חילון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

חילון (לועזית: secularization) הוא התהליך בו אחיזת הדת בחברה נחלשת, הן מבחינת כוחה הפוליטי והן מבחינת האמונה בה, והיא מועברת לתחום הבחירה האישית כך שהשפעתה על חיי הכלל מצטמצמת. החילון בתרבות המערב החל במאה ה-18, בהשפעת ערכי עידן הנאורות והתפתחות המדע והטכנולוגיה. במרכזו של החילון עמדה תחושת הניכור אל הדת הנוצרית ואל עיקריה, בשל התחזקות הרציונליזם שסתר את ההיבטים האי-רציונליים של הדת כמו בשל התרופפות כוחה של הכנסייה הנוצרית לטובת עליית כוחה של המדינה הריכוזית החדשה. החברה היהודית, נטתה אל החילון מאותה תקופה, גם כן, אולם בגוון הייחודי לה ובהתאם למצבה כמיעוט בתוך רוב. התהליך בוצע גם במישור הפרקטי, של חילון הכנסיות והמנזרים והפקעת סמכויותיהם החוקיות ורכושם.

המושג חילון נגזר מהמונח חול, כלומר התחום שאין בו קדושה. המושג הזה מגדיר מראש את החילוניות באנטי-תזה לדתיות, החילוני הוא זה אשר בחייו אין קדושה, או לחלופין שאינו מקדיש עצמו לדבר. היעדר ההקדשה יוצר הקבלה להומניזם אשר לא רואה במציאות דבר הגדול מן האדם, לפי שהאדם הוא אשר יצר את מושג האל כמו מושגים עיליים אחרים, ולפיכך אין ישות אשר תצדיק הכפפה של האדם אליה.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החילוניות לא ידועה לנו מהתקופה של לפני הופעת המונותאיזם, ההצהרה של האדם על עצמו כחילוני או כבלתי דתי באה אל מול הדרישה הדתית להקדשה עצמית וחברתית. מסיבה זו גם אין למצוא תפיסות חילוניות בתרבויות לא מערביות כמו תרבויות יבשת אמריקה, אפריקה או מזרח אסיה בטרם הגיעה אליהם התרבות המערב-אירופית הנוצרית.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על רקע הסמכותיות הדתית, בעיקר הנוצרית, של ימי הביניים נשמעים קולות ראשונים של התרסה כלפי החיוב להחזיק באורח חיים דתי, דברים כאלה מופיעים בתיעוד חקירות האינקוויזיציה.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיעוד ראשוני של אמירות כאלה בעלות ביסוס רעיוני והפצה בציבור הרחב ידוע לנו החל מתחילת העת החדשה והופעת הרנסאנס כמו בכתבי פיקו דלה מירנדולה ובהתרסת מדענים דוגמת גלילאו גליליי וקופרניקוס כנגד אמיתות להן הטיפה הכנסייה הקתולית.

האמירה הפילוסופית המסודרת הראשונה היא של ברוך שפינוזה המציע את דת הטבע כאלטרנטיבה למונותאיזם.

חשובה בהקשר זה אמירתו של פייר סימון לפלס: je n’ai pas eu besoin de cette hypothèse - (אלוהים?) אין לי צורך בהיפותזה הזאת [1], אמירה המבטאת את רוח עידן האורות הרואה באמונה באלוהים תשובה לחוסר הוודאות שאיפיין את התקופה שקדמה לחידושים המדעיים של המאה ה-18.

התקופה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקהילה המדעית, בראשיתה של המאה ה-19, היו שסברו כי האמונה הדתית תיעלם תוך כדי תהליכי הקידמה שעוברת הציוויליזציה. הטענה הייתה כי האנושות עוברת מחשיבה המתאפיינת בביטויים מאגיים ומיסטיים, לקודים ומערכות חשיבה המאורגנים סביב הנחות לוגיות, שיטתיות-מדעיות. תאורטיקנים רבים כדוגמת קארל מרקס, גאורג זימל, אדוארד טיילור, אמיל דורקהיים ומקס ובר, תיארו את הדת, בשל כך, כמצע של אמונות טפלות, מיתולוגיות, קסמים, מאגיה וכישוף. בהמשך התגבשה תאוריה זו לכדי פרדיגמה מובילה, על פיה, יחד עם (ואולי בעקבות) תהליכי מודרניזציה כדוגמת רציונליזציה, תיעוש, בירוקרטיזציה, התמחות ועיור, החוויה המודרנית מכילה בתוכה גם תהליכי חילון.

גורמים לתהליך החילון בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מהמאה ה-17 החל באירופה תהליך של הצגת סימני שאלה לדת, שהשפיע גם על היהודים. תהליך זה נבע ממספר גורמים:

  • אידאולוגיות חברתיות. הומניזם, לאומיות, וסוציאליזם, הוצעו כתחליף לדת, ולעתים אף התנגדו לה באופן ישיר ומוצהר.
  • התפתחות המדע. במאה ה-19 תאוריות מדעיות קראו תיגר על אמונות דתיות. התאוריה המרכזית שעירערה את מעמדה של הדת הייתה תאוריית האבולוציה של צ'ארלס דרווין, שכפי שארנסט מאייר מסביר[1], עירערה את תפיסת הדת בלפחות שלושה אופנים. ראשית, היא עירערה את מקומו של האדם בראש היררכית הטבע. בתפיסה הדרווינית האדם איננו נזר הבריאה, כפי שמניחה הדת, אלא יצור שהתהווה והתפתח כמו כל שאר עולם החי והצומח. שנית, דרווין הציע הסבר טבעי לתופעות מורכבות שעד כה הוסברו רק על ידי קיומו של יוצר תבוני. שלוש, דרווין הראה שהתפיסה האפלטונית (שבה גם דגלה הדת), שלפיה לכל דבר בעולם יש מהות ייחודית ואין אפשרות למעבר הדרגתי בין דבר לדבר, היא שגויה. בניגוד לאמונה הדתית שכל דבר בעולם קיים כיום כפי שהיה ביום בריאתו, ללא שינוי, הראה דרווין כי העולם הביולוגי עובר שינויים מהותיים.
הצלחות המדע חיזקו את ההכרה בשיטה המדעית ובתפיסה האמפירית, דבר שעמד בניגוד לדת המבוססת על אמונה. למשל, הצלחות בתחומי הרפואה ערערו את האמונה שרפואה היא בידי שמים ותפילה עוזרת לרפא חולים, תרופות מהתלמוד הוכחו כבלתי יעילות (כגון התרופה להכשת נחש המופיעה במסכת שבת קט ע"ב ויומא פג ע"ב, והתרופה למלריה במסכת שבת סו ע"ב), המודל הגאוצנטרי הוכח כשגוי, ועוד.
  • התפתחות המודרניזציה. המודרניזציה החלישה את הדת במספר אופנים. הצלחות טכנולוגיות חיזקו את האמונה בכחו של האדם לפתור את בעיותיו בעצמו, ללא הזדקקות לכח עליון. המודרניזציה הביאה עימה אמצעי תקשורת חדשים, כגון עיתונים, טלפון ורדיו, דבר שיצר "שפע הולך וגדל של דעות, ערכים והשקפות עולם", והציב "אתגר בפני כל המסורות הדתיות"[2]. אידאולוגיות מוסריות ופוליטיות חדשות, שהציבו את זכויות האדם במרכז והטיפו לשוויון, לא התיישבו עם תפיסות המוסר הדתיות כולל אלה של היהדות (למשל, הועלו טענות שהתורה מפלה בין גברים לנשים ובין יהודים לגויים).
  • ביקורת המקרא. התפיסה המדעית לבחינת המקרא, שהחלה עם שפינוזה והתפתחה בסוף המאה ה-19, שלפיה התורה נכתבה על ידי מחברים שונים מתקופות שונות, עירערה את האמונה הדתית בקבלת התורה מאלוהים על ידי משה.
  • התפצלות הדתות לזרמים שונים. המאבק האידאלוגי בין זרמים שונים אליהם התפצלו דתות כנצרות והיהדות עוררה את מאמיני דתות אלו למחשבה ביקורתית כלפי הדת בכללה.

תמורות נוספות שהתחוללו בקרב היהודים באופן ספציפי תרמו אף הן לאבדן האמונה בקרב היהודים:

  • האמנציפציה. האמנציפציה ליהודים במאה ה-18 הובילה לשבירת המבנה המקצועי-כלכלי של היהודים וכן המבנה המסורתי-דתי של הקהילה היהודית.
  • עליית הציונות. בבסיס הציונות עומדת הטענה כי הזהות הבסיסית של האדם מורכבת גם מזהותו הלאומית, שזהותו זו מתקיימת בשפה, היסטוריה וטריטוריה המשותפים לשאר בני הלאום, שזהות זו צריכה להתבטא במדינה, ושלכל לאום מגיעה מדינה. רעיון זה דרש טרנספורמציה של רעיונות יהודיים עתיקים: הדגש הדתי הישן על ארץ ישראל כארץ הקודש, הוחלף בדגש על מדינת ישראל, כמוסד חילוני; הדגש הדתי הישן על עם ישראל כמושג מקודש, הוחלף בדגש על עם כמושג לאומי-חילוני; הדגש הדתי הישן על לשון הקודש, הוחלף בדגש על שפה לאומית חדשה היונקת ומושפעת משפות זרות[3]. דגש זה על הפן הלאומי ביהדות, בהתעלמות כמעט מוחלטת מהפן הדתי ביהדות (ולעתים אף תוך התנגדות פעילה לפן הדתי), הביא לזניחת הדת אצל יהודים רבים שהושפעו מרעיונות אלו. זאת בנוסף לכך שבמניעי הציונות היו מעורבים גם אידיאות סוציאליסטיות-לאומיות ואידאות רוויזיוניסטיות, שהיו חילוניות במהותן.
  • השואה. השואה ותוצאותיה הקשות העלו שאלות ובעיות תאולוגיות ופילוסופיות רבות, אשר בעקבותיהן יהודים רבים איבדו את אמונתם באלוהים. רבים מהם טענו שחדלו להאמין משום שאינם מוכנים לקבל שאלוהים, אם הוא קיים, מוכן לאפשר אסון נוראי שכזה. מן הראוי לציין שבמקרא עצמו מופיעות נבואות פורענות קשות המתאימות בפרטים רבים לאירועי השואה.

תהליך החילון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרדיגמת החילון מכילה בתוכה כמה נוסחים. המשותף לכולם היא הטענה כי מוסדות דתיים ומוסדות לא דתיים עברו לאורך השנים, ובמיוחד בתקופה המודרנית, תהליך של בידול (דיפרנציאציה). הטענה היא כי הסימביוטיקה בין מוסדות הדת ובין מוסדות המדינה נחלשה בתקופת ימי הביניים, והבידול העמיק בתקופה המודרנית. התאורטיקנים חלוקים באופן בו הם רואים את ההשפעה שיש לתהליך הבידול החברתי על היחסים בין הספרות הדתיות והלא דתיות, ועל העוצמה הדתית והאופי של האינדיבידואל הדתי.

הגדרות התהליך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבע פרשנויות תאורטיות (ארבעה נוסחים) לפרדיגמת החילון הן:

  1. היעלמה המוחלט של הדת והחלפת החשיבה הדתית בחשיבה מדעית
  2. דעיכה, הפחתה משמעותית בתפקידה של הדת בחברה
  3. הפרטת הדת והעתקת מרכז הכובד שלה מהציבורי אל הפרטי
  4. המרה (טרנספורמציה) של הדת, כך שאמנם המוסדות הדתיים בחברות המערביות מתוחמים לספרה הפרטית, אך ערכי הדת מחלחלים לתוך "המערכת החברתית" של חברות אלו.

פרדיגמת החילון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרדיגמת החילון תופסת את מערכת היחסים בין המודרניות ובין הדת כמערכת לינארית, כך שלכל מקום שאליו מגיעה המודרניות, הדת נסוגה ונחלשת. החוקרים השונים מדגישים שלושה ממדים של חילון:

  1. ממד קוגניטיבי - תהליכי רציונליזציה; שקיעתה של מסגרת ההתייחסות העל-טבעית לטובת הסברים טכנו-רציונליים
  2. ממד מוסדי - בידול, תהליך בו מוסדות חילוניים אוטונומיים ממלאים את תפקידם של מוסדות הדת
  3. ממד התנהגותי - הפרטה, מעבר הדרגתי של הפרקטיקה הדתית מהספרה הציבורית אל הספרה הפרטית

מחקרים על החילון[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות ה-70 של המאה ה-20, וביתר שאת בשנות ה-80, נעשו מחקרים התפתחויות חברתיות ופוליטיות אשר הראו כי בזירה הציבורית והפוליטית פועלים כוחות דתיים חזקים. המחקר הסוציולוגי והאנתרופולוגי החל להצביע על פריחתם של כתות, תנועות, ארגונים וקהילות דתיות חדשות, וכן על הקצנה גוברת והולכת של זרמים בתוך הדתות המונותאיסטיות כתגובה למודרנה. זאת ועוד, מחקרים הראו, למשל, כי אחוז המאמינים בצפון אמריקה נמצא אף בעלייה מתמדת החל מהמאה ה-18 ועד ימינו אנו [דרוש מקור]. בישראל, לפי מחקר שהתפרסם ב-2012, מתחילת שנות האלפיים ישנה עליה בזיקה ליהדות ו-80% מהישראלים מאמינים באלוהים[4][5].

נתוני הלמ"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה[6] עולה כי המגזר החילוני בישראל שומר על הגמוניות גבוהה של כ-83% (כלומר חילונים בצעירותם שנשארים חילונים כמבוגרים) ולמעשה עולה עליו רק המגזר החרדי (עם הגמוניות של כ-89%, כאשר בשאר המגזרים ההגמוניות נמוכה משמעותית: עבור ה"דתיים", "מסורתיים-דתיים" ו"מסורתיים לא כל כך דתיים" הנתונים הם 47%, 45%, 54% בהתאמה). עוד עולה מהסקרים כי ישנו תהליך חילון גבוה[7], כאשר אחוז ההופכים לחילונים מכלל המגזרים הוא:

  • חרדים - 1.2% (לעומת 1.9% בכוון ההפוך)
  • דתיים - 9.0% (לעומת 1.6% בכוון ההפוך)
  • מסורתיים-דתיים - 13.7% (לעומת 2.5% בכוון ההפוך)
  • מסורתיים לא כך כך דתיים - 33.6% (לעומת 10.2% בכוון ההפוך)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בספרו What Evolution Is.
  2. ^ פיטר ברגר, המודרניות והאתגר החדש של הדת, תכלת 32, קיץ התשס"ח / 2008 http://www.tchelet.org.il/article.php?id=402
  3. ^ א. גיטלין, יהדות התורה והמדינה, אתר דעת http://www.daat.ac.il/daat/history/tnuot/yahadut-2.htm.
  4. ^ קובי נחשוני, 80% מהיהודים בישראל: מאמינים באלוהים, באתר ynet, 26 בינואר 2012
  5. ^ מחקר מקיף: הישראלים מאמינים באלוקים, באתר ערוץ 7, 26 בינואר 2012
  6. ^ הסקר החברתי לשנת 2012 (האחרון שפורסם)
  7. ^ נכון כהכללה, אך לא עבור המגזר החרדי שבו נרשמו פי 9.04 לערך מספר העוברים למגזר החרדי מהחילוני לעומת הכיוון ההפוך, 30,006 לעומת 3,316