חילון
 |
||
ערך זה עוסק בתופעה חברתית. אם התכוונתם למגזר במדינת ישראל, ראו חילון (בלועזית: secularization) הוא מעבר של חברה מזהות דתית או מזיקה לערכים ומוסדות דתיים, לכיוון זהות, ערכים ומוסדות חילוניים.
החילון בתרבות המערב החל במאה ה-18, בהשפעת ערכי עידן הנאורות והתפתחות המדע והטכנולוגיה. במרכזו של החילון עמדה תחושת הניכור אל הדת הנוצרית ואל עיקריה, בשל התחזקות הרציונליזם שסתר את ההיבטים האי-רציונליים של הדת כמו בשל התרופפות כוחה של הכנסייה הנוצרית לטובת עליית כוחה של המדינה הריכוזית החדשה. החברה היהודית, נטתה אל החילון מאותה תקופה, גם כן, אולם בגוון הייחודי לה ובהתאם למצבה כמיעוט בתוך רוב. התהליך בוצע גם במישור הפרקטי, של חילון הכנסיות והמנזרים והפקעת סמכויותיהם החוקיות ורכושם.
המושג חילון נגזר מהמונח חול, כלומר התחום שאין בו קדושה. המושג הזה מגדיר מראש את החילוניות באנטי-תזה לדתיות, החילוני הוא זה אשר בחייו אין קדושה, או לחלופין שאינו מקדיש עצמו לדבר. היעדר ההקדשה יוצר הקבלה להומניזם אשר לא רואה במציאות דבר הגדול מן האדם, לפי שהאדם הוא אשר יצר את מושג האל כמו מושגים עיליים אחרים, ולפיכך אין ישות אשר תצדיק הכפפה של האדם אליה.
תוכן עניינים
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
החילוניות לא ידועה לנו מהתקופה של לפני הופעת המונותאיזם, ההצהרה של האדם על עצמו כחילוני או כבלתי דתי באה אל מול הדרישה הדתית להקדשה עצמית וחברתית. מסיבה זו גם אין למצוא תפיסות חילוניות בתרבויות לא מערביות כמו תרבויות יבשת אמריקה, אפריקה או מזרח אסיה בטרם הגיעה אליהם התרבות המערב-אירופית הנוצרית. בנוסף, העובדה ההיסטורית מציגה כי החילונות איננה ניצבת כנגד כל דת מונותאיסטית. היא קיבלה מעמד איתן דווקא בתוך מדינות של החברה הנוצרית, ולא במדינות האסלאם – על אף שדרישותיו להקדשה חריפות עוד יותר.
ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
על רקע הסמכותיות הדתית, בעיקר הנוצרית, של ימי הביניים נשמעים קולות ראשונים של התרסה כלפי החיוב להחזיק באורח חיים דתי, דברים כאלה מופיעים בתיעוד חקירות האינקוויזיציה.
העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תיעוד ראשוני של אמירות כאלה בעלות ביסוס רעיוני והפצה בציבור הרחב קיים החל מתחילת העת החדשה והופעת הרנסאנס כמו בכתבי פיקו דלה מירנדולה ובהתרסת מדענים דוגמת גלילאו גליליי וקופרניקוס כנגד אמיתות להן הטיפה הכנסייה הקתולית.
האמירה הפילוסופית המסודרת הראשונה היא של ברוך שפינוזה המציע את דת הטבע כאלטרנטיבה למונותאיזם.
חשובה בהקשר זה אמירתו של פייר סימון לפלס: je n’ai pas eu besoin de cette hypothèse – (אלוהים?) אין לי צורך בהיפותזה הזאת[1], אמירה המבטאת את רוח עידן הנאורות הרואה באמונה באלוהים תשובה לחוסר הוודאות שאיפיין את התקופה שקדמה לחידושים המדעיים של המאה ה-18.
התקופה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקהילה המדעית, בראשיתה של המאה ה-19, היו שסברו כי האמונה הדתית תיעלם תוך כדי תהליכי הקידמה שעוברת הציוויליזציה. הטענה הייתה כי האנושות עוברת מחשיבה המתאפיינת בביטויים מאגיים ומיסטיים, לקודים ומערכות חשיבה המאורגנים סביב הנחות לוגיות, שיטתיות-מדעיות. תאורטיקנים רבים כדוגמת קרל מרקס, גאורג זימל, אדוארד טיילור, אמיל דורקהיים ומקס ובר, תיארו את הדת, בשל כך, כמצע של אמונות טפלות, מיתולוגיות, קסמים, מאגיה וכישוף. בהמשך התגבשה תאוריה זו לכדי פרדיגמה מובילה, על פיה, יחד עם (ואולי בעקבות) תהליכי מודרניזציה כדוגמת רציונליזציה, תיעוש, בירוקרטיזציה, התמחות ועיור, החוויה המודרנית מכילה בתוכה גם תהליכי חילון.
גורמים לתהליך החילון בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל מהמאה ה-17 החל באירופה תהליך של הצגת סימני שאלה לדת, שהשפיע גם על היהודים. תהליך זה נבע ממספר גורמים:
- אידאולוגיות חברתיות. הומניזם, לאומיות, וסוציאליזם, הוצעו כתחליף לדת, ולעיתים אף התנגדו לה באופן ישיר ומוצהר.
- התפתחות המדע. במאה ה-19 תאוריות מדעיות קראו תיגר על אמונות דתיות. התאוריה המרכזית שעירערה את מעמדה של הדת הייתה תאוריית האבולוציה של צ'ארלס דרווין, שכפי שארנסט מאייר מסביר[2], עירערה את תפיסת הדת בלפחות שלושה אופנים. ראשית, היא עירערה את מקומו של האדם בראש היררכית הטבע. בתפיסה הדרווינית האדם איננו נזר הבריאה, כפי שמניחה הדת, אלא יצור שהתהווה והתפתח כמו כל שאר עולם החי והצומח. שנית, דרווין הציע הסבר טבעי לתופעות מורכבות שעד לזמנו הוסברו רק על ידי קיומו של יוצר תבוני. שלוש, דרווין הראה שהתפיסה האפלטונית (שבה גם דגלה הדת), שלפיה לכל דבר בעולם יש מהות ייחודית ואין אפשרות למעבר הדרגתי בין דבר לדבר, היא שגויה. בניגוד לאמונה הדתית שכל דבר בעולם קיים כיום כפי שהיה ביום בריאתו, ללא שינוי, הראה דרווין כי העולם הביולוגי עובר שינויים מהותיים.
- הצלחות המדע חיזקו את ההכרה בשיטה המדעית ובתפיסה האמפירית, דבר שעמד בניגוד לדת המבוססת על אמונה. למשל, הצלחות בתחומי הרפואה ערערו את האמונה שרפואה היא בידי שמים ותפילה עוזרת לרפא חולים, תרופות מהתלמוד הוכחו כבלתי יעילות (כגון התרופה להכשת נחש המופיעה במסכת שבת קט ע"ב ויומא פג ע"ב, והתרופה למלריה במסכת שבת סו ע"ב), המודל הגאוצנטרי הוכח כשגוי, ועוד.
- התפתחות המודרניזציה. המודרניזציה החלישה את הדת במספר אופנים. הצלחות טכנולוגיות חיזקו את האמונה בכחו של האדם לפתור את בעיותיו בעצמו, ללא הזדקקות לכח עליון. המודרניזציה הביאה עימה אמצעי תקשורת חדשים, כגון עיתונים, טלפון ורדיו, דבר שיצר "שפע הולך וגדל של דעות, ערכים והשקפות עולם", והציב "אתגר בפני כל המסורות הדתיות"[3]. אידאולוגיות מוסריות ופוליטיות חדשות, שהציבו את זכויות האדם במרכז והטיפו לשוויון, לא התיישבו עם תפיסות המוסר הדתיות כולל אלה של היהדות (למשל, הועלו טענות שהתורה מפלה בין גברים לנשים ובין יהודים לגויים).
- ביקורת המקרא. התפיסה המדעית לבחינת המקרא, שהחלה עם שפינוזה והתפתחה בסוף המאה ה-19, שלפיה התורה נכתבה על ידי מחברים שונים מתקופות שונות, עירערה את האמונה הדתית בקבלת התורה מאלוהים על ידי משה.
- התפצלות הדתות לזרמים שונים. המאבק האידיאלוגי בין זרמים שונים אליהם התפצלו דתות כנצרות והיהדות עוררה את מאמיני דתות אלו למחשבה ביקורתית כלפי הדת בכללה.
- בקרב היהודים, האמנציפציה ליהודים מן המאה ה-18 הובילה להתערערות המבנה המקצועי-כלכלי של היהודים ועמו גם המבנה המסורתי-דתי של הקהילה היהודית.
- בישראל, חל חילון בהיקף נרחב בקרב העולים מארצות המזרח, עקב השבירה החדה של אורחות חייהם, כולל הקהילות ולעיתים גם המשפחות, ואל נוכח אסטרטגיית כור ההיתוך של מוסדות המדינה.
תהליך החילון[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרדיגמת החילון מכילה בתוכה כמה נוסחים. המשותף לכולם היא הטענה כי מוסדות דתיים ומוסדות לא דתיים עברו לאורך השנים, ובמיוחד בתקופה המודרנית, תהליך של בידול (דיפרנציאציה). הטענה היא כי הסימביוטיקה בין מוסדות הדת ובין מוסדות המדינה נחלשה בתקופת ימי הביניים, והבידול העמיק בתקופה המודרנית. התאורטיקנים חלוקים באופן בו הם רואים את ההשפעה שיש לתהליך הבידול החברתי על היחסים בין הספרות הדתיות והלא דתיות, ועל העוצמה הדתית והאופי של האינדיבידואל הדתי.
הגדרות התהליך[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארבע פרשנויות תאורטיות (ארבעה נוסחים) לפרדיגמת החילון הן:
- היעלמה המוחלט של הדת והחלפת החשיבה הדתית בחשיבה מדעית
- דעיכה, הפחתה משמעותית בתפקידה של הדת בחברה
- הפרטת הדת והעתקת מרכז הכובד שלה מהציבורי אל הפרטי
- המרה (טרנספורמציה) של הדת, כך שאמנם המוסדות הדתיים בחברות המערביות מתוחמים לספירה הפרטית, אך ערכי הדת מחלחלים לתוך המערכת החברתית של חברות אלו.
פרדיגמת החילון[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרדיגמת החילון תופסת את מערכת היחסים בין המודרניות ובין הדת כמערכת ליניארית, כך שלכל מקום שאליו מגיעה המודרניות, הדת נסוגה ונחלשת. החוקרים השונים מדגישים שלושה ממדים של חילון:
- ממד קוגניטיבי: תהליכי רציונליזציה; שקיעתה של מסגרת ההתייחסות העל-טבעית לטובת הסברים טכנו-רציונליים
- ממד מוסדי: בידול, תהליך בו מוסדות חילוניים אוטונומיים ממלאים את תפקידם של מוסדות הדת
- ממד התנהגותי: הפרטה, מעבר הדרגתי של הפרקטיקה הדתית מהספירה הציבורית אל הספרה הפרטית
מחקרים על החילון[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל משנות ה-70 של המאה ה-20, וביתר שאת בשנות ה-80, נעשו מחקרים התפתחויות חברתיות ופוליטיות אשר הראו כי בזירה הציבורית והפוליטית פועלים כוחות דתיים חזקים. המחקר הסוציולוגי והאנתרופולוגי החל להצביע על פריחתם של כתות, תנועות, ארגונים וקהילות דתיות חדשות, וכן על הקצנה גוברת והולכת של זרמים בתוך הדתות המונותאיסטיות כתגובה למודרנה. זאת ועוד, מחקרים הראו, למשל, כי אחוז המאמינים בצפון אמריקה נמצא אף בעלייה מתמדת החל מהמאה ה-18 ועד ימינו אנו [דרוש מקור]. בישראל, לפי מחקר שהתפרסם ב-2012, מתחילת שנות האלפיים ישנה עליה בזיקה ליהדות ו-80% מהישראלים מאמינים באלוהים[4][5].
נתוני הלמ"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה[6] עולה כי שיעור הציבור החילוני בישראל הולך וקטן ביחסו באוכלוסייה (44% בשנת 2007, ו42% בשנת 2009), וניתן לומר שהחברה הישראלית נמצאת בתהליך הדתה. לנתון זה מצטרף מדד נוסף: שאלת ההתקרבות מהדת וההתרחקות ממנה, כאשר 21% מהיהודים מדווחים כי הם היום דתיים יותר משהיו בעבר, לעומת 14% בלבד המדווחים שהם דתיים פחות[7].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוכי פישר (עורכת), חילון וחילוניות: עיונים בין־תחומיים, מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015[8].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ירמיהו יובל, מודרניזציה וחילון בתרבות היהודית, בתוך זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני – מבט אנציקלופדי, ירושלים: כתר ספרים, 2007
- תהליכי חילון בתרבות היהודית, עורכים אבריאל בר לבב, רון מרגולין ושמואל פיינר, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, רעננה
- הלמ"ס, הודעה לעתונות - שמירה על המסורת היהודית ושנויים במידת הדתיות לאורך החיים, 2009
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ציטטה, באתר Goddreads
- ^ בספרו What Evolution Is.
- ^ פיטר ברגר, המודרניות והאתגר החדש של הדת, תכלת, 32, קיץ התשס"ח / 2008
- ^ קובי נחשוני, 80% מהיהודים בישראל: מאמינים באלוהים, באתר ynet, 26 בינואר 2012
- ^ מחקר מקיף: הישראלים מאמינים באלוקים, באתר ערוץ 7, 26 בינואר 2012
- ^ הסקר החברתי לשנת 2012 (האחרון שפורסם)
- ^ לקט נתונים מתוך הסקר החברתי 2009: שמירה על המסורת היהודית ושינויים במידת הדתיות לאורך החיים בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 12 בספטמבר 2010
- ^ מלכה כ"ץ, חילון וחילוניות: עיונים בין-תחומיים, בעריכת יוכי פישר, מכון ון-ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, ירושלים 2015, מים מדליָו 27, תשע"ו, עמ' 251–255
