אין קשר ממשי בין שני המקרים. עוד לפני כן הגיעו ליפו ערבים רבים משכם ומכפרי הסביבה מצוידים במקלות ומוטות ברזל.

אירועי הדמים בנווה שלום וביפו, זיעזעו את יהודי הארץ שקיוו להקמת בית לאומי לעם היהודי על פי הצהרת בלפור, ושררה בהם תחושת "פעמי המשיח" מאז מינויו של הרברט סמואל כנציב העליון ביוני 1920. תל אביב, שהייתה בראשיתה שכונה של יפו, הוכרזה ב-11 במאי כ"מועצה עירונית" (Township) עצמאית, בהוראת הנציב. וכבר ב-8 במאי החלה פעילותה של משטרה עירונית בפיקודו של חיים הלפרין. "ועד ההגנה של תל אביב" התארגן לפעולה ב-2 במאי, בראשותו של פנחס רוטנברג. הייתה זו ראשית פעילותו הממשית של ארגון "ההגנה" שעל הקמתו הוחלט ביוני 1920 בכינוס אחדות העבודה בחוות כנרת. כ-9000 תושבים יהודים עזבו את יפו ועברו לתל אביב. גידול האוכלוסייה הביא לתנופת בניה ופיתוח של העיר אשר מנתה בסוף 1922 כ-12,000 תושבים.

הטבח ביפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1921 הייתה יפו העיר השנייה בגודלה בארץ ובה 42,000 נפש ובהם כ-16,000 יהודים, מהם 10,000 זה מקרוב באו מאז הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. היהודים גרו בשכונות היהודיות נוה צדק ונווה שלום ובשכונות מעורבות אחרות. תל אביב הייתה בימים ההם שכונה קטנה בת 3,600 נפש שרובם מצאו את מחייתם ביפו. ועד תל אביב השתדל למנוע פתיחת בתי מסחר ובתי מלאכה בתחומה, כדי שלא תאבד את צביונה כפרבר גנים.

ההתקפה הערבית ביפו החלה בצהרי ה-1 במאי 1921 בהתנפלות על עוברים ושבים יהודים וביזת חנויות יהודים בשוק מנשייה ושוק א-דיר. הערבים היו מצוידים בנשק קר כמו אלות, פגיונות ואבנים, והיהודים ניסו להגן על עצמם אולם מיד הצטרפו לתוקפים שוטרים ערבים שירו על היהודים.

סמוך לבית החולים הצרפתי ביפו, היה בית בן שתי קומות שבו התגוררו עולים יהודים בימים הראשונים להגיעם ארצה. הבית נקרא "בית העולים" או "בית החלוץ". המסיתים הערבים כיוונו את הפורעים לבית זה כדי להביע את זעמם נגד העלייה היהודית. בעת ההתקפה שהו בבית כ-70 עולים חדשים שלא היו מזוינים. הערבים ניסו לזרוק פצצה פרימיטיבית אבל היא התפוצצה וקטלה את הערבי שניסה לזרקה. זה העלה את חמת הערבים והם ניסו לפרוץ את הגדר ולחדור לחצר הבית אך המגינים הוציאו מוטות ברזל מהגדר הפנימית והדפו את ההתקפות במשך כארבעים וחמש דקות, וקיוו ששוטרי יפו יבואו לחלץ אותם. שני קצינים ושוטרים ערביים הגיעו למקום, אך במקום לחלץ את היהודים הם פתחו עליהם באש. השוטרים זרקו שני רימוני יד לחצר ופרצו אליה. המגינים נסוגו לבית והתבצרו בקומה הראשונה. הערבים פרצו לחדר הקריאה בקומה הראשונה והרגו בגרזנים ובסכינים את המגינים שהיו בו והחלו בביזה. היהודים בקומה השנייה ניצלו כאשר הגיעו כעבור כחצי שעה הקצין הבריטי מיג'ור ליונל ג'ון ושוטר, הוא הובא למקום ביוזמת פקיד משרד העלייה בנמל, ניסל רוזנברג, שחשש לגורל העולים. הקצין פיזר את הערבים ביריית אקדח. בהתקפה נהרגו 14 יהודים ונפצעו רבים. בין ההרוגים היו מנהלי הבית דובה ויהודה צ'רקסקי.

מתחם יהודי נוסף שהותקף ביפו על ידי המון ערבי מוסת היה מתחם בתי וורשא,‏[2] בסמוך למושבה הגרמנית. בעליו של המתחם, שאול יצחק פניגשטיין, בני משפחתו ומספר אנשי הגנה, דאגו מבעוד מועד לבצר את הדירה הפונה לחזית, לכיוון השער, וסירבו להצעת שכנם הערבי, עלי, להתפנות לתל אביב בהמעיטם בערך הסכנה ומתוך אמונה בידידיהם הערבים. כנופיה של אנשי שכם הגיעה לשער המתחם מוקף החומה וניסתה לפרוץ אותו במוטות ברזל וגרזנים. השכן הערבי, עלי, הגן על השער בגופו וצעק לתוקפים: "הרגו אותי ואל תגעו בשכני לרעה". הפורעים לא שעו לתחנוניו, דחפוהו והמשיכו בניסיונם לפרוץ למתחם. מפקד אנשי ההגנה במקום 'זכר', זכריה אוריאלי, איש הקיבוץ החשאי, עמד לפתוח באש מאקדחו אולם שאול יצחק פניגשטיין אחז בידו וביקשו להימנע מירי שמא פגיעה בתוקפים תחמיר את מצב הנצורים. עוד לא תם הוויכוח בין השניים ואנשי הכנופיות נראו נמלטים על נפשם מאימת חיילים בריטים מזוינים שהתקרבו למתחם ממזרח. היו אלו אנשי הגדוד העברי הראשון ליהודה שחשו מסרפנד לבקשת העזרה של 'ועד ההגנה' של תל אביב להציל את הנצורים ולהקיף את תל אביב בחגורת ביטחון.‏[3] הם הגיעו לתל אביב ללא ידיעתו של מפקדם אליעזר מרגולין, אך כשנודע הדבר למרגולין הוא לא היסס ובא לתל אביב לפקד על חייליו. הערבים ניסו לפרוץ מיפו אך נהדפו באש החיילים. הצטרפות חיילי הגדוד העברי למגיני תל אביב העלתה את חמתם של הבריטים אשר תוך זמן קצר פירקו את הגדוד וגירשו את מרגולין מהארץ.

ארגון חשאי של יוצאי השומר, הקיבוץ החשאי, החליט לחסל את קצין המשטרה הערבי תאופיק ביי א-סעיד שטעו לראות בו אחראי לטבח ב"בית העולים". הביצוע הוטל על שניים מחבריו. ב-17 בינואר 1923 ארבו לו ליד ביתו בשכונת מנשייה ביפו ואחד מהם, ירחמיאל לוקאצ'ר, ירה בו והרגו.

כתוצאה מההתקפות, יהודים תושבי יפו ביקשו לעבור אל מחוץ ליפו. יהודים אלו התפצלו בין "חברת נווה-שאנן" אשר עתידה הייתה להקים את שכונת נווה שאנן לבין "אגודת מחוסרי הדירות" של חיים בוגר (בוגרשוב) אשר הקימה את שכונת נורדיה בקרקעות קרן קיימת לישראל.‏[4]

הריגת הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף חיים ברנר, מהרוגי מאורעות תרפ"א
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח יוסף חיים ברנר וחבריו

יהודה יצקר עלה ארצה בשנת 1919 באונייה רוסלן ופגש את בני משפחתו שעלו ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא שכר בית מבודד בתוך פרדס בפאתי אבו כביר והקים שם משק חלב. קומת הקרקע נועדה לעבודה ובה היו הפרות, המספוא ומחבצת החמאה. את התוצרת היה משווק לתל אביב. בקומה השנייה היו מספר חדרים אותם השכיר לדיירי משנה, הסופרים יוסף חיים ברנר, יוסף לואידור, צבי גוגיג (ברגגרין) וצבי שץ שהיה חתנו של יצקר.

עם פרוץ המאורעות, ב-1 במאי 1921 הטילו הערבים מצור על הבית וניסו לפרוץ אליו אבל יוסף לואידור שהיה מצויד ברובה, הניס אותם.

בבוקר 2 במאי 1921 החליטו הנצורים לפרוץ מהבית לכיוון תל אביב. לרוע מזלם היה מול הבית בית קברות שייח' מוראד. לבית הקברות הגיעה באותו הזמן תהלוכת לוויה של נער ערבי שנהרג יום לפני כן במאורעות ביפו. קהל המלווים המוסת נתקל בנסוגים מהבית והתקיף אותם. הסופר יוסף לואידור פתח באש ופצע קשה את אחד המלווים שמת מפצעיו. ליהודים לא היה סיכוי. הערבים התעללו בגופת לואידור, ביתרו אותה והעלימו אותה והיא לא נמצאה עד היום. חמישה ערבים שנאשמו בהרג הובאו למשפט אך שוחררו מחוסר ראיות.

ההרוגים היו: הסופר יוסף חיים ברנר - בן 40, הסופר צבי גוגיג (ברגגרין) - בן 25, יהודה יצקר - בן 45, בנו אברהם יצקר - בן 19, הסופר יוסף לואידור - בן 28 והסופר צבי שץ - בן 31.

ההתקפה על פתח תקווה[עריכת קוד מקור | עריכה]


כאשר הגיעו לפתח תקווה הידיעות על המאורעות ביפו, התכנסו ראשי המושבה ובחרו בוועד הגנה בראשותו של אברהם שפירא. נקבעו שלושה קווי הגנה: הקו הראשון היה חיצוני והתבסס על פלוגת רוכבים חמושים שהייתה אמורה לפגוש את התוקפים בשדות פתח תקווה. קו ההגנה השני הקיף את כל המושבה וממנו אסור היה למגינים לסגת וקו הגנה פנימי במרכז המושבה שהגן על הנשים הילדים והזקנים, שהיו אמורים להתרכז במרכז המושבה במבנים מבוצרים כיקב פרידמן בו מצאו מקלט רבים מבני המושבה.

מצפון לפתח תקווה היו שני יישובים קטנים: כפר סבא ועין חי (לימים כפר מל"ל). ב-3 במאי 1921 הגיעו לפתח תקווה שליחים משני היישובים האלה והודיעו כי הפועלים הערבים שעבדו אצל האיכרים היהודים נקראו לעזוב את עבודתם. כמה מהם הודיעו כי באסיפות בקלקיליה, טירה, מיסקי ושאר הכפרים, הוחלט לעלות על יפו ולעזור שם לערבים ובדרך להשמיד את המושבות היהודיות. נציגי כפר סבא ועין חי דרשו מוועד ההגנה בפתח תקווה שישלחו להם עזרה אולם הם נענו כי הוחלט לא לפצל את כוחות ההגנה וכי עליהם להפקיר את רכושם ולהגיע במהירות לפתח תקווה כדי לעזור בהגנתה. בלית ברירה פונו יישובים אלה במהירות והערבים עטו עליהם, בזזו אותם ושרפו אותם עד היסוד.

אנדרטה לנופלים במאורעות תרפ"א בפתח תקווה
אנדרטה לנופלים במאורעות תרפ"א בפתח תקווה

בפתח תקווה התעורר ויכוח בין צעירי המושבה ובראשם אברהם שפירא ובין גורמים אחרים, בראשם אבשלום גיסין , שהיה קצין בצבא הטורקי, שנמנו על מגיני המושבה. האחרונים טענו כי הפרשים יהיו מטרה לכדורי הערבים שיתחפרו בשטח, ולכן יש להתבסס על הגנה נייחת סביב למושבה. תוכניתו של אברהם שפירא, שהיה מוותיקי השומרים והמפקד הדומיננטי בשטח, היא זו שהתקבלה.

עם שחר של יום ה 5 במאי 1921 גילו תצפיתנים, כוח של כ-400 ערבים מערביי שבט אבו קישק מתקרבים למושבה מצפון. אברהם שפירא יצא בראש פלוגת פרשים חמושים כדי לקבל את פניהם בשדות צפונית למושבה. תוכניתו של שפירא התבררה עד מהרה כמוטעית. הערבים החלו לצלוף על הרוכבים אשר היוו מטרה נוחה לכדוריהם. החלה נסיגה בלתי מסודרת לקו ההגנה השני. בנסיגה זו נהרג אבשלום גיסין‏[5]. הערבים התעודדו והגיעו לקרבת העמדות הקדמיות והיה חשש שהם יעקפו אותן מצד מערב ויפרצו למושבה.

מאזן הכוחות השתנה כשמשוריין ובו חיילים הודים, מצבא המנדט הבריטי, הגיע בעקבות קריאתם על ידי שליחים שהצליחו להגיע דרך הפרדסים לתחנת הרכבת ראש העין. החיילים ההודים פתחו באש מכונת ירייה על התוקפים, ואלו החלו לסגת, כשהם משאירים במקום יותר מ-20 הרוגים.

באותו זמן גילה מטוס בריטי כ-400 ערבים מתקרבים למושבה מדרום, מיהודיה. באותו זמן הגיעה למקום מכונית משוריינת מיפו ופלוגת חיילים הודים והמטוס כיוון אותם לערבים. הצבא פתח עליהם באש. 7 ערבים נהרגו והשאר ברחו לכיוון יהודיה.

בהתקפה נהרגו 28 ערבים ו-4 יהודים. לזכרם הוקמה אנדרטה הנמצאת ליד בית העירייה. אנדרטה נוספת נמצאת בגן ליד יד לבנים.

עד לקביעת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בכל שנה, בכ"ז בניסן, היה יום חג בפתח תקווה, יום בו התקימה עצרת זיכרון לחללי הקרב, היו תהלוכות ולא התקיימו לימודים בבתי הספר. קביעתו של יום זה כיום הזיכרון לשואה ולגבורה, גרמה לביטולו בפועל של יום החג העירוני.

ההתקפה על חדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדרה באותם הימים הייתה מושבה בת 600 נפש. בליל ה-6 במאי 1921 התאספו בטול כרם פלחים מזוינים מכל הסביבה והמסיתים סיפרו להם כי היהודים שוחטים נשים וטף ביפו. עם שחר יצא ההמון בדרך לחדרה. ועד ההגנה החל לרכז נשק וקבע עמדות הגנה חפורות בגבול המושבה. הערבים הגיעו למושבה מצד דרום -מזרח ומספר בתים נעזבו. המגינים ירו על הערבים ולא נתנו להם להתקרב למרכז המושבה. חלק מההמון פשט על הבתים שנעזבו והעלה מספר בתים באש, בהם בית פיינברג ששוחזר בשנת 2008 ונפתח לקהל הרחב.

בינתיים הגיעו שליחים מהמושבה לתחנת הרכבת חדרה שם חנה הצבא הבריטי והזעיקו עזרה. בשעה 11.00 הגיע למקום מטוס בריטי שהבחין ב-500 ערבים מתקדמים לעבר המושבה. הטייס זרק עליהם מספר פצצות ופתח עליהם באש מקלע. ב12.30 הוא חזר שוב והבחין בערבים בוזזים בתים. הוא פתח עליהם באש והם נסו בבהלה כשהם סוחבים את שקי הביזה.

איש מבני המושבה לא נפגע. 14 בתים נבזזו ושנים הועלו באש.

ההתקפה על רחובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 במאי 1921 התאסף ברמלה המון חוגג לחגיגות נבי צאלח. השלטונות הבריטים הרשו את קיום החגיגה לאחר שנכבדים ערביים ערבו להתנהגותו של ההמון.

המושבה רחובות התכוננה להתקפה. חולק נשק למגינים ונבנו עמדות הגנה בנקודות השולטות על מבואות המושבה. המפקדה הייתה בביתו של משה סמילנסקי שהיה מפקד ההגנה ברחובות.

עם סיום החגיגה ברמלה החלו מסיתים לעורר את קהל החוגגים לפנות לעבר רחובות. בשעה 14.00 הגיעו המוני הערבים לצפון המושבה בצעקות "עליהום" ו-"איטבח אל יאהוד". בהגיעם למרחק של כמאה מטר מבית סמילנסקי, פתחו עליהם המגינים באש. כמה מהם נהרגו ונפצעו והשאר נמלטו בבהלה. מתושבי רחובות לא נפגע איש.

היקף המאורעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היקף המהומות היה הגדול ביותר שידע היישוב עד אז. מודיעין ההגנה לא חזה את פריצתן ולא היה מוכן לכך. זה מסביר את הנפגעים הרבים ביפו. המושבות לעומת זאת נערכו להגנה והדפו את הערבים בנפגעים מעטים.

בעקבות המאורעות הקימו הבריטים את ועדת הייקראפט במטרה לחקור את הסיבות שהובילו למאורעות. מסקנות הוועדה הובילו לפרסום הספר הלבן הראשון. כמו כן בעקבות מעורבות של חיילים יהודים מגדוד "הראשון ליהודה", בהגנת העיר תל אביב פרקו הבריטים את הגדוד, שהיה נצר לגדודים העבריים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ העיתון החל להופיע לראשונה ב-1913.
  2. ^ ב-29.9.1907 אירח יצחק בן צבי בדירתו ששכר במתחם את אסיפת היסוד של ארגון בר גיורא.
  3. ^ יעקב פניגשטיין, בתי וורשא, סיפורה של משפחת פניגשטיין ממתיישבי יפו בראשית המאה ה-20, רמת גן, הוצאה פרטית, 2000.
  4. ^ אריה סמסונוב. "כך נוסדה נוה שאנן", הקבלן והבונה, 1967, עמ' 140.
  5. ^ נזכור את כולם


המאורעות

מאורעות תל חי | מאורעות תר"פ | מאורעות תרפ"א | מאורעות תרפ"ט | המרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט)