זוונו
 | |
| מדינה |
בולגריה  |
|---|---|
| מייסד |
קימון גאורגייב, דמיאן ולצ'ב |
| מנהיגים | קימון גאורגייב, דמיאן ולצ'ב |
| תקופת הפעילות | 1927–1949 (כ־22 שנים) |
| אידאולוגיות |
לאומיות, קורפורטיזם, מדינתנות |
| מטה | סופיה, בולגריה |
| מיקום במפה הפוליטית | החוג הרעיוני היה במרכז הפוליטי עם נטייה שמאלה ובהמשך החזיקה התנועה הפוליטית בעמדות של מרכז עם נטייה ימינה |
  | |
זְוֶונוֹ (בבולגרית: Звено, מבולגרית: קישור במשמעות של חוליה בשרשרת. במקצת המקורות בעברית מתועתק גם כ: זבנו) הוא שמה של תנועה פוליטית בבולגריה, אשר נוסדה ב-1927 כחוג רעיוני על ידי אינטלקטואלים וקציני צבא בולגריים ומרבית חבריה נודעו בעמדותיהם האנטי מלוכניות. רבים מחבריה של זוונו הגיעו מהליגה הצבאית והיא שימשה כזרוע פוליטית ורעיונית לליגה. זוונו הייתה כוח פוליטי מרכזי בבולגריה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.
חוג זוונו נוסד ב-1927 על ידי שורת אינטלקטואלים ואנשי צבא חברי "הליגה הצבאית", אשר גרסו כי תוצאות מלחמת העולם הראשונה הן תולדה של כישלון בית המלוכה הבולגרי ובראשם פרדיננד הראשון. היחס ליורשו, בוריס השלישי היה דו-ערכי. חלק מחברי זוונו התנגדו בגלוי למלוכה אך סירבו לנקוט צעדים אלימים כנגדה, וחלקם החזיקו בעמדות אנטי-מלוכניות דה יורה אף על פי שדה פקטו היו נאמנים לשלטון ומהם נמנו בעלי תפקידים רשמיים בשכר.
מסוף שנות העשרים ועד אמצע שנות ה-30 הייתה זוונו אחד מחמשת הכוחות הפוליטיים המובילים בבולגריה.[1]
ב-1934 חוללה הליגה הצבאית הפיכה בבולגריה. ראשי הליגה הקולונלים קימון גאורגייב ודמיאן ולצ'ב שהיו גם חברי זוונו, קיבלו את תמיכת תנועת זוונו להפיכה. הפרלמנט פוזר, נאסרה פעילות פוליטית וכן פעילותם של איגודים מקצועיים. כדי לשמור על כסאו אולץ המלך בוריס השלישי להסכים למשטר החדש ולמנות את קימון גאורגייב לראש הממשלה. בהמשך, מינה בוריס השלישי לראש הממשלה את הגנרל פנצ'ו זלאטב שהיה חבר זוונו והליגה הצבאית, אך שמר אמונים למלך בוריס השלישי. לאחר ביצור השלטון ומעמדו של המלך, פיטר בוריס השלישי את זלאטב ומינה תחתיו את אנדריי טושב. החל ממועד זה הפך שלטונו של המלך לאבסולוטי וזוונו איבדה מכוחה הפוליטי. בהמשך, פעל דמיאן ולצ'ב לביצוע הפיכה נוספת אך הוא נלכד, הועמד לדין ונדון למוות. בהמשך, זכה לחנינה.[2][3]
ב-1943, הצטרפה זוונו לחזית המולדת של בולגריה ולחמה נגד השלטון המלוכני שהצטרף למדינות הציר לאחר החתימה על ההסכם התלת-צדדי. ב-9 בספטמבר 1944 חוללה חזית המולדת הפיכה ונטלה את השלטון. קימון גאורגייב מונה לראש הממשלה ודימו קזאסוב אף הוא איש זוונו מונה לשר התעמולה. בהמשך, עם ההשתלטות האלימה של הקומוניסטים על השלטון, פוטר ולצ'ב ובהמשך גלה מבולגריה. רשמית התקיימה תנועת זוונו עד 1949 כחלק מחזית המולדת, אך תפקידה היה ריק מתוכן.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ניר ברוך, הכֹּפֶר-בולגריה ויהודיה במשך הדורות, הוצאת שבילים, תל אביב, 1990, עמודים 49, 53.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמודים 29-28.
- ^ ניר ברוך, הכֹּפֶר, עמוד 59-58.