חוק בתי דין דתיים (מניעת הפרעה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חוק בתי דין דתיים (מניעת הפרעה) תשכ"ה-1965 הוא חוק המקנה לבתי דין דתיים סמכות לענישת מי שמפריע בהליך הדיון בבית הדין.

חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק נועד להחיל על בתי דין דתיים אותן סמכויות לטיפול במפריעים כמו שיש לבתי המשפט על פי חוק בתי המשפט, סעיף 72. החוק אושר בממשלה ביוני 1964[1] ואושר בכנסת ב-9 במרץ 1965.

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק קובע שלפני ענישה על פי החוק תינתן התראה. על כך כתב השופט מישאל חשין[2]:

"המושג "התראה" משמיע לא אך אזהרה על-דרך הסתם, אלא אזהרה מפורשת כי בית-הדין יטיל סנקציה – או עלול הוא להטיל סנקציה – אם לא יימנע המוזהר מהפרעה לדיוני בית-הדין."

כן קבע בית המשפט העליון כי "ההתראה האמורה צריכה למצוא ביטוי בפרוטוקול הדיון"[3].

על הצורך בהתראה למפריע בישיבה של בית דין, כתבה נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש[3]: "סמכותו הייחודית של בית הדין להטיל סנקציה עונשית על האדם המפריע, מבלי לקיים הליך פלילי כסדרו, מחייבת כי בית הדין יזהיר בצורה מפורשת את המפריע באשר לאפשרות כי יטיל עליו עונש אם לא יימנע מהפרעה לדיוני בית הדין, ולפרש את סוג העונש הצפוי".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]