ז'אן-פיליפ ראמו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Attribué à Joseph Aved, Portrait de Jean-Philippe Rameau (vers 1728) - 002.jpg

ז'אן-פיליפ ראמו (צרפתית: Jean-Philippe Rameau; הוטבל ב-25 בספטמבר 1683 בדיז'ון - 12 בספטמבר 1764 בפריז) היה אחד מחשובי המלחינים והתאורטיקנים למוזיקה בצרפת של תקופת הבארוק. הוא החליף את ז'אן-בטיסט לולי כמלחין הראשון במעלה של האופרה הצרפתית, והיה מושא התקפותיהם של המעדיפים את סגנונו של לולי.‏[1]

חייו ויצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו של ראמו היה נגן העוגב בקתדרלה של דיז'ון, הראשון לשושלת נגני מקלדת במשפחת ראמו, שכללה את ז'אן-פיליפ עצמו, אחיו הצעיר קלוד ואחותו קתרין, בנו הצעיר של קלוד ז'אן-פרנסואה ואחיו למחצה של ז'אן-פרנסואה, לאזאר, שהיה גם לדמות בדיאלוג של דני דידרו, "אחיינו של ראמו".. האב עודד את זאן-פיליפ להתאמן בצ'מבלו מן הגיל הצעיר ביותר האפשרי. אף על פי כן, ראמו התחיל ללמוד משפטים לפני שהחליט, שחקר מוזיקה והלחנתה הם אהבת חייו האמיתית. הוא בילה חלק גדול מנעוריו באיטליה ובפריז ולמשך זמן מה הלך בדרכי אביו כנגן עוגב בקתדרלה של קלרמון. ראמו נודע ביותר, אולי, בתאוריות שלו בנוגע לטונאליות באמצעות "באס פונדמנטאל" או תווים ראשיים, הרעיון שאקורדים נשארים שווי ערך בהיפוך, שתואר ב-Traité de l'harmonie משנת 1722 ו- Nouveau système de musique théorique משנת 1726. רק לאחר שהגיע לשנות ה-40 לחייו התבלט ראמו בתחום הקומפוזיציה, אבל עם מותו של קופרן בשנת 1733 היה מקום לראות בו את המלחין הראשון במעלה בתקופתו. מאז והלאה הקדיש את עצמו בראש ובראשונה לאופרה, החל ב-Hippolyte et Aricie משנת 1733. הוא עבד בשיתוף פעולה עם וולטר במספר אופרות, בעיקר "נסיכת נאווארה", שזיכתה אותו בתואר המלכותי "מחבר המוזיקה של הארמון". גם אם מעולם לא חיבר סימפוניה אמיתית, הרי גילה את כישוריו, בייחוד בז'אנר האופראי, כמחדש מוזיקה תזמורתית ותזמור, שהשפיע על המוזיקה של הבאים אחריו וחזה מראש את המוזיקה של התקופה הקלאסית והרומנטית (הקטור ברליוז), ואפילו את הנאו-קלאסיציזם של סטרווינסקי, בפרלוד קצר באופרה האחרונה שלו, Les Boréades משנת 1763. שלושת קובצי היצירות לצ'מבלו שחיבר ראמו - ובייחוד השלישי מביניהם - מגלים מקוריות ותעוזה יוצאים מגדר הרגיל. בזכותם ובזכות ה-Pièces de Clavecin en Concert (סוויטות קונצרטנטיות לצ'מבלו, כינור וויולה דה גמבה) נחשב ראמו בין טובי המלחינים לכלי.‏[2]

שני מלחינים צרפתיים דגולים העריצו את המוזיקה שלו: הקטור ברליוז, שתיאר את אמנותו של ראמו כ"אחת התפיסות הנעלות ביותר של מוזיקה דרמטית", וקלוד דביסי, שהתרשם בעיקר מן האופרה "קסטור ופולוקס" של ראמו (1737), שהוחזרה לרפרטואר בשנת 1903: "גאוניותו של גלוק נטועה עמוק ביצירותיו של ראמו. (...) השוואה מפורטת מאפשרת לנו לקבוע בוודאות, שגלוק יכול היה לרשת את מקומו של ראמו על הבימה הצרפתית אך ורק על ידי הטמעת יצירותיו היפהפיות של ראמו עד להיותן שלו עצמו." קמיל סן סנס, ונסן ד'אנדי ופול דיקא הם עוד שלושה מוזיקאים צרפתים חשובים, שתמכו מעשית במוזיקה של ראמו בזמנם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'אן-פיליפ ראמו בוויקישיתוף


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גראהאם סדלר ותומאס כריסטנסן, "ז'אן-פיליפ ראמו, במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
  2. ^ גראהאם וכריסטנסן, גרוב