חקיקה אנטי-יהודית בגרמניה הנאצית לפני המלחמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוקי נירנברג משנת 1935 כפי שפורסמו ב-Reichsgesetzblatt, עיתון הרייך הרשמי.

חקיקה אנטי-יהודית בגרמניה הנאצית לפני המלחמה כללה כמה חוקים שהפרידו את היהודים מהחברה הגרמנית והגבילו את הזכויות הפוליטיות, המשפטיות והאזרחיות של העם היהודי. יוזמות חקיקה מרכזיות כללו שורה של חוקים מגבילים שהתקבלו ב-1933, חוקי נירנברג משנת 1935 וגל אחרון של חקיקה שקדם לכניסתה של גרמניה למלחמת העולם השנייה.

1933 חקיקה אנטי-יהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק הסמכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק ההסמכה משנת 1933 קבע את כוחה של הממשלה בהנהגת הנאצים להעביר חוק בצו, תוך עקיפת אישור הפרלמנט. הוא התקבל ב-23 במרץ 1933, וביטל למעשה את חוקת ויימאר.[1]

חוק להשבת שירות המדינה המקצועי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1933 התקבל החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, או חוק שירות המדינה, כפי שהיה ידוע כאשר התקבל. הוא קבע את יכולתה של הממשלה בהנהגת הנאצים להסיר באופן חוקי את הבלתי רצויים (בעיקר היהודים) ממקצוע השירות הציבורי, כולל רופאים, מורים ועורכי דין.[2]

רשויות מקומיות רבות לא אפשרו ליהודים לשחוט בעלי חיים באמצעות שחיטה. כך נמנע מהיהודים לציית לחוקי הכשרות היהודיים מלבד תזונה צמחונית.[3]

המפלגה הנאצית ראתה ב"טוהר הגזע [תנאי] ליצירת תרבות עליונה ובניית מדינה חזקה".[4] חוק שירות המדינה שימש לטיהור גרמניה באמצעות הדרת יהודים מאזורי מפתח ומפעילויות מפתח בקהילה הגרמנית.[4]

החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי "הגדיר את שלוש הקבוצות של עובדי מדינה בלתי רצויים וקבע את פיטוריהן". הקבוצה הראשונה כללה את אלו שמונו לאחר 9 בנובמבר 1918, וניתן היה להסירם אם לא הייתה להם הכשרה מתאימה, מה שאומר שכל אחד יכול היה להיכלל בסטנדרטים הללו. הקבוצה השנייה היו אלה שנחשבו על פי עברם כחשודים בכך שלא תמיד יתמכו במדינה הלאומית, למשל חברי המפלגה הקומוניסטית, או כל ארגון קשור.

הקבוצה השלישית היו כל ה"לא ארים", דרך להדיר את היהודים מבלי לציין במפורש "יהודים" בחקיקה.[5]

חוק הקבלה למקצוע עריכת הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם חקיקה זו התקבל באפריל כהשלמה לחוק שירות המדינה. חוק זה היה תקף במיוחד לשופטים ותובעים, ואסר על יהודים לגשת לבחינת הלשכה שהייתה הכרחית כדי להיות עורך דין.[6]

צו בדבר שירות רופאים בשירות הבריאות הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק נגד צפיפות יתר בבתי ספר גרמניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הנאצית ניסתה להמשיך ולנסח סדר יום גזעני, ופנתה למדיניות החינוך. ב-25 באפריל 1933 התקבל החוק נגד צפיפות בבתי הספר הגרמניים, ודרש הפסקת כל חינוך מתקופת רפובליקת ויימאר שדן בדמוקרטיה ובשוויון; הוא אכף את הוראת הגאווה הגזעית. במסווה של דאגה לצפיפות במוסדות החינוך, הגבילו הנאצים את מספר התלמידים היהודים הרשומים בבתי ספר גרמניים ל-1.5% מסך הנרשמים.[7]

יולי 1933 - חוק אזרחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במטרה להדיר יהודים מזכויות אזרחות מלאות, התכנסה ועדה מייעצת למדיניות אוכלוסין וגזע במשרד הפנים כדי לדון בחוק אזרחות חדש.[8]

לאחר מכן עבר חוק שלילת האזרחות (דה-נטורליזציה) ב-14 ביולי. כתוצאה מחוק זה, יכלה ממשלת הרייך לשלול את אזרחותם של מי שנחשבו "בלתי רצויים", שלילה החלה על כל מי שקיבל אזרחות מממשלת ויימאר. מי שנפגע ראשון מהחוק היו "150,000 יהודי המזרח שחיו בגרמניה" (אוסטיודן).[9]

חוק החווה התורשתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 בספטמבר 1933 התקבל חוק ש"הדיר יהודים מלהחזיק בקרקע חקלאית או לעסוק בחקלאות". הוא קבע שרק גרמנים יכולים להיות חקלאים. אף על פי שלחוק הייתה השפעה מינימלית בשל המחסור ביהודים המעורבים בחקלאות, הוא עדיין הציג רעיון מרכזי של המפלגה הנאצית לפיו "ממשלת הרייך מעבירה את החוק הזה כדי להבטיח את יסודות התורשה הגרמנית בקרב האיכרים באמצעות הנהגת המנהגים העתיקים של ירושת קרקע".[10]

הקמת לשכות התרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 בספטמבר 1933 הועברה השליטה בחיי התרבות היהודיים בגרמניה לידי יוזף גבלס, שהקים לשכות תרבות שיסדירו את פעילותם של היהודים בקולנוע, תיאטרון, מוזיקה, אמנויות יפות, ספרות, שידור ועיתונות.[11] לשכות התרבות שולבו בגוף הגג לשכת התרבות של הרייך.

לכל לשכה הייתה הסמכות להחריג כל מי שמעורב בכל אחד מהיבטי התרבות, גם ללא "סעיף ארי" שנכתב בחקיקה.[11]

לדוגמה, לשכת הסרטים יכלה לפטר כל יהודי המעורב בכל שלב של תהליך יצירת סרט, כולל "המפיק, השחקנים ומבקרי הכרטיסים בתיאטרון". כדי להמשיך במעורבות בתעשיית הקולנוע, היה צורך ב"אישור מנשיא הלשכה".[11]

כהשלמה ללשכות התרבות, נכנס לתוקף חוק עיתונות ב-4 באוקטובר 1933, שקבע שכדי להפיק עבודה לעיתונות, עיתונאים ועורכים יצטרכו גם אישור משפטי ספציפי.[11]

חוקי נירנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעצרת המפלגה השנתית שהתקיימה בנירנברג בספטמבר 1935, הכריזו המנהיגים הנאצים על שלושה חוקים חדשים להסדרת מעמדם והדרתם של יהודים מהחברה הגרמנית.[12] חוקים אלה, חוקי נירנברג, שימשו גם להסדרת חוקיות המעצרים והאלימות נגד יהודים שבאו בעקבותיהם.[13]

חוקי נירנברג נחקקו בתגובה לדרישותיו של היטלר לחוקי אזרחות מורחבים שיוכלו "לעמוד בבסיס החקיקה האנטי-יהודית הגזעית-ביולוגית באופן ספציפי יותר".[14] הם נועדו לשקף את עקרונות המפלגה שהותוו בנקודות שכתב היטלר בתוכנית הנאצית (National Socialist Program) (אנ') ב-1920.[15]

חוק דגל הרייך[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק הראשון קבע ששחור, אדום ולבן יהיו הצבעים הלאומיים, ודגל צלב הקרס יהיה הדגל הלאומי החדש. לפי היטלר, חוק זה נחקק כדי "לשלם חוב של הכרת תודה לתנועה, שתחת סמלה גרמניה חזרה לחירותה, בכך שהיא מגשימה פריט משמעותי בתוכנית של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית".[16]

חוק האזרחות השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק השני של האזרחות קבע מי יזכה לזכויות פוליטיות ואזרחיות מלאות וממי הן תישללנה. זכויות אזרח ניתנו למי שהיו אזרחי הרייך, שהיו רק אלה שסווגו כבעלי "דם גרמני או קשור". יהודים הודרו מכל זכויות אזרח והפכו לנתינים, Staatsangehörige,[13] זרים בארצם.[17]

החוק להגנת הדם והכבוד הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק השלישי אסר על נישואים וכל יחסים אינטימיים מחוץ לנישואים בין יהודים לאזרחים גרמנים לא יהודים (האחרונים הושמצו כמחללי הגזע).[18] החוק הותיר נישואים קיימים בין בני זוג לא יהודים ויהודים ללא פגע, אך אסר על נישואים כאלה בעתיד והכריז על נישואים של גרמני לא יהודי ובן זוג יהודי מכל לאום שנכרתו לאחר איסור זה מחוץ לגרמניה כפסולים בתוך הרייך. יתר על כן, נאסר על יהודים להעסיק נשים גרמניות לא יהודיות שהן מתחת לגיל 45. לפי חוק זה נאסר על יהודים גם להניף את דגל גרמניה דאז.[17]

גזירות משלימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חקיקת חוקי נירנברג, המפלגה הנאצית הנהיגה צווים משלימים לחוק האזרחות ולחוק ההגנה על הדם והכבוד הגרמני, כדי לקבוע באופן ספציפי מי ייחשב כיהודי, ומי יהיה כפוף לעקרונות ההדרה שבחוקי נירנברג.

ב-14 בנובמבר 1935 פורסמה הגזירה המשלימה הראשונה, והיא הגדירה בתור יהודי כל מי שיש לו לפחות שלושה סבים יהודים מלאים, שני הורים יהודים, היה נשוי לבן זוג יהודי והשתייך לדת היהודית בזמן חקיקת החוק, או מי שנכנס לדת היהודית מאוחר יותר.[19] מישלינג, המונח המשפטי הגרמני למי שיש לו דם "ארי" ויהודי, הובהר גם כדי לקבוע מי ייחשב יהודי. אלה שהיו שלושה רבעים יהודים נחשבו יהודים וכן אלה שהיו חצי יהודים ובחרו בן זוג יהודי או הצטרפו לקהילה יהודית.

ב-21 בדצמבר פורסם צו שני, שקבע כי פרופסורים, מורים, רופאים, עורכי דין ונוטריון יהודים שהיו עובדי מדינה, ולפני כן היו פטורים מפיטורין, יפוטרו כעת מתפקידם.

הצו הראשון לחוק ההגנה על הדם והכבוד הגרמני קבע אילו נישואים ספציפיים אסורים. אלה כללו את אלה "בין יהודי למישלינג עם סבא או סבתא יהודי אחד, בין מישלינג לאחר אם לכל אחד סבא וסבתא יהודיים, ובין מישלינג עם שני סבים או סבתות יהודיים לבין גרמני".[19]

חקיקה שלאחר נירנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשחקים האולימפיים בברלין 1936[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי למנוע ביקורת זרה על גרמניה, לשמור על הסיכוי לקיים את אולימפיאדת 1936 בברלין, ולמנוע אובדן כלכלי ומכה ליוקרה הגרמנית, הקל היטלר לתקופת מה את העמדה האנטי-יהודית.[20]

ב-3 בדצמבר 1935 ציווה היטלר להסיר את כל השלטים האנטי-יהודיים ליד אתר אולימפיאדת החורף בגרמיש-פרטנקירכן. פעולה זו נקט כדי להבטיח שהאולימפיאדה תתקיים בגרמניה, וזאת על ידי מניעת אי הסכמה בינלאומית.[20]

גל שני של חקיקה אנטי-יהודית, 1938–1939[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חקיקת חוקי נירנברג ובמהלך 1938, המצב "היה גרוע יותר מהפקעה מוחלטת: הטרדות כלכליות ואפילו אלימות ישמשו מעתה ואילך כדי לאלץ את היהודים לברוח מהרייך או מאוסטריה שסופחה לאחרונה. בתוך השלב השני, 1938 הייתה נקודת המפנה הגורלית."[21]

בוטל האישור לכל הרופאים היהודים, ואלה לא הורשו עוד לטפל בחולים גרמנים ונאלצו להתייחס לעצמם כ"מטפלים בחולים", מונח משפיל.[22]

ב-22 במרץ 1938 נאסר על יהודים להחזיק בגנים פרטיים.[22]

ב-27 ביולי 1938 נאכף צו לפיו יש לשנות את שמם של כל הרחובות בגרמניה.[22]

ב-12 בנובמבר 1938 נאסר על יהודים לנכוח בבתי קולנוע, אופרה וקונצרטים.[22]

ב-15 בנובמבר 1938 נאסר על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר ממלכתיים.[22]

שוד יהודים הפך לחוקי כאשר יהודים נאלצו ב-21 בפברואר 1939, למסור לרשויות את כל התכשיטים, בעלי כל ערך שהוא.[22]

בגל החקיקה השני הזה, היהודים נודו עוד יותר מהחברה, עם הגבלות קפדניות על החיים תחת "משטר גרמני שנהג בטרור ושרירותיות באמצעות מערכת המשפט".[23]

ליל הבדולח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליל הבדולח, דוגמה לנזק פיזי

ליל הבדולח הוא פוגרום שהתרחש ב-9 וב-10 בנובמבר ב-1938. גל האלימות התרחש בגרמניה, אוסטריה המסופחת ואזורים בחבל הסודטים שכבשה גרמניה.[24] התקפות אלו כוונו לבתי כנסת, עסקים בבעלות יהודית, מפעלים יהודיים ואזרחים יהודים. יותר מ-100 יהודים נהרגו ואלפים נוספים נעצרו בהתקפות אלו.[25] זו הייתה ההתחלה של התקפות נאציות מאורגנות וכליאה המונית של היהודים. לא היו הנחיות ברורות כיצד לבצע את האלימות, ולכן היא גרמה להרס רכוש יהודי וליחס בלתי אנושי ליהודים.[26] הפורעים הרסו 267 בתי כנסת ברחבי גרמניה, אוסטריה וחבל הסודטים. הכבאים קיבלו הוראה למנוע מהלהבות להתפשט למבנים סמוכים, אך לא לכבות את השריפות בבתי הכנסת הבוערים. כ-7,500 מפעלים בבעלות יהודית נשדדו וחלונותיהם נופצו. כ-30,000 יהודים נעצרו והועברו לבתי סוהר או מחנות ריכוז. ממשלת גרמניה הטילה את האשמה המלאה על היהודים בהרס והטילה קנס של מיליארד רייכסמרק על הקהילה היהודית. הממשלה החרימה את כל תשלומי הביטוח שהגיעו ליהודים שעסקיהם או בתיהם נהרסו. כך נותרו היהודים אחראים לעלות כל התיקונים.

גזירות רבות חלו בשבועות שלאחר מכן. גזירות אלו נועדו לשלול מהיהודים את אמצעי מחייתם. רבות מהתנועות הללו אכפו את מדיניות ה"אריזציה". משמעות הדבר היא שרכוש בבעלות יהודית הועבר לבעלות "ארית" תמורת שבריר מהערך האמיתי. כדי להרחיק עוד יותר את היהודים מהחיים הציבוריים, גורשו היהודים מבתי ספר גרמניים ואיבדו את הזכות להחזיק ברישיון נהיגה ומכונית.[27]

ליל הבדולח היה נקודת מפנה ברדיפת הנאצים נגד העם היהודי. היא הרחיבה את המאמצים לסלק יהודים מהחיים הכלכליים והחברתיים הגרמניים. היא הובילה להגירה כפויה של יהודים על מנת לסלק יהודים מגרמניה.[27] ליל הבדולח והאירועים שאחריו הראו למשטר הנאצי שהוא יכול לסמוך על התמיכה הארצית ועל האנטישמיות של הציבור הרחב ויכול להתקדם עם תוכניותיו ללא התנגדות רבה בגרמניה. אירועי ליל הבדולח בישרו את השואה והרציחות ההמוניות של העם היהודי.[28]

סיכום חקיקה ופעילות אנטי-יהודיות בגרמניה לפני המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת גרמניה הנאצית שלפני המלחמה (1933–1939) היו יותר מ-400 חוקים, גזירות ותקנות שמטרתן הייתה להגביל את היהודים. היו חוקים לאומיים שהשפיעו על כל היהודים, והיו חוקי מדינה, אזור ועיר שהשפיעו רק על היהודים באותן קהילות. תקנות אלו הגבילו את היהודים בכל תחומי החיים, הן הציבוריים והן הפרטיים. כמעט כל האזרחים היו מעורבים בתמיכה בחקיקה אנטי-יהודית בדרך כלשהי, בין אם ביה הסכמה פסיבית או מעורבות ישירה.[3] תנועות אלו היו חלק מכוונתו ותוכניתו של היטלר לפטור את העולם מהאוכלוסייה היהודית. תוכניתו התחילה בביטול כל זכויותיהם הבסיסיות של היהודים, לפני שעבר לרצח המוני של העם היהודי.[29]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Schleunes, Karl (1970). The Twisted Road to Auschwitz. p. 96. ISBN 978-0252000928.
  2. ^ Schluenes, Karl (1970). The Twisted Road to Auschwitz. pp. 102–103. ISBN 978-0252000928.
  3. ^ 1 2 United States Holocaust Memorial Museum. "Anti-Jewish Legislation in Pre-war Germany". Holocaust Encyclopedia.
  4. ^ 1 2 Friedlander, Saul (1997). Nazi Germany and The Jews. HarperCollins. p. 33. ISBN 0-06-019042-6. Racial Purity was a condition of superior cultural creation and of the construction of a powerful state
  5. ^ Schluenes, Karl (1970). The Twisted Road to Auschwitz. p. 103. ISBN 978-0252000928. It defined three groups of undesirable civil servants and provided for their dismissal
  6. ^ Schluenes, Karl (1970). The Twisted Road to Auschwitz. p. 105. ISBN 978-0252000928.
  7. ^ Schluenes, Karl (1970). The Twisted Road to Auschwitz. 1970. pp. 106–107. ISBN 978-0252000928.
  8. ^ Friedlander, Saul (1997). Nazi Germany and The Jews. HarperCollins. p. 146. ISBN 0-06-019042-6.
  9. ^ Schluenes, Karl (1970). The Twisted Road to Auschwitz. p. 110. ISBN 978-0252000928. ... revoke the citizenship of people it considered to be undesirable." "...against the estimated 150,000 Eastern Jews in Germany.
  10. ^ Schluenes, Karl (1970). The Twisted Road to Auschwitz. p. 112. ISBN 978-0252000928. excluded Jews from owning farmland or engaging in agriculture". "The Reich government passes this law to secure the peasant foundations of our blood line through instituting the ancient customs of land inheritance.
  11. ^ 1 2 3 4 Schluenes, Karl (1970). The Twisted Road to Auschwitz. p. 113. ISBN 978-0252000928. producer of and actors in a movie to the ticket collectors in the theater". "Licensed permission from the chamber president.
  12. ^ Schluenes, Karl (1970). The Twisted Road to Auschwitz. p. 120. ISBN 978-0252000928.
  13. ^ 1 2 Bankier, David (1992). The Germans and the Final Solution. pp. 41–42. ISBN 0-631-17968-2.
  14. ^ Friedlander, Saul (1997). Nazi Germany and The Jews. HarperCollins. p. 148. ISBN 0-06-019042-6. underpin the more specifically racial-biological anti-Jewish legislation.
  15. ^ Bankier, David (1992). The Germans and the Final Solution. p. 43. ISBN 0-631-17968-2.
  16. ^ Friedlander, Saul (1997). Nazi Germany and The Jews. HarperCollins. p. 142. ISBN 0-06-019042-6. Repay a debt of gratitude to the Movement, under whose symbol Germany regained its freedom, in that they fulfill a significant item on the program of the National Socialist Party.
  17. ^ 1 2 Friedlander, Saul (1997). Nazi Germany and The Jews. HarperCollins. p. 142. ISBN 0-06-019042-6. Repay a debt of gratitude to the Movement, under whose symbol Germany regained its freedom, in that they fulfill a significant item on the program of the National Socialist Party.
  18. ^ Diemut Majer (2003). "Non-Germans" under the Third Reich: the Nazi judicial and administrative system in Germany and occupied Eastern Europe with special regard to occupied Poland, 1939–1945 (Uniform title: "Fremdvölkische" im Dritten Reich, Boppard upon Rhine: Boldt, 1981, מסת"ב 3-7646-1744-6), Peter Thomas Hill, Edward Vance Humphrey, and Brian Levin (translators), Lubbock, Texas: Texas Tech University Press in association with the United States Holocaust Memorial Museum, 2003, p. 102. מסת"ב 978-0-89672-837-0.
  19. ^ 1 2 Friedlander, Saul (1997). Nazi Germany and the Jews. HarperCollins. p. 149. ISBN 0-06-019042-6. between a Jew and a Mischling with one Jewish Grandparent, between a Mischling and another each with one Jewish Grandparent, and between a Mischling with two Jewish Grandparents and a German.
  20. ^ 1 2 Schluenes, Karl (1970). The Twisted Road to Auschwitz. pp. 126–127. ISBN 978-0252000928.
  21. ^ Friedlander, Saul (1997). Nazi Germany and The Jews. HarperCollins. p. 180. ISBN 0-06-019042-6. worse than total expropriation was to follow: Economic harassment and even violence would henceforward be used to force the Jews to flee the Reich or the newly annexed Austria. Within the second phase 1938 was the fateful turning point.
  22. ^ 1 2 3 4 5 6 Efron, Weitzman, Lehmann, John, Steven, Matthias (2004). The Jews: A History. Pearson Education inc. pp. 410–411. ISBN 0-205-89626-X. sick-treaters{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  23. ^ Efron, Weitzman, Lehmann, John, Steven, Matthias (2004). The Jews: A History. Pearson Education Inc. p. 413. ISBN 0-205-89626-X. a German regime that practiced terror and arbitrariness through the judicial system.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  24. ^ United States Holocaust Memorial Museum. "Kristallnacht". Holocaust Encyclopedia. נבדק ב-7 בדצמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ "Remembering Kristallnacht". The Jerusalem Report. 2008.
  26. ^ Doescher, Hans (2011). "Kristallnacht 1938". Shofar: 131–132. doi:10.1353/sho.2011.0093.
  27. ^ 1 2 United States Holocaust Memorial Museum. "Kristallnacht". Holocaust Encyclopedia. נבדק ב-7 בדצמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ "Remembering Kristallnacht". The Jerusalem Report. 2008.
  29. ^ Katz, Steven (1994). "Ideas made the Holocaust – The Holocaust in Historical Context: The Holocaust and Mass Death before the Modern Age". Commonweal. 1 – via ProQuest.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חקיקה_אנטי-יהודית_בגרמניה_הנאצית_לפני_המלחמה&oldid=37528323"