חליפת חלל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טייס החלל באז אולדרין צועד על הירח כשהוא לובש חליפת חלל; צולם על ידי ניל ארמסטרונג

חליפת חלל היא מעטה הגנה חיצוני שעל אסטרונאוטים ללבוש כדי שיוכלו לעמוד בתנאים הקיצוניים השוררים בחלל: חוסר אוויר לנשימה וטמפרטורות קיצוניות.

חליפות הגנה לשימוש בגבהים עוצבו על ידי ממציאים שונים עוד בשנות השלושים. החליפה הראשונה שנעשה בה שימוש בחלל הייתה חליפת SK-1 שנלבשה על ידי יורי גגארין ב־1961. גם ארצות הברית התמודדה עם תכנון חליפת חלל משלה. תכנון חליפת החלל של תוכנית אפולו הייתה אתגר הנדסי אדיר, ודווקא חברת אופנה שהתמחתה ביצור בגדים תחתונים זכתה במכרז ליצור חליפות אלסטיות.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חליפות חלל צמחו מתוך חליפות טיסה בגובה־רב ("חליפות לחץ") בהן השתמשו טייסים בעשורים הראשונים של המאה העשרים. חליפות אלה כללו בתוכן חלק גדול מהאלמנטים החיוניים לחליפת חלל, כגון מערכת נשימה ומפרקים דמויי־אקורדיון שאיפשרו תנועתיות בסיסית בתוך תא הטייס.

אחד האתגרים המשמעותיים בפיתוחן של חליפות החלל הראשונות היה בתנועתיות הרבה יותר שנדרשת מאסטרונאוט בהליכת חלל או בהליכה על פני הירח. לשם כך נעזרו מפתחי החליפות ברעיונות מעולם האופנה, ובמיוחד מקונספט בשם 'המראה החדש' (The New Look) שהוביל המעצב קריסטיאן דיור. 'המראה החדש' הדגיש שימוש בבגדים תחתונים מחומרים גמישים (כדוגמת לטקס) כדרך לחטב את הגוף - ומפתחי החליפות נעזרו גם כן באותם חומרים כדי להבטיח חופש תנועה גדול לאסטרונאוט מבלי שהחליפה תתנפח עקב לחץ האוויר הפנימי. למעשה, יצרנית חליפות החלל של תוכנית אפולו הייתה ILC Dover, שהייתה במקור חטיבה של חברת האופנה ILC ('פלייטקס').

דרישות מחליפת חלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת לאפשר לאסטרונאוט לעמוד בתנאים הקיצוניים שבחלל, על חליפת החלל לספק בין היתר:

  • לחץ פנימי גבוה, הדומה ללחץ האטמוספירי שעל־פני כדור הארץ, היות שבחלל הלחץ נמוך מאוד, דבר העלול לגרום לנוזלי הגוף של האסטרונאוט להתאייד.
  • חמצן לנשימה.
  • טיפול הולם לפחמן הדו־חמצני הנפלט בנשיפה, על ידי אחסונו, מחזורו או שחרורו לחלל.
  • טמפרטורה נוחה, היות שבחלל שוררות טמפרטורות קיצוניות, אשר יכולות להגיע למינוס 120 מעלות צלזיוס בצל ועד ל־115 מעלות צלזיוס מול אור שמש ישיר.

סוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם שני סוגים של חליפות חלל:

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחת לחליפה החיצונית, לובש האסטרונאוט חליפת גוף המכילה צינורות שדרכם זורם נוזל קר, שתפקידו להגן על האסטרונאוט מפני חום השמש. השכבה החיצונית של חליפת החלל חייבת להיות קשיחה על מנת שלא תיסדק מפגיעות מטאורים קטנים. מאחורי החליפה עצמה קיים בלון חמצן. לעיתים, מותקנות על החליפה מצלמות, כך שיתר האסטרונאוטים וצוות הקרקע יוכלו לצפות במתרחש. בחלקה הקדמי של קסדת הראש ישנה סנוורת, על מנת להגן על האסטרונאוט מפני קרינת השמש. בנוסף קיימות מנורות בקסדה המאפשרות לטייס החלל לעבוד בחשיכה. בתוך הקסדה קיימת מערכת קשר המורכבת מאוזניות וממיקרופון, המאפשרים לאסטרונאוט לשוחח עם חבריו לצוות ועם צוות הקרקע. קיים סיכון גדול בפעילויות חוץ רכביות בהן האסטרונאוט נדרש לעבוד בתנאים קשים, מה שיכול לגרום לו להזיע ובכך לגרום לו להתייבשות. עקב כך, מצויה בחליפה מערכת אוורור שפותרת בעיה זו. אסטרונאוט עשוי לשהות עד שבע שעות מחוץ לחללית בפעילות חוץ רכבית, וייתכן שיצטרך לעשות את צרכיו, לכן קיים מן שק הסופג את צרכיו של הטייס. במיכל הגב נמצאים גם מיכלי חמצן, מסנני פחמן דו־חמצני, סוללות חשמל, מאוורר, מערכת אזעקה לקצב הלב, העבודה והזיעה ויחידת תמרון (תנועה) אישית, המאפשרת לטייס לנוע במהירות של שלושה מטרים לשנייה.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רן לוי, ההיסטוריה של חליפת החלל – חלק ב', אתר הפודקאסט עושים היסטוריה, ‏20 בפברואר 2018