חי נושא את עצמו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

החי נושא את עצמו הוא כלל הלכתי (נאמר בעיקרו בהלכות שבת, אך משתמשים בו לפעמים גם בהלכות אחרות) לפיו הנושא חי, אינו נחשב כמי שנושא אותו לגמרי. לדעת רש"י טעמו של הכלל הוא משום שהנישא עצמו משתתף במשא ומקל על הנושא[1].

המקור והטעם לדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הדין הוא במשנה במסכת שבת[2], שם נפסק כי "המוציא את החי במיטה פטור אף על המיטה, שהמיטה טפילה לו". ואמרו בתלמוד שהטעם שפטור הוא על האדם הוא מאחר ש'החי נושא את עצמו', ועל המיטה פטור מפני שהיא טפלה לאדם.

בביאור הטעם של החי הנושא את עצמו נאמרו בראשונים כמה הסברים:

  • בתוספות הרא"ש כתב שהטעם הוא שמאחר שאף החי נושא את עצמו יחד עם האדם הנושאו, נחשב הדבר כ'שניים שעשאוה' שדינם שפטורים. אמנם בשאר הראשונים דחו טעם זה.
  • בתוספות הסבירו שאי אפשר ללמוד מלאכה זו ממלאכות המשכן, שהרי במשכן לא היו נושאין דבר חי, כי התיישים והאילים שבעורותיהן היו משתמשין היו הולכין ברגליהן, ואילו את החילזון - יצור החי במים בלבד - היו פוצעין מיד כאשר באו לידם, כדי שלא ימות, וממילא לא היה אף רגע שבו נשאו את החילזון ללא שהיה פצוע, שאז כבר לא היה יכול לנשוא את עצמו[3].

מאחר שכל הפטור הוא מטעם ש'חי נושא את עצמו', לכך במקרה והאדם כפות או חולה - שאינו נושא את עצמו, לא נאמר בהם דין זה[4].

בבעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בברייתא[5] מובאת מחלוקת בין רוב החכמים לרבי נתן האם הכלל החי נושא את עצמו נאמר גם כאשר אדם נושא בעל חיים: "המוציא בהמה חיה ועוף לרשות הרבים בין חיין ובין שחוטין חייב רבי נתן אומר על שחוטין חייב ועל חיים פטור". אך בתלמוד מוסבר כי המחלוקת היא רק לגבי בעל חיים שמשתמטין מהאדם הנושא את עצמן לכיוון אחר וממילא אינם מסייעים בנשיאתם, אך לא בנושא אדם חי, בו גם חכמים מודים לרבי נתן ופוטרים[6].

באדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומת הקביעה בתלמוד שאין חיוב על הוצאת אדם מרשות לרשות, מובא במקום אחר[7] ביחס לדברי רבא לפיהם אין איסור הוצאה בילד חי שרבא "כרבי נתן סבירא ליה". ונאמרו כמה דרכים בראשונים לביאור קביעה זו:

  • לדעת התוספות[8] יש לחלק בין תינוק בן יומו, בו לשיטת רבי נתן פטור ולשיטת חכמים חייב, לבין ילד גדול יותר בו פטור גם לשיטת רבנן.
  • לדעת בעל המאור[9] קטן בן יומו אינו נחשב "חי נושא את עצמו", וחייבים על הוצאתו גם לשיטת רבי נתן. ישנו גיל אמצעי בו התינוק מסוגל ללכת אך אינו רגיל ללכת ברגליו, ובאותו גיל לדעת רבי נתן פטורים על הוצאתו ולדעת רבנן חייבים, ובגיל בו התינוק רגיל ללכת פטורים על הוצאתו גם לדעת רבנן.
  • הריטב"א[10] הסיק שדברי הגמרא "רבא כרבי נתן סבירא ליה" אינם מכוונים לומר שרבא אינו סובר כרבנן, אלא שרבא בעניין זה סובר כסברת רבי נתן (שבאדם גם חכמים מודים לה). לפי דרך זו ניתן לומר שהפטור על הוצאת אדם לדעת רבנן אינו תלוי בגיל, ופטורים גם על הוצאת קטן בן יומו. כך כתב שער המלך בדעת הרמב"ם שכתב[11]:"אדם חי אינו משאוי", ולא חילק בגיל האדם[12].

בהלכות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שכלל זה נאמר לעניין שבת, יש מהפוסקים שהביאו אותו לעניין הלכות אחרות. כך למשל נפסק בפרי חדש[13] ובספר "ברכת יוסף" בשם הרשב"ץ[14]. שמותר לנידה להעביר תינוק מידה ליד הבעל או ההפך, מכיוון שהחי נושא את עצמו.

לפי זה יש שכתבו אודות קוואטער - (נשיאת התינוק לברית המילה) במקרה והאישה נדה והמנהג הוא שהאשה מוסרת את התינוק ליד הבעל ועל פי הלכות נדה אסורים שניהם למסור חפצים זה ליד זה, מכל מקום כתבו להקל מחמת דין זה של החי נושא את עצמו, שאם התינוק יוצא מיד האישה ליד הבעל אין איסור בזה להעבירו מידו לידה. ויש שתמהו קצת על כך, שהרי דין החי נושא את עצמו נאמר רק לעניין שבת, ויישבו שניתן לסמוך על כך לכל הפחות לעניין דין הרחקה בנדה שהוא איסור מדרבנן[15].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רש"י למסכת שבת דף צג עמוד ב דיבור המתחיל את החי.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ג, עמוד ב'.
  3. ^ תוספות למסכת שבת, דף צ"ד, עמוד א' ד"ה שהחי
  4. ^ תוספות מסכת שבת קל ד"ה רבי אליעזר לעניין תינוק שלאחר שנימול לא נאמר בו פטור זה, מאחר שדינו כחולה. ועיי' מגן אברהם סימן ש"ח ס"ק ע'.
  5. ^ תוספתא שבת פרק ט'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ד, עמוד א'.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"א, עמוד ב'.
  8. ^ תוספות למסכת שבת, דף צ"ד, עמוד א' דיבור המתחיל 'אבל', בהוספה בסוגריים.
  9. ^ המאור הקטן, מסכת שבת, דף נט עמוד א בדפי הרי"ף.
  10. ^ חידושי הריטב"א, מסכת שבת דף קמא עמוד ב.
  11. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק י"ח, הלכה ט"ז.
  12. ^ שער המלך למשנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק כ"א, הלכה ט'.
  13. ^ סימן קצ"ה סק"ג
  14. ^ חלק ג' סימן נ"ח
  15. ^ הרב בנימין יהושע זילבר בשו"ת ברית עולם חלק ו' סימן נ"ט.