ויקטוריה פיודורובה
 | |
| לידה |
18 בינואר 1946 ברית המועצות |
|---|---|
| פטירה |
5 בספטמבר 2012 (בגיל 66) קונטיקט, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית, ברית המועצות  |
| תקופת הפעילות | 1970–1986 (כ־16 שנים) |
| עיסוק | שחקנית קולנע |
| מקום לימודים |
המכון לקולנוע על שם גרסימוב (1969) |
| בן או בת זוג |
|
| מספר צאצאים | 1 |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ויקטוריה יאקובלבנה פיודורובה (באנגלית: Victoria Fyodorova; ברוסית: Викто́рия Я́ковлевна Фёдорова; 18 בינואר 1946 – 5 בספטמבר 2012) הייתה שחקנית וסופרת רוסיה-אמריקאית. היא נולדה זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה לג'קסון טייט (1898–1978), אז קפטן בצי ארצות הברית, שהיה הנספח הצבאי של ארצות הברית בברית המועצות. ולשחקנית הרוסייה זויה פיודורובה (1909–1981). קריירת המשחק שלה נסקה בין השנים 1964-1974 בברית המועצות, לאחר מכן עברה לארצות הברית וגם שם הייתה שחקנית בסרטים וסדרות טלוויזיה. ויקטוריה פיודורובה כתבה את הספר "בתו של האדמירל" ב־1979, שעוסק ברומן בין הוריה וכן באיחוד בינה לבין אביה.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיודורובה נולדה ב-18 בינואר 1946 בעקבות רומן של אמה, השחקנים המפורסמת זויה פיודורובה עם הנספח הצבאי של ארצות הברית בברית המועצות, הקצין הבכיר ג'קסון טייט. באותן שנים, תקופת מסך הברזל, יחסים רומנטיים עם מערביים היו אסורים ונחשבו כ"בגידה במדינה". למרות המאמצים להסתיר את מערכת היחסים האסורה, השלטונות גילו אודות הקשר. טייט גורש בחזרה לארצות הברית. פיודורובה נשלחה ב-27 בדצמבר 1947, למעצר ולאחר שבית המשפט הרשיע אותה בריגול הוטל עליה עונש מאסר במחנות עבודה שהוחלף לכלא בעיר ולדימיר. בנוסף הוטל עונש גם על כל בני משפחתה המורחבת, העונש היה הרחקה לגלות והחרמת כל הרכוש המשפחתי. אחיותיה, אלכסנדריה ומריה הוגלו יחד עם ילדיהן ומשפחותיהן לשני כפרים נדחים שונים ל-10 שנים, במהלכן אחותה מריה נפטרה ב-1952. ויקטוריה, בתה בת השנה נשלחה לחיות בכפר נידח בקזחסטן יחד עם דודתה אלכסנדרה אותה חשבה לאמה ועם שני ילדיה, כשהוסתרה ממנה זהותה של אמה הביולוגית.
אמה שוחררה מהכלא, עם מותו של סטלין ב-1955, והיא התאחדה עם בתה בת ה-9.
איחודה עם אביה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרופסור מאוניברסיטת קונטיקט, איירין קירק, למדה על סיפורה של ויקטוריה ב-1959 ובילתה שנים בניסיון למצוא את טייט בארצות הברית. טייט לא היה מודע לכך שיש לו בת ולמעצר ולמאסר של אהובתו לשעבר. כשקירק מצאה את טייט ב-1973, היא ארגנה התכתבות בין השניים.[1]
ב-1974 החל טייט במסע לשכנע את הממשלה הסובייטית לאפשר לבתו לנסוע לראותו. היא קיבלה אישור והגיעה לארצות הברית במרץ 1975 באשרת נסיעה לשלושה חודשים. היא בילתה מספר שבועות עם אביה בפלורידה.
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שסיימה את בית הספר בשנת 1962, השחקנית לעתיד נכנסה לסטודיו לאמנות דרמטית. את הופעת הבכורה שלה בסרט היא עשתה בשנת 1964, כשגילמה את התפקיד של טניה (אחיינית של פרופסור קורנילוב) בסרטו של ויטלי אקסיונוב " מוזיקה שחזרה ". בשנת 1969 סיימה את לימודיה ב-VGIK (סדנתם של בוריס ביביקוב ואולגה פיז'ובה ). היא שיחקה בסרטו של מיכאיל קאליק " להתראות, בנים " (מבוסס על הסיפור באותו שם מאת בוריס בלטר ), הטראגיקומדיה של אלכסיי קורנב " שיעור ספרות " (מבוסס על הסיפור "יום ללא שקרים" מאת ויקטוריה טוקרבה), העיבוד הקולנועי הקלאסי של לב קולידז'אנוב" החטא ועונשו " (מבוסס על הרומן באותו שם מאת פיודור דוסטויבסקי ), המלודרמות של מיכאיל בוגין " שניים " ו"על האהבה ", הדרמה הפסיכולוגית של פיודור פיליפוב "חשבון " וסרטים סובייטיים מפורסמים אחרים של שנות ה-60. ושנות ה-70.
בשנת 1964, היא כבר כיכבה בשלושת הסרטים הראשונים שלה. הצלחתה הגדולה הייתה ב-1965 עם הסרט הרוסי "Two in Love", אשר פורסם ברחבי העולם כולל בארצות הברית תחת השם "בלדה של אהבה". ויקטוריה קיוותה מאוד שאביה, שאותו חיפשה ללא הצלחה מאז ילדותה (מהרגע שנודע לה עליו), יראה את הסרט ויצור עימה קשר.
אחרי הסרט, שהביא לה תהילה היא כיכבה בסרטים רבים אחרים, כולל עיבוד מ-1970 לספר החטא ועונשו.
למרות העובדה שהקריירה של פדורובה בקולנוע הסובייטי, שנמשכה עשר שנים בדיוק (1964–1974), התפתחה בהצלחה רבה, בראיון עם הסופר הרוסי-אמריקאי אלכסנדר מינצ'ין, שניתן בנובמבר 1987 ופורסם לראשונה בברית המועצות שלוש שנים מאוחר יותר, השחקנית עצמה הודתה שהיא רואה רק שניים מתפקידיה משמעותיים באמת: הרקדנית החירשת-אילמת נטשה ("שתיים") והפסלת-משקמת גלינה ("על אהבה"):
הסרטים ברובם היו בינוניים למדי, ובאופן כללי אני לא אוהב לדבר על העבר שלי, זה עבר - ובסדר. מכל ערימת העומדים, היו שניים: "שניים" ו"על אהבה". ודי. כל השאר היה מאוד בינוני. הרי אתה לא בוחר שם, אומרים לך, ואתה הולך לירות. אבל אהבתי לשחק, אני לא אכחיש את זה. מאוד אהבתי לעבוד בקולנוע.
ב־1975 ויקטוריה פיודורובה התיישבה בסטמפורד, קונטיקט וניסתה להצליח כשחקנית בארצות הברית. היא למדה במהירות אנגלית, אבל המבטא הרוסי נשאר מה שמנע ממנה להצליח בהוליווד. היא הופיעה כרופאה רוסיה בפרק של התוכנית Medical Center בשנת 1975, ובסרט מטרה משנת 1985 כמו גם בפרק של התוכנית מקגייוור ב-1986. כשהבינה כי המקסימום שהיא יכולה להגיע זה תפקידים משניים קטנים (או תפקידי מרגלת רוסיה), היא עזבה את הקריירה של שחקנית.
בשנות ה-80 המאוחרות היא החליטה לנסות להפוך לדוגמנית. בגלל יופיה הרב היא הופיעה על המסלולים בבגדים של מעצבים אמריקאים, וכן הפכה להיות הפנים של אחת החברות הקוסמטיקה הידועות באותה תקופה, אבל קריירת הדוגמנות שלה לא ארכה זמן רב.[2]
בשנות ה-90, ויקטוריה פיודורובה התרחקה ממשחק בסרטים, והחלה לעסוק בספרות, ציור וקרמיקה אמנותית.
ב-1979 הוציאה ספר ביוגרפי המספר את הרומן בין הוריה, חייהם לאחר הפרידה שנכפתה עליהם וכן האיחוד בינה לבין אביה. הספר יצא באנגלית וזכה להצלחה רבה, אך לביקורת אצל השלטונות הרוסים בגלל הדרך בה השלטון הרוסי מתואר בספר. ב־1979 יצא הספר לאור בתרגום לרוסית.
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיודורובה הייתה נשואה 5 פעמים, ונולד לה בן אחד.
נישואיה הראשונים היו עם בנו של הקולנוען התיעודי ג'ורג'י אסאטיאני - אירקלי אסאטיאני (היו נשואים מ-1967 עד 1969) היא פגשה את אירקלי בעת שלמדה בוויג'יק. הוא היה גם סטודנט בשנה השלישית. הם התחתנו אבל נישואיהם לא נמשכו זמן רב. אירקלי היה קנאי וניסה שלוש פעמים להתאבד. ב-1969 התגרשו.
כעבור זמן-מה הכירה ויקטוריה את הכלכלן סרגיי בלגובולין בנו של חברה של אמה. הוא עבד כאדריכל. הם התחתנו תוך זמן קצר אבל הנישואים שוב לא צלחו ( היו נשואים מ-1970 עד 1972).
בעלה השלישי היה התסריטאי ולנטין יז'וב (היו נשואים מ-1972 עד 1973) הוא היה הרבה יותר מבוגר מוויקטוריה. בנוסף, היה שתיין כבד. גם ויקטוריה התמכרה לאלכוהול. לבסוף הצליחה אימה לגרום לה להתגרש גם מבעלה השלישי.
בקיץ 1975 בזמן שהותה בארצות הברית היא נישאה שוב. בעלה הרביעי היה הטייס האמריקאי פרדריק פוי, טייס בחברת פאן אמריקן. הם חיו יחד במשך 17 שנים. בשנה שלאחר נישואיהם נולד להם בן, ששמו כריסטופר אלכסנדר פיודור פוי, אשר נולד ב-3 במאי 1976. הנישואים הללו שוב הסתיימו. בני הזוג התגרשו ב-1990.[3]
לאחר מכן התחתנה עם ג'ון ואיר, לו הייתה נשואה עד למותה.
בשנים האחרונות לחייה, השחקנית התגוררה עם בעלה, ג'ון, בבית פרטי בעיירה מאונט פוקונו בפנסילבניה. היא הייתה חולה תקופה ארוכה - בנוסף לסרטן הריאות, אובחן אצלה גידול במוח - לעיתים רחוקות הופיע בציבור והייתה בקשר רק עם קבוצה קטנה של חברים. ב-5 בספטמבר 2012, ויקטוריה פדורובה נפטרה בגיל 67 מאמפיזמה בבית החולים של מחוז גריניץ' בפנסילבניה. בעקבות רצונה של אשתו, ג'ון שרף את גופתה ופיזר את האפר על הפוקנוס.[4]
פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1964 - להתראות בנים (אנ') - ז'ניה
- 1965 - שניים מאוהבים (אנ') - נטשה
- 1970 - החטא ועונשו (אנ') - אבדוטיה רומנובה
- 1970 - על האהבה (אנ') - גלינה
- 1980 - יומנה של יוליה - יוליה ווזנסקסקיה
- 1985 - מטרה - ליסה
- 1986 - מקגייוור - ויקטוריה טומנובה
ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקטוריה פיודורובה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ויקטוריה פיודורובה, באתר AllMovie (באנגלית)
ויקטוריה פיודורובה, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Forsberg, Myra (1985-11-29). "NEW FACE: VICTORIA FYODOROVA; HAPPY NEW BEGINNING FOR A STORYBOOK LIFE". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-11-01.
- ^ Charlie Connelly, jonoread, Great European Lives: Victoria Fyodorova, The New European, 2020-09-03 (באנגלית בריטית)
- ^ ויקטוריה פדורובה: ביוגרפיה, חיים אישיים, סרטים, באתר iw.ruarrijoseph.com
- ^ DAUGHTER OF FAMOUS SOVIET ACTRESS DIES IN THE US, russkiymir, 14.09.2012
- ^ Victoria Fyodorova, Haskel Frankel, The admiral's daughter, New York : Delacorte Press, 1979, ISBN 978-0-440-00366-3