חולשת הרצון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חולשת הרצון או חולשה מוסרית הוא תרחיש התנהגותי-אנושי המתבטא בפער בין עיקרון מוסרי שאדם מחזיק ורוצה בו לבין מעשיו בפועל, המתבצעים בניגוד לאותו עיקרון.

מקור 'חולשת הרצון' עקרוני לבירור מקומה של ההנעה במשפטי המוסר; האקסטרנליזם, מפריד בין ההכרה בעיקרון המוסרי לבין ההנעה לפעול על פיו ומזהה את חולשת הרצון כחריגה אתית-נורמטיבית, מקרה בלתי-מוסרי-מובהק של האפשרות להכיר בערך מוסרי כשלעצמו, גם כשאינו מיושם בפועל. לעומתו, האינטרנליזם, טוען כי ההנמקה והסכמה לערכו של עקרון מוסרי כוללת בהכרח הניעה וטעם ביישום העיקרון למעשה, וכל ביטול של עיקרון מוסרי בפועל מעיד על אי-הסכמה בדבר ערכו בכח.

עבור אינטרנליסטים כסוקרטס וריצ'רד הייר חולשת הרצון היא א-מוסרית. סוקרטס כופר בקיומה והייר קובע כי היא תמיד ביטוי למצב כפייתי של אי-יכולת-נפשית פסיכולוגית, הפוטרת מאחריות מוסרית, הדיסוננס ההתנהגותי אינו על רקע ובגבולות המוסר, ואינו יוצא מן הכלל האינטרנליסטי. מבקריו של הייר כג'ון אוסטין, מצביעים על שכיחות המצבים בהם אדם מכיר בעיקרון מוסרי ואינו פועל על פיו, לא מתוך דחף או כפיה, אלא בשליטה עצמית וכניעה רצונית ליצר, בכך מערערים על הקביעה כי אין עיקרון מוסרי שאינו אינטרנליסטי, וכי כל חלש-רצון אינו אחראי למעשיו, ומעמידים בספק את ההנחה כי הפרסקריפטיביות של המילים האתיות בת תוקף חד-משמעי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

P yin yang.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא פילוסופיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.