מוסר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

המוסר הוא סוג של מודעות אנושית שמטרתו לתת כללים מנחים להתנהגות האדם בכל תחומי החיים החברתיים, אשר לא בהכרח עולים עם רצונותיו האינסטיקטיביים. בכלל זה, התנהגותו בבית עם המשפחה, כלפי אנשים זרים, בעבודה, בפוליטיקה, במדע, במקומות ציבוריים ואף כלפי בעלי חיים. גם הדת קבעה יסודות לארגון חיי האדם, קשריו עם האנשים ויחסיו כלפי עצמו. סך כל יחסים אלו מהווים את המוסר והערכים, על פי החוק הכללי שממנו שאב האדם השראה במהלך ההיסטוריה של המורשת האנושית והחברתית. מבין החוקים הכלליים שמניעים את האדם קיים גורם המוסר. משחר ההיסטוריה חותרת כל אומה שיהיו לה ערכים ועקרונות שבהם היא מתפארת ופועלת להמשיכם ולשנותם בהתאם להתחדשויות. הם משוננים, נלמדים ונרכשים ומן הראוי לא לחרוג מהם או להפר אותם מבחינת הנוהג והחוק.

מהו מוסר?[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדרות שונות מתייחסות להיבטים שונים של מוסר - היבטים אישיים וחברתיים. בהתייחס להיבטים האישיים קיימות הגדרות שמוסר הוא מערך אמונות פילוסופיות שלפיהן אדם קובע האם פעולותיו הן טובות או רעות, ראויות או מגונות. הפרט מפתח יכולת חשיבה הנותנת לו אפשרות בחירה בין ערכים ואלטרנטיבות של התנהגות - מוסריות יותר ומוסריות פחות (שגיא, 2010). פרויד הגדיר מהותו של מוסר באורח כללי ומעורפל עם דגש על תחומי התנהגות מינית ותוקפנית (לוין, 1979). בהתייחס להיבטים החברתיים מוסר הוא המאמץ להסדיר את היחסים והמעשים בין אדם לאדם, בין אדם לחברה, בין אדם וחברה לקנייניהם ובצורה מופשטת יותר, בין אדם למצפונו והכרתו (רינג, 1999). דירקהיים טען כי מוסריות היא "סך כל כללים קבועים שנקבעו על פי החברה" (לוין, 1979). ההתפתחות המוסרית נחקרה על ידי פיאז'ה וכממשיך דרכו גם על ידי קולברג.

המוסר הוא לימוד. הוא מציב את ההתנהגות האנושית לאור כללי המוסר. כללים אלו מניחים אמות מידה להתנהגות, שהאדם קובע לעצמו או שהוא רואה בהם התחייבויות, שבמסגרתן הוא מבצע את פעולותיו או שזהו ניסיון להסיר את המימד המוראלי של מדע המוסר והפיכתו לגורם מווסת. כלומר, המוסר הוא ניסיון ליישום מדעי, הלכה למעשה, של משמעויות שמדע המוסר עוסק בהם באופן מופשט ותאורטי. המילה "מוסר" ETHIC שאובה מהשורש היווני ETHOS, שפרושה בריאה. המוסר ETHIC הוא מערכת מוסכמות או אידאלים אשר חלים על האדם או על קבוצה של אנשים בחברה. בלועזית, הביטוי ETHIC שונה מהביטוי Déntologie, כאשר האחרון נגזר מהשורש היווני DEONTOS שפירושו מה שראוי לעשות. LOGOS משמעו מדע. שני הביטויים יחד פירושם המדע אשר מלמד מהם המחויבויות. כמו כן מוכר "La Déontologie" שהיא מילה נרדפת למוסר מקצועי [אתיקה מקצועית] במקצוע מסוים.

המילה "אתיקה" פרושה: "מסמך המגדיר את הסטנדרטים המוסריים ואת ההתנהגות המקצועית הנדרשת, שאנשי ארגון מקצועי נוהגים לפיהם. היא מוכרת כגילוי דעת המכיל אמות מידה אידאליות, שאותן מאמצת קבוצה מקצועית או מוסד לשם הכוונת חבריה לשאת באחריות מקצועית". לכל מקצוע יש אתיקה והתנהגות כללית שאותם מגדירים חוקים ותקנות המיוחדים לו. הכוונה בהתנהגות ובאתיקה מקצועית היא למערכת של כללים ותקנות מוסכמות בקרב בעלי אותו מקצוע, כאשר הציות להם הינו בגדר שמירה על המקצוע ועל כבודו.

קיים הבדל בין אחריות חוקית לאחריות מוסרית בשל השוני בהשלכותיהם. אחריות חוקית נקבעת באמצעות חקיקת חוקים העומדים בפני אדם או חוק, אולם אחריות מוסרית היא רחבה ומקיפה יותר מתחום החוק, מכיוון שהיא קשורה ליחס האדם לאלוהיו, לעצמו ולאחרים. זוהי אחריות אישית כלפי אלוהים והמצפון. תחום החוק מצטמצם להתנהגות האדם כלפי אחרים, על פי החוק הנהוג בחברה וליישומו דואגת סמכות חיצונית המורכבת משופטים, אנשי ביטחון, פרקליטות ובתי כלא. אחריות מוסרית, לעומתה, היא קבועה ובלתי משתנה ומפעיל אותה כוח פנימי הקשור למצפון האדם, שהוא סמכות ראשונה במעלה. כאן ניתן לומר כי המוסר, בכוחו הפנימי, אינו חלופה לחוק, אולם שתיהן, האחריות המוסרית והאחריות החוקית משלימות זו את זו ולא ניתן להפריד ביניהן בכל מקצוע כלשהו.

האמנה המוסרית של כל מקצוע כוללת כללים מנחים לעיסוק במקצוע כלשהו כדי להעלות את קרנה של האידאליות שלו ולבסס את ייעודו. על אף החשיבות שבהגדרת היישומים וסדרי העדיפויות במקצוע מסוים, אל לנו לכפות אותה (את האמנה המוסרית), כי אם לדאוג לרתימת חברי אותו מקצוע, מתוך תחושת אחריות כלפיה. זו הדרך היחידה לעשות זאת. יש לשמור על ערכי האמון, הכיבוד, המקצועיות והכבוד. מאפייני האמנה המוסרית של מקצוע הם:

  • תמציתיות
  • קלות ובהירות
  • צריכה להיות הגיונית וניתנת ליישום
  • מקיפה
  • חיובית
  • להבהיר את כל המחויבויות של המקצוע כלפי העמיתים לאותו מקצוע, המוסדות השייכים לו, הנהנים ממנו, המדינה והחברה.

האמאם עלי בן אבי טאלב, הח'ליפה הרביעי, נחשב לראשון שדיבר על מוסר כמדע העומד בזכות עצמו. הוא כתב ספרים וחיבורים רבים בעניין זה העוסקים בנושא המוסר באופן חדשני.

המוסר ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך ישנם שני חיבורים המיוחדים בשלימותם לנושא המוסר. ספר משלי ומגילת קהלת. שניהם מתייחסים על ידי הכותב לשלמה המלך בן דוד. זאת, בנוסף לקטעי מוסר רבים בכל חלקי התנ"ך. בתוך המשנה שנכתבה בשלהי תקופת בית שני, ישנה מסכת שלימה בנושא מוסר, מסכת אבות. יש לה "ברייתא" נלוית בשם "אבות דרבי נתן" בה הדברים הבאים במשנה מורחבים בפירוט ובתוספת דעות שונות. בתקופת הגאונים (המאות הט' והי' בערך) נתחברו בנושא זה חיבורים נוספים כמו "האמונות והדעות" לרבי סעדיה גאון, אבל הם מעולם לא נודעו בציבור הרחב.

התפנית הגדולה בנושא הגיעה עם חיבורו המלא והיסודי של רבינו בחיי אבן פקודה במאה העשירית, הלא הוא ספר "חובות הלבבות". שלל החיבורים שקדמו לו ביהדות הם ללא סדר פנימי הנראה לעין. חובות הלבבות מחולק לעשרה שערים בנושאים שונים של מוסר היהדות, כמו שער הביטחון, שער הכניעה והענווה, שער התשובה, שער הפרישות, שער חשבון הנפש, וכן הלאה. לכל שער חלוקה פנימית לפרקים המיוחדים להיביטים השונים של הנושא.

בהקדמת הספר, הנחשבת פנינה ספרותית כשלעצמה, מציין המחבר את העובדה שאין חיבורים בנושא זה, והוא שולל אחת לאחת את כל הסיבות מדוע להימנע מחיבור שכזה. (המוסר הוא חובה ולא רשות. הידע בנושא הזה דל ועוד). הוא מפרט את היסוסיו האישיים בחיבור ספר שכזה, עובר לתיאור חלקי הספר ומקורותיו, למי הוא מיועד, צורת השימוש בו ועוד. הספר נתקבל מאד בכל תפוצות ישראל מיד עם צאתו לאור. עדות לכך משמשת העובדה שאפילו הרמב"ם בספר משנה תורה, שדרכו להביא שם דברים מן התלמודים (בבלי וירושלמי) ושאר מקורות חזליי"ם בלבד, מביא חלקים שלימים מספר זה בהלכות תשובה ובהלכות דעות, דבר המורה עד כמה הפך הספר כבר בשעתו לחלק מהספרות היהודית.

בעקבות חובות הלבבות נתחברו בתקופת ה"ראשונים" חיבורים רבים בנושא המוסר. מן המפורסמים שבהם ספר שערי תשובה לרבינו יונה מגירונדי, ספר אורחות צדיקים, ספר הישר, ספר מעלות המידות, ועוד רבים. מתקופת האחרונים זכה במיוחד להתפרסם ספר מסילת ישרים לרבי משה חיים לוצאטו האיטלקי.

תפנית נוספת חלה בתחילת המאה העשרים, עם הקמת "תנועת המוסר". ביסוד תנועה זו, שנוסדה על ידי רבי ישראל מסלנט, עומדת הדרישה הנחרצת להקדיש מדי יום זמן קבוע ללימוד מוסר. לאחר אי אלו חבלי לידה, נתקבל החידוש, ובכל הישיבות עד ימינו יש זמן קבוע המכונה "סדר מוסר" שהוא חלק בלתי ניתן לויתור של סדר היום. כמו כן הונהג שבכל מוסד תורני ישנו "מנהל רוחני" או בלשון העם "משגיח", שאחד מתפקידיו המרכזיים הוא למסור הרצאה שבועית בנושא מוסר שזכתה לכינוי "שיחת מוסר". בדרך כלל מעבר לשיחה הכללית, חובה על כל קבוצה להתכנס פעם בשבוע ולשמוע עוד הרצאה זוטא המכונה בעגה הישיבתית "ועד".

למוסר ביהדות יש מאפיינים ייחודיים. הבולט שבהם הוא העירוב המוחלט בין נושאים שהם למעשה תאולוגיים, כמו אמונה בה', ביטחון בו, הכרה בחסדיו וכהנה, לבין התנהגות על פי קוד מוסרי. כמו כן, במוסר היהודי כל הדרישות בנושא פיתוח האישיות, גם ללא קשר להתנהגות כלפי הזולת, הן חלק בלתי נפרד משאר ענייני המוסר שעניינם קוד מוסרי חברתי.

על פי היהדות, התורה נחשבת לדבר אלוהים שנמסרה לעם ישראל במעמד סיני וזאת נחשבת לקוד המוסרי האישי שכל יהודי חייב לעמוד בו ולציית לו כחלק מהבחירה החופשית שלו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רינג, י' (1999). מוסר לשם מה? ספריית פועלים: הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר
  • לוין, ש' (1979). המוסר ועיצוב האופי המוסרי. תל אביב: אוצר המורה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]