זבוב הצה צה

זבוב הצה צה
	זבוב הצה צה
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	פרוקי-רגליים
מחלקה:	חרקים
סדרה:	זבובאים
תת־סדרה:	זבובים
משפחה:	Glossinidae
סוג:	Glossina
שם מדעי
	Glossinidae; ‏ויידמאן, 1830
תחום תפוצה

זבוב הצֶה צֶה^[1] (שם מדעי: Glossinidae) היא שם משפחה בת סוג יחיד בסדרת הזבובאים שמיניה חיים ברוב שטחי מרכז אפריקה, בין מדבר סהרה בצפון למדבר קלהארי בדרום. הם ניזונים מדם של בעלי חיים ובני אדם והם המעבירים העיקריים של הפרוטיסטים הגורמים למחלת השינה אצל בני האדם ולמחלות אחרות בקרב בעלי חיים.

הוא דומה במראהו לזבוב הבית אולם קיימים הבדלים שניתנים להבחנה בעין: זבוב הצה צה מקפל את כנפיו לגמרי בזמן מנוחה, כך שהן מונחות אחת על השנייה וחופפות את שטחה של הבטן. בנוסף יש לו חדק ארוך שמזדקף ישר קדימה ומחובר לתחתית ראשו במעין בלוטה נראית לעין.

שמו העממי ניתן לו בגלל צליל הצקצוק שהוא משמיע במעופו.

מחזור חיים ואנטומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורך חיי זכר הצה צה הוא שניים עד שלושה שבועות, בעוד חיי הנקבה עשויים להמשך חודש עד ארבעה חודשים. ההזדווגות מתרחשת פעם אחת בחייו של כל חרק, זכר או נקבה. לעיתים רחוקות נקבה מזדווגת יותר מפעם אחת. הזרע מההזדווגות משמש להפריית ביצים רבות לאורך זמן. בניגוד לחרקים רבים, הנקבה מפרה רק ביצה אחת כל פעם ומגדלת את הזחל בתוך רחמה כשהוא ניזון מבלוטת חלב בתוכה. במשך תשעה ימים מתפתח הזחל תוך שהוא עובר שני שלבים והוא מופרד מאימו כאשר הוא בשלב השלישי – הרימה. הנקבה מסוגלת לפרות ולהרות שוב מיד לאחר הטלה של זחל אחד, אולם כדי להזין אותו היא חייבת להמשיך להיזון מדם. במקרה שהנקבה לא ניזונה ממספיק דם, הזחל יוצא קטן וחלוש ולעיתים לא נשאר בחיים. שלב הרימה נמשך כמה שעות, בהן אוכל הזחל וגדל. לאחר מכן הוא מתחפר באדמה או בפסולת, מייצר פקעת שהיא כיסוי חיצוני קשה ונהפך בתוכה לגולם. גודל הפקעת לרוב פחות מס"מ אחד, מלבנית, ובקציה האחד מחולקת לשתי אונות כהות יותר. בסיום גלגול החיים הזה שנמשך כמה שבועות, יוצא זבוב בוגר בגודל של 0.5 עד 1.5 ס"מ. ראשו גדול, שתי עיניו רחוקות ומובדלות זו מזו ומחושיו יוצאי דופן בצורתם. החזה יחסית ארוך והבטן רחבה יותר מאשר ארוכה וקצרה מהכנפיים. לזבוב שלושה זוגות רגליים, שתי כנפיים ושתי בוכניות.

בסוג Glossina יש בין עשרים לשלושים מינים שמחולקים לשלוש קבוצות. התנהגות הזבובים משתנה בהתאם למין ולמזג האוויר. מינים מסוימים חיים בסביבה מיוערת בעוד אחרים נמשכים לשדות עשב בהם שוהות חיות גדולות. מינים אחרים מעדיפים סביבה של צמחייה עבותה לגדות גופי מים. גם הזכרים וגם הנקבות ניזונים מדם, אולם לא כל המינים בהכרח נשאים של מחלת השינה.

חדק	כנפיים מקופלות	תא גרזן	שערות מסתעפות במחושים
תמונת ראש של צה צה המרימה את החדק המופנה קדימה
לזבובי הצה צה חדק ייחודי, בעל מבנה ארוך וצר המחובר לתחתית הראש ומופנה קדימה	במנוחה מקפלים זבובי הצה צה את כנפיהם בצורה מלאה זו על זו	התאים במרכז הכנף בעלי צורת "גרזן"	במחוש יש שערות מסועפות

נזקים לאדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנזק העיקרי והחמור שגורם הזבוב הוא העברת פרוטיסט Trypanosoma שחי כטפיל בגופו של הזבוב. בעת עקיצה, מועבר הטפיל לגוף הנעקץ וגורם למחלת השינה. המחלה גורמת בדרך כלל למוות ומדי שנה מתים ממנה עשרות אלפי אנשים. ב-2012 ירד לראשונה מזה 50 שנים מספר המתים מתחת ל-10,000^[2]^[3]. בנוסף, הזבובים עוקצים גם חיות משק שחולות ומתות ובכך נגרם נזק כספי לחקלאים. הדלדלות משק החי מובילה גם להתפתחות של רעב באזורים הנגועים, כתוצאה מחוסר היכולת לעבד את השדות^[4]. לעיתים, כתוצאה מנזקים גבוהים מדי, היגרו כפרים שלמים לאזורים הרריים בהם לא חי הזבוב^[5].

אמצעי הדברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל הסיכון הרב שבעקיצות הזבוב, מופעלים מגוון אמצעים על מנת לצמצם את נושאי המחלה שנישאים על ידו או לצמצם את אוכלוסיית הזבובים עצמה.

אחד האמצעים העיקריים הוא ביעור קרקע באזורים לא מיושבים משיחים ועצים בהם הוא חי. אמצעי זה דורש שרפה מחזורית של השטח כדי למנוע צמיחה מחודשת. עם זאת, הנזקים הסביבתיים שנגרמו כתוצאה מכך והקושי להפעלתה, גורמים לזניחת השיטה. שיטות נוספות שיעילות ברמה מקומית אך לא פותרות את הבעיה לגמרי הן הדברה, הדבקה בטפילים נייטרליים ומלכודות פשוטות. אמצעי נוסף שננקט ונחשב מוצלח הוא חשיפה של זבובים זכרים במעבדה לקרינת גמא ועיקורם, ואחר כך שחרורם לטבע^[6]. הזכרים המעוקרים מתחרים עם הזכרים בטבע על זיווג עם הנקבות, אך אלו לא משריצות זחלים בעקבות זיווג כזה וכך מצומצמת אוכלוסיית הזבוב בדור הבא.