סוקרטס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סוקרטס
Σωκράτης
Socrates Louvre.jpg
לידה 4 ביוני 470 לפנה"ס
אתונה העתיקה
הוצאה להורג 7 במאי 399 לפנה"ס (בגיל 70)
אתונה העתיקה
תחומי עניין אתיקה, לוגיקה, תורת ההכרה פילוסופיה פוליטית
הושפע מ אנקסגורס, פרמנידס
השפיע על אפלטון, קסנופון, אריסטו, סרן קירקגור
ארצות מגורים אתונה העתיקה

סוֹקְרַֿטֶסיוונית: Σωκράτης‏;[1] 4 ביוני 470 [או 469] – 7 במאי 399 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני. הוא נחשב בעיני רבים לאבי הפילוסופיה המערבית, והיה הוגה כה משמעותי מתקופתו והלאה עד כי את כל שאר הפילוסופים שקדמו לו כינו בשם "קדם-סוקרטיים". הוא לא הותיר אחריו כתבים כלשהם, וידיעותינו עליו מגיעות מתיאורים חיצוניים, בעיקר תיאוריו כפי שהוא מופיע ביצירותיו אצל תלמידיו: אפלטון וקסנופון.

Sanzio 01 cropped.png
פילוסופיה יוונית
פילוסופיה קדם-סוקרטית
פילוסופיה קדם-אלאטית
האסכולה המילטית
האסכולה הפיתגוראית
האסכולה האלאטית
האסכולה הפלורליסטית
האסכולה האטומיסטית
סופיזם
סוקרטס
אפלטון
פלאטוניזם
נאופלאטוניזם
אריסטו
האסכולה האפיקוראית
האסכולה הסטואית
ציניקנים

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאום ההגנה האפולוגטי שלו, אותו נשא במהלך משפטו, מספר סוקרטס כי בצעירותו השתתף בלחימה במהלך המלחמה הפלופונסית, ולחם בקרבות בפוטידיאה (432 לפנה"ס, הדיפת מתקפתם של הספרטנים בפיקוד ברסידאס), בתבוסה האתונאית בדליון (424 לפנה"ס) וגם לאחר שביתת הנשק בין אתונה לספרטה, בקרב אמפיפוליס (422 לפנה"ס - אז הביס ברסידאס את האתונאים).

בשנת 406 לפנה"ס, במהלך השלטון הדמוקראטי באתונה, כיהן סוקרטס כאחד מחמש מאות השופטים שנבחרו בגורל במועצת העם; השנה הייתה השנה שבה אירע קרב ארגינוסאי, בו זכו האתונאים לניצחון ימי על הספרטנים - אך מיד לאחר הקרב אירע אסון, כאשר טבעו בסערה אלפי חותרים ומלחים מצוותיהן של 25 ספינות שניזוקו בקרב והתמלאו מים. כשהגיעה בשורת האסון אל אתונה, לחץ האספסוף האתונאי להעניש ומיד את עשרת הסטרטגים שפיקדו על הצי. שמונה מהם הובאו לדין בפני אספת העם, והשופטים נכנעו לזעם ההמון - ובהליך חפוז ובניגוד לחוקי אתונה גזרה את דינם של שישה מהם למוות, והם הוצאו להורג. השניים הנותרים לא שבו לאתונה לעולם מחשש לגורלם. סוקרטס מספר במשפטו כיצד היה "היחידי שהתייצב כנגדכם לבל תפרו במעשיכם את החוקים, והצבעתי בניגוד לרצונכם" לחנינת המפקדים; "וכשעמדו הנואמים להאשימני ולאסרני, ואתם תבעתם זאת בצעקותיכם, חשבתי כי מוטב לי כי אסתכן עם החוק והצדק, משאפחד ממאסר או מוות ואעשה אתכם יד אחת במה שהחלטתם שלא כדין".

סוקרטס אומר שם כי מלבד הפעם ההיא, מעולם לא כיהן בתפקיד כלשהו באתונה.

במהלך שלטון שלושים האוליגרכים באתונה, לאחר התבוסה במלחמה הפלופונסית והפלת המשטר הדמוקרטי (בשנת 404 לפנה"ס), הוטל על סוקרטס ועל ארבעה אנשים נוספים להביא בפניהם מסלמיס אדם בשם ליאון הסלמיני, שנידון למיתה. סוקרטס סירב לציית לפקודה זו, שב לביתו ולא השתתף עם ארבעת האחרים בהבאתו של ליאון למרות שידע כי בכך הוא מסכן את חייו, וייתכן שאף היה מוצא להורג אלמלא הופל משטר האוליגרכים זמן קצר לאחר מכן, ב-403 לפנה"ס.

סוקרטס התפרסם בשנים שלאחר מכן, ונודע כחכם מכל אדם; דימויו זה התחזק כתוצאה מן הנבואה של האורקל מדלפי, שנטען כי מסרה לחברו הטוב של סוקרטס, כירפון, את דברי אפולו האומר כי הוא האיש החכם בעולם. סוקרטס נהג ללכת ברחובות אתונה, ולשאול כל אדם שפגש שאלות פילוספיות ומוסריות - לדבריו, כדי להוכיח שחכמתו המוזכרת בנבואתה של האורקל נובעת מהעובדה כי "את אשר לא ידעתי - אין אני מדמה לדעתו", בניגוד לאנשי אתונה, אשר כל אחד מהם בגלל כשרונו או מעמדו "דימה את עצמו חכם מאוד גם בשאר עניינים חשובים ביותר, וחסרונם זה הסתיר את חכמתם ההיא"; הדבר עורר את חמתם של מכובדי אתונה. בשנת 399 לפנה"ס, בשנתו השבעים של סוקרטס, הוצא הפילוסוף להורג באשמת כפירה באלים והשחתת מידותיו של הנוער באתונה, אשר נהנה לצפות בסוקרטס מוכיח לבן שיחו כי אינו יודע דבר וחצי דבר בהליכות העולם. סוקרטס הוצא להורג בשתיית רעל. כתב ההגנה שנשא במשפטו, האפולוגיה הוא אחד מהדיאלוגים המפורסמים שכתב תלמידו אפלטון.

יצירתו ודמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שדמותו של סוקרטס כפי שהיא מצטיירת אצל תלמידו הגדול אפלטון היא המוכרת והמעניינת יותר, נראה שתיאורו אצל קסנופון הוא הנאמן יותר למקור. ציטוט מדבריו מופיע גם במחזותיו של אריסטופנס. אפלטון לקח לעצמו מידה רבה ביותר של חירות אמנותית בתיאורו את סוקרטס. לעיתים קרובות הוא מלביש עליו את דעותיו שלו עצמו, במקום להציג את דעותיו המקוריות. במקרים רבים ברור שהדברים שהוא שם בפיו לא היו יכולים להיאמר באמת על ידי סוקרטס עצמו, כמו, למשל, כאשר הוא מציג אותו מחווה דעה על מאורעות שלא נתרחשו אלא לאחר מותו. כך דווקא דמותו כפי שמתוארת אצל קסנופון, הפחות מרתקת והפחות תוססת, היא האמינה יותר. השאלה עד כמה אפלטון דייק בתיאוריו את סוקרטס נקראת "הבעיה הסוקרטית".

סוקרטס עסק בעיקר בתורת המידות ובענייני ניהול החברה והמדינה. לטענתו, כל אדם רוצה באושרו שלו, דהיינו כל מעשה נעשה בראש ובראשונה מתוך השאלה "באיזו מידה תורם המעשה להנאתי ומונע ממני את הסבל". סוקרטס ראה בסגולה הטובה ערך עליון, וחלק ממנה הוא החיפוש אחר ההגדרה הנכונה על מנת לדון בנושאי המוסר. בהסתובבו ברחובות אתונה, הוא פנה לאנשים ושאל אותם שאלות על טיב העולם. כדי לברר את דעתם בנוגע לנושא מסוים, עליו לברר תחילה מהי הגדרתם לאותו נושא והאם הגדרה זו אכן אמיתית. סוקרטס משתמש בשאלות רבות, במעין חקירה צולבת הנקראת "אלנכוס" (ελενχος), תוך שהוא נמנע מלהכניס לדיון את דעותיו. את כל מסקנותיו, כביכול, מסיק סוקרטס מתשובותיו של בן שיחו, המשמשות אותו בהמשך הדיון, על מנת להפריך את דעותיהם של בן או בת שיחו. כך הוכיח בעצם שאין אנשים יודעים על מה הם מדברים כאשר הם טוענים טענות ערכיות.

שיטת דיון שכזו מכונה דו-שיח דיאלקטי, דו-שיח בו הטיעונים של סוקרטס נובעים מעמדותיו של בן שיחו מבלי שסוקרטס עצמו מתחייב לשום עמדה משלו. סוקרטס מצליח להצביע על הסתירות הפנימיות בכל הגדרה שנותן בן שיחו ולפיכך מוכיח לו כי אינו באמת מבין את הנושא שהוא מתיימר להבין. סוקרטס אף מציג לפעמים דעה מסוימת כאילו הייתה זו דעתו, אך בעצם עושה הוא שימוש בדעתו של בן שיחו על מנת לצלוב את השקפתו. פעולה זו מובילה את בני שיחו לחוש מבוכה (מצב הנקרא אפוריה). בשל כך הואשם סוקרטס באירוניה הסוקראטית המפורסמת, שכן נראה היה שידע את כל התשובות מראש ורק רצה להטיח בורותם של אזרחי אתונה בפניהם.

"מותו של סוקרטס" שצייר ז'אק לואי דויד בשנת 1787

בשנת 399 לפנה"ס נשפט סוקרטס בן ה-70 על כפירה באלים והשחתת מידותיו של הנוער ונמצא אשם. סוקרטס ניהל בעצמו את הגנתו, ובדיון על גזר דינו, כשהתבקש להציע את העונש הראוי לו, הציע שתנתן לו הזכות לאכול ארוחת חינם בבית המועצה לכל ימי חייו (כבוד שהוענק לאזרחים שהעיר הכירה להם טובה). תשובתו זו הרגיזה את בית הדין עד כדי כך שדינו נגזר למוות, ברוב גדול של כ-300 קולות נגד 200 קולות. יותר מאשר הרוב שבו נמצא אשם מלכתחילה (281 כנגד 219; אפלטון מעגל את המספר באפולוגיה ל-280 כנגד 220) והוא נידון להוצאה להורג בשתיית רעל מסוג רוש. בעת שבתו בבית הכלא ניסו תלמידיו לשכנעו לברוח, אך סוקרטס טען כי אדם החי במדינה, מקבל עליו את חוקיה רטרואקטיבית ולכן לא יברח. (דבריו של סוקרטס אל המושבעים - "אם אתם חושבים כי בהורגכם אותי תצליחו למנוע מישהו מלגנות את חייכם המושחתים, אינכם אלא טועים; אין זו דרך מילוט אפשרית או מכובדת"[2]).

כמה מן הדיאלוגים המפורסמים בהם מדבר סוקרטס הם הדיאלוגים המוקדמים והאמצעיים של אפלטון (לא לפי סדר): קריטון, אפולוגיה, אותיפרון, פיידון, פרוטאגוראס, המשתה, פוליטיאה, פיידרוס. אולם בדיאלוגים אלו ישנה בעיה של אותנטיות, ולא ברור עד כמה אפלטון ייצג בכתיבתו את דעתו של מורו.

סוקרטס נחשב לדמות מוערכת גם בקרב הוגים יהודיים רבים, ביניהם הרמב"ם, רבי יוסף אלבו, וריה"ל ששם בפי ה'פילוסוף' בספרו הכוזרי את המילים: "...זאת היא מדרגת סוקרטס והדומים לו, אבל אלה אינם כי אם יחידי סגולה, שכיום אין תקווה להגיע למדרגתם"[3] הוא התכוון בדברים אלו להציג במערומיה את דעתו של סוקרטס כי אין לאדם ממוצע הבנה ויכולת לדבוק בבוראו (בניגוד לטענת ריה"ל כי לא תיתכן דת אמת המושתתת על כישורים אנושיים יוצאי דופן).

מידה טובה על פי סוקרטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידה טובה או סגולה טובה (Ἀρετή, אַרֵטֶה) היא כינוי לאותן תכונות אופי אשר לדעת סוקרטס צריך האדם בכלל והאתונאי בפרט להיות ניחן בהן כדי להיות נאה וטוב, וכפי שהיוונים הגדירו זאת: "אדם מצוין ומוצלח במובן הרחב". אפלטון מקדיש מספר דיאלוגים לבירור המושג "סגולה טובה", כאשר בכל אחד מהם נידונה סגולה טובה מסוימת: 1) חסידות (הנידונה בדיאלוג אותיפרון). 2) מתינות וכיבוש היצר (הנידונה בכארמידס). 3) אומץ לב (הנידונה בלאכס). 4) צדק (פוליטיאה; נידונה בהמדינה). 5) חוכמה. בדיאלוג מנון, מנון וסוקרטס מנסים לברר את המושג בצורה כללית. בדיאלוגים אלו סוקרטס מנסה לבחון מה הדבר שמצד אחד מגדיר בצורה כוללת את הסגולה הטובה ומצד שני אינו חל על סגולות אחרות: האם יש מכנה משותף בין כל הסגולות הטובות (הן אחת למעשה) או שכל אחת מהן היא חלק מהסגולה הטובה. סוקרטס משווה את הסגולה הטובה לידיעה מקצועית של אומן מומחה ועל כן היא מתאפיינת בתכונות הבאות: 1) היא כרוכה בידיעת תכנים מסוימים – לכן יש צורך לדעת מהי המטרה של הסגולה הטובה וכיצד מממשים אותה. 2) אין הבדל בין הלכה למעשה – כלומר, מי שמכיר את הסגולה הטובה מתנהג על פי ההגדרה שלה. מכאן נובע כי אדם רשע פשוט לא יודע על המידות הטובות, ועושה את מעשי הרוע שלו מתוך שגגה; אף אחד לא יעשה רע אם יידע שהמעשה הוא רע. 3) כמו כל אומנות, גם הסגולה הטובה נקנית בלימוד על ידי מורים (כאן דווקא יוצא סוקרטס נגד העמדה הזאת – לדוגמה, בדיאלוג פרוטגורס הוא טוען כי לא ניתן ללמד את הסגולה הטובה, ומכיוון שכך היא אף איננה ידועה. בדיאלוג מנון הוא מסביר כי הסגולה הטובה היא סברה נכונה ולא ידיעה ממש).

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמידיו של סוקרטס החלו עם מותו לעמול על מימוש משנתו הפוליטית, ושקדו במקביל על פיתוחן של אסכולות פילוסופיות חדשות. במישור הפוליטי, היו מתלמידיו של סוקרטס שנעשו לאחר מכן לרודנים אנטי-דמוקרטיים באתונה, ודמותם שנויה במחלוקת, כמו אלקיביאדס וקריטיאס; ובמישור ההגותי, ייסד בן דודו של קריטיאס ותלמידו הגדול ביותר של סוקרטס, אפלטון, את האקדמיה האפלטונית הידועה שלו בשנת 385 לפנה"ס, ובה לימד בשיטת הדיאלקטיקה הסוקראטית; היא זכתה למוניטין כה רב עד ש"אקדמיה" הפכה למילה הסטנדרטית המשמשת מוסדות חינוך בשפות אירופיות מאוחרות יותר, כגון אנגלית, צרפתית ואיטלקית. תלמידו של אפלטון, אריסטו, שהוא דמות חשובה נוספת בתקופה הקלאסית, היה למורה באקדמיה עד שיצא ליוון שם נשכר ללמד את אלכסנדר הגדול, ולאחר מכן הקים בית ספר משלו בשנת 335 לפנה"ס - הליקיאון - שהיה גם הוא מושפע מהפילוסופיה הסוקראטית. גם השם "ליקיאון" הפך עם הזמן לתואר המשמש מוסדות חינוכיים.

בעוד שסוקרטס עסק בעניינים מוסריים ולא התייחס כלל לטבע, אפלטון הדגיש ב"דיאלוגים" שלו עניינים מתמטיים עם גוונים מטאפיזיים המשקפים את הגותו של פיתגורס; גם גדולתו המדעית של אריסטו הייתה רבה כמו גדולתו הפילוסופית - עבודותיו עסקו בהרחבה בתחומי הביולוגיה והפיזיקה.

המחשבה הסוקרטית, שקראה תיגר על המוסכמות המקובלות (במיוחד כשהדגישה אורח חיים פשטני), התפצלה מעיסוקיו הפילוסופים של אפלטון. רעיון זה עבר בירושה לאחד מתלמידיו הבכירים של סוקרטס, אנטיסתנס, שהפך ליוצרה של אסכולה פילוסופית חדשה שהתפתחה בשנים שלאחר מותו של סוקרטס: הציניקניזם.

גם רעיון הסגפנות ההולך יד ביד עם חיים אתיים או אדיקות לא קיבל חשיבות רבה מצד אפלטון ואריסטו, אך קיבל מידה מסוימת של תשומת לב מצד הציניקנים, והוא שימש כבסיס הליבה של אסכולה פילוסופית אחרת שצמחה בשנת 281 לפנה"ס: האסכולה הסטואית.

מימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שחלק מן התרומות המאוחרות יותר של סוקרטס לתרבות ההלניסטית ולתרבות הרומית אבדו עד מהרה, התעניינות מחודשת בתורתו התעוררה הן באירופה של ימי הביניים והן במזרח התיכון האיסלאמי, לצד התעניינותם גם בכתבי אריסטו והאסכולה הסטואית.

סוקרטס מוזכר ברבים מספרי ההגות היהודיים, ביניהם בספר הכוזרי של ריה"ל, בו מסביר יהודי ("החבר") למלך כוזר על היהדות. אל-כינדי, פילוסוף ערבי ידוע, ניסה לפשר בין פילוסופיית סוקרטס והפילוסופיה ההלניסטית לבין הקהל המוסלמי, והתייחס אל סוקרטס בשם "סוקרַת".

מעמדו של סוקרטס בפילוסופיה המערבית שב ועלה במלוא כוחו בתקופת הרנסאנס ובעידן הנאורות באירופה, כאשר הוגים כמו לוק והובס שאבו השראה מהתאוריה הפוליטית שלו. וולטר הרחיק לכת עד כדי כתיבה סאטירית על משפט סוקרטס, בספר שעלה כמחזה בשנת 1759.

מספר ציורים על חייו צוירו בסוף המאה ה-18. ז'אן-בפטיסט רגנו צייר את "סוקרטס קורע את אלקיביאדס", וז'אק-לואי דויד צייר את "מותו של סוקרטס".

עד היום, השיטה הסוקרטית מצויה עדיין בשימוש בשיעורים בכיתות ובבתי הספר למשפטים, על מנת לחשוף סוגיות בסיסיות הן בנושא המחקר והן לדובר עצמו. שיטתו זכתה לשבחים ואף לפרסום רב, החל מרפרנסים תכופים בתרבות הפופ (כגון הסרט "ההרפתקה המצוינת של ביל וטד", ולהקת רוק יוונית בשם "סוקרטס") ועד לפסטיבלים רבים במוסדות אקדמיים, מתוך הכרה בתרומתו לחינוך.

במאה האחרונה התמקדו מחזות רבים גם בחייו של סוקרטס ובהשפעתו הפילוסופית. אחד האחרונים שבהם היה המחזה "סוקרטס במשפט", המבוסס על ספריהם של אריסטופנס ואפלטון ("עננים" ו"התנצלות"), להם נעשתה אדפטציה מודרנית.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריונים ופילוסופים כאחד חקרו וביקרו את הגותו של סוקרטס, החל מרגע מותו ועד היום. על אף שלא הועמד לדין בגין קשריו הישירים עם קריטיאס (מדינאי יווני ומנהיג שלושים הטיראנים באתונה) ואף הפגין אומץ אישי בסירובו להיכנע לרעיונותיו הרודניים, הוא נתפס כדמות שהדריכה אוליגרכים שהפכו לעריצים מתעללים, וחתר תחת הדמוקרטיה האתונאית, כי סבר שאף היא רדודה ומושחתת.

מותו של סוקרטס נחשב אייקוני ומעמדו כ"קדוש מעונה של הפילוסופיה" מאפיל על הביקורת האישית שיש שמותחים עליו כיום, גם לאחר מותו. עם זאת, קסנופון מזכיר את "יהירותו" של סוקרטס, והוא כותב גם שסוקרטס היה "מומחה בהצגה עצמית".

הוגים מודרניים גורסים כי משום שלא נשתמרו כתבים אותנטיים של סוקרטס, ודמותו מוכרת לנו רק מתוך הכתבים ההגותיים של אפלטון, אי אפשר לקבל תמונה ברורה של סוקרטס מבין כל הראיות הסותרות העולות מהשינויים האפשריים שאפלטון עשה בהגותו; העובדה שגם האסכולה הציניקנית וגם הסטואית, ששתיהן ספגו השפעה רחבה מהלך המחשבה הסוקראטי, אינן שוות ואפילו מנוגדות לתורתו של אפלטון, הפלאטוניזם - מדגימות זאת היטב. העמימות וחוסר האמינות של כתבי אפלטון משמשים כבסיס הביקורת המודרנית לפיה אין בידינו האפשרות להכיר את סוקרטס האמיתי.

יחד עם זאת, סוקרטס עדיין נלמד ונחשב כאביה של הפילוסופיה המערבית בימינו.

מחלוקות רבות קיימות בקרב החוקרים גם על פרטים שונים בהשקפותיו של סוקרטס: מה היה יחסו של סוקרטס כלפי הומוסקסואליות? האם האמין באלים האולימפיים, או אולי היה מונותיאיסט, או שמא בעל השקפה דתית אחרת? בכל אלו אין לדעת האם שם אפלטון את השקפותיו שלו בפיו של מורו או שמא שיקף בהם נאמנה את דעותיו של סוקרטס.

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הגיית השם ביוונית: סוקרטס, במלעילהטעמה בהברה השנייה).
  2. ^ רעיון זה מורחב אצל הראי"ה קוק בספר אגרות הראי"ה חלק ד אגרת א שלד, שם הוא מבדיל בין סוקרטס לבין רבי עקיבא שבדרגתו הגבוהה חש את כאבי הריגתו.
  3. ^ ספר הכוזרי מאמר שלישי פסקה א'


פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
P philosophy1.png
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטיתמוהיזםלגליזםנטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזםנאו-קונפוציאניזםפנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזהבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזהקונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונה
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםהדוניזםהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה