ואוואו
 | |
| מפת ארכיפלג ואוואו | |
| נתונים גאוגרפיים | |
|---|---|
| מיקום | האוקיינוס השקט |
| קואורדינטות | 18°39′05″S 173°59′01″W / 18.65139°S 173.98361°W |
| שטח | 138 קמ"ר |
| גובה מרבי | 131 מטר |
| נתונים מדיניים | |
| מדינה |
 טונגה |
| אוכלוסייה | 14,283 (2021) |
| עיר ראשית | ניואפו |
 | |
  | |
ואוואו (טונגאית: Vavaʻu) הוא ארכיפלג, המורכב מאי גדול אחד (אוטה ואוואו) ו-40 איים קטנים יותר, בממלכת טונגה. זה חלק ממחוז ואוואו, הכולל מספר איים בודדים נוספים. על פי המסורת, האל מאווי יצר גם את טונגטפו וגם את ואוואו, אבל השקיע קצת יותר מאמץ בראשון. ואוואו מתנשא לגובה של 204 מ' (669 רגל) מעל פני הים בהר טלאו. הבירה היא ניואפו, הממוקמת בנמל המקלט (פואטאלפוסי או לולו-א-הלוואלו).
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קבוצת האיים ואוואו פרושה על פני שטח שגודלו כ-21 ק"מ ממזרח למערב ו-25 ק"מ מצפון לדרום. במפקד האוכלוסין של 2016 היו 13,738 תושבים בואוואו, מתוכם 5,251 גרו בעיר הבירה ניואפו.[1] האיים במחוז ואוואו, מחוץ לקבוצת ואוואו, אינם מיושבים. האי הראשי אוטה ואוואו, בגודל 97 קמ"ר (37 מ"ר), הוא האי השני בגודלו בטונגה.
ואוואו הוא שונית אלמוגים עם צוקים בצפון המתנשאים לגובה של 200 מ' (660 רגל) מעל פני הים. בצד הדרומי, הארכיפלג מפוזר להרבה איים קטנים ומפוזרים ונתיבי מים. הגדול מבין נתיבי המים, ערוץ אווה פולפולקאי דמוי הפיורד, משתרע 11 ק"מ (6.8 מייל) פנימה מהנמל של ניואפו.
החוף הצפוני של האי אוטה ואוואו הוא פלטפורמה מוגבהת של צוקי אלמוגים. קו החוף הדרומי נמוך ולא סדיר, ונפתח לרשת של ערוצים, מפרצים ואיונים, היוצרים את אחד הנמלים הטבעיים המוגנים ביותר באוקיינוס השקט.
אוטה ואוואו הוא גם מקומו של הגן הבוטני אניו (אנ'), שהוא הגן הבוטני היחיד של טונגה.
אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
האקלים של ואוואו הוא ללא ספק החם ביותר בטונגה (מלבד הניואס, שהם האיים הצפוניים ביותר בממלכה[א]). האקלים החם והאדמה הפורייה שלו הופכים אותו למקום גידול לוניל, אננס ופירות טרופיים (אנ') אחרים.
מיתוסים ואגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפולינזיה מספרים שהאיים נוצרו על ידי מאווי, שהגיע לקרקעית הים עם קרס הדיג הקסום שלו, ואז נתפס בו משהו ומאווי משך את זה משך עד פני הים, והוא הפך לאיי ואוואו.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דון פרנסיסקו מורל דה לה רואה, שפיקד על הפריגטה הספרדית פרינססה, היה האירופאי הראשון שהגיע לואוואו, מה שעשה ב-4 במרץ 1781. הוא קבע את ואוואו בתור מרטין דה מאיורגה, וקרא לה על שם המשנה למלך המכהן של ספרד החדשה.[2] כפי שהתברר, מורל מצא מקום עיגון מצוין בואוואו, לו היה זקוק נואשות, מכיוון שלא הצליח למצוא נמל בשני המקומות האחרונים שהוא ניסה לנחות, פונואליי (אנ') (אי המרירות) ולייט (אנ'). הוא העניק לנמל בואוואו את השם נמל מקלט, למרות שנמל המקלט המקורי שלו היה המפרץ בחוף המערבי של האי הראשי, ליד לונגומפו.
12 שנים מאוחר יותר, ב-1793, ביקרה משלחת מלספינה (אנ') באזור במשך חודש, בעקבות חקירותיו של מורל, ותבעה רשמית את האיים עבור ספרד.
קפטן קוק ידע על האיים עשור קודם לכן, אבל הילידים בחאפאי אמרו לו שלא יהיה טוב בשבילו לנסוע לשם; אמרו לו שאין שם נמל. אולי אמרו לו את זה כדי להניא אותו מללכת לשם; אבל קפטן קוק נשמע לעצתם.
ספינות ציד הלווייתנים היו בין המבקרים המערביים הקבועים הראשונים באיים. הראשונה שנרשמה הייתה פאני, ב-17 ביוני 1823, והאחרונה הייתה רוברט מוריסון, מיולי עד ספטמבר, 1883.[3] כלי השיט הללו הגיעו בשביל מים, מזון ועצים – ולפעמים האירופאים גייסו ילידים לשרת כאנשי צוות על ספינותיהם. הם עוררו מסחר והיו גורמים משמעותיים לשינוי באיים.
בשנת 1839, הטואי טונגה (המפקד), ג'ורג' טופו הראשון (אנ'), הנהיג את קוד ואוואו (אנ') בואוואו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Census 2016", Tonga Department of Statistics
- ^ Landin Carrasco, Amancio, Mourelle de la Rúa, explorador del Pacífico, Madrid, 1971, עמ' 79
- ^ Robert Langdon, Where the whalers went: an index to the Pacific Ports and islands visited by American whalers (and some other ships) in the 19th century, Canberra: Pacific Manuscripts Bureau, 1984, עמ' 239-240, ISBN 086784471X