טביעת האונייה מסדה
![]() | |
האונייה "מסדה" עם שרגא בורובסקי, 1949. | |
תיאור כללי | |
---|---|
סוג אונייה | מטען כללי |
צי | צי הסוחר הישראלי |
דגל הצי |
![]() |
חברת ספנות | אופיר (קואופרטיב ספנות) |
אוניות בסדרה | שמות קודמים: Mecur ex Falkenstein ex Diana |
חלק מסדרה |
צי הסוחר הישראלי ![]() |
ציוני דרך עיקריים | |
מספנה | Maats. Fyenoord, Roterdam |
הושקה | 1901 |
תקופת הפעילות | 27 בנובמבר 1949 – 28 במרץ 1950 (122 ימים) |
אחריתה | נרשמה בקונסוליה הישראלית בקופנהגן ב-27 בנובמבר 1949. טבעה בים הטירני, ב-28 במרץ 1950 |
מיקום | 39°07′0″N 15°57′0″E / 39.11667°N 15.95000°E |
מידות | |
תפוסה | 844 טון |
מעמס | 1,959 טון |
אורך | 64.22 מטר |
רוחב | 9.20 מטר |
שוקע | 4.72 מטר |
נתונים טכניים | |
מהירות | 9 קשר |
גודל הצוות | 18 איש |
הנעה | מנוע קיטור 3 צילינדרים בהספק 585 כ"ס. |
צורת הנעה | מדחף יחיד |
![]() ![]() |

אסון טביעת האונייה הישראלית "מסדה" אירע ב-28 במרץ 1950, הספינה שהייתה שייכת לחברת אופיר (קואופרטיב ספנות) טבעה במהלך הפלגתה בים הטירני עם מטען עצים, בדרכה מוויבו ולנטיה לסלרנו. הצוות חילץ את עצמו מן הספינה הטובעת באמצעות סירות הצלה ואולם רק 14 אנשי צוות שהיו בסירה אחת הגיעו לחוף האיטלקי. שישה אנשי צוות שהיו בסירה אחרת טבעו.
היה זה האסון הימי הראשון של צי הסוחר הישראלי. בשל תוצאותיו חוקק חוק הספנות והוקם מנגנון פיקוח על ביצוע תקנות הבטיחות.
פירוט
[עריכת קוד מקור | עריכה]"מסדה" הייתה האונייה הראשונה של אופיר (קואופרטיב ספנות). היא נרכשה בדנמרק בנובמבר 1949. ב-28 במרץ 1950, כ-10 מייל ימי מהחוף המערבי איטליה, בשל הטענה לא תקינה של מטען העצים אותו נשאה האנייה, היא נטתה על צידה הימני נכנסו מים לחדר המכונות מהפתח בסיפון, והאנייה החלה לטבוע. את סירת ההצלה השמאלית לא ניתן היה להוריד. גם סירת ההצלה הימנית לא הורדה אלא שתי סירות עבודה מהירכתיים.
סירת העבודה ובה ארבעה-עשר ניצולים הגיעה בחתירה לחוף ליד העיירה אמנטיאה (Amantea). ששת הימאים בסירת העבודה השנייה טבעו בים מסיבה בלתי ברורה. בחיפושים שעכו ספינות ומטוסים איטלקיים נמצאה הסירה הפוכה בלא האנשים. כעבור זמן מה נפלטה גופתו של שלום קליין לחוף האיטלקי.
בירור נסיבות המקרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רב החובל זאב הים נשלח על ידי שר התחבורה דוד רמז לברר את המקרה. הוא הגיע לרומא ביקר בסאלרנו, ויבו לנסיה ונאפולי, נפגש עם האדמירל האיטלקי הממונה על האזור, למד על החיפושים וראה כי נעשה הכל אך ששת הימאים בסירה לא נמצאו.
ועדת חקירה בראשות רב חובל משה אברמסקי מצאה כי טעינת מטען העצים על האנייה נעשתה בצורה גרועה. רב החובל הדני, א. ברגנזון, דרש להפסיק את הטעינה אך חלק מאנשי הצוות, שהיו בעלי הקואופרטיב, הרשו לעצמם להפר את הוראת רב החובל. נעשו שינויי ציוות: החובל הראשון, י. הרנה, גם הוא דני, מונה לקברניט. אנוש שטמפר מינה עצמו לחובל ראשון. לפני הפלגת האנייה פוטר החובל השני שהיה גם הוא דני ולא מונה אחר במקומו. גם קצין האלחוט פוטר מטעמי חיסכון.
מסדה הפליגה לסאלרנו וטענה כ-600 טון עצים לפורטוגל. משם יצאה לויבו ולאלנסיה שם הייתה צריכה לסיים את ההטענה. בשעת תמרוני היציאה מסאלרנו פגע מדחף האנייה במכשול תת-ימי אך לא נבדק הנזק. בויבו ולנסיה עגנה האונייה ליד רציף בעומק רדוד ונגעה בתחתית. לאחר שהשתחררה נטתה ב-20 מעלות לצדה השמאלי. רב החובל הורה לאזן את האנייה במילוי מי ים במיכל התחתית הימני.[1] לאחר שיט של שעתיים וחצי נטתה האונייה ימינה באופן פתאומי עד כ-40 מעלות ומים החלו לחדור לחדר מכונות.
בגלל הנטייה החזקה היה קושי להוריד את סירות ההצלה והורדו שתי סירות העבודה. הצוות נטש את האונייה בלי לקבל על כך פקודה מרב החובל.
דיונים משפטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפסק הדין, שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה ב-23 ביוני 1954, קבעה השופטת אוגניה וינוגרדוב כי מותם של ששת אנשי הצוות היה תוצאה של רשלנות ומחדל מצידו של אנוש שטמפפר, הממונה מטעם הקואופרטיב, שמינה עצמו כחובל ראשון.[2] הוא נדון למאסר של שש שנים, שנת מאסר אחת על כל אחד מהנספים, אך נקבע כי ירצה את העונש באופן חופף.
עורכי דינו של שטמפר, יצחק טוניק (לימים מבקר המדינה) ואהרן חטר-ישי, ערערו על פסק הדין לבית המשפט העליון. השופטים, שניאור זלמן חשין, דוד גויטיין ואלפרד ויתקון, קיבלו את הערעור ושטמפפר זוכה. השופטים קיבלו את הטענה כי לא הוכח כי פעולתו של שטממפר גרמה למות ששת הימאים; אמנם בסירה לא היו משוטים ולא היו בה כלים לשאיבת מים מתוכה, אך הסירה נמצאה למחרת שטה "בלתי הפוכה", כהגדרת בית המשפט, ולא ניתן להוכיח קשר ישיר למותם של הימאים. אף כי היה ברור שנעשתה הזנחה בטעינת העצים שגרמה להתהפכות, הנושא לא נידון. למרות ששטמפפר קיבל הוראה להוריד את סירת ההצלה, הוא לא ביצע אותה; כאמור, סירות העבודה הורדו והצוות ירד בהן בלא הוראת רב החובל, למרות שסירות העבודה הקטנות לא היו ערוכות להצלה, נותר ספק באשר לקשר בין פעולותיו של שטמפפר לבין מותם של הימאים, שנותר בגדר תעלומה. בשל ספק זה החליטו השופטים לזכות את שטמפפר.[3]
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בטביעת האונייה מסדה נספו 3 אנשי צוות ישראלים: יוסף פלדשטיין, שרגא ברובסקי ושלום קליין. ושלושה זרים: פצ'יו רוזריו ממלטה, קרל הנסן מדנמרק ובלטו מאיטליה.
ערך מורחב – טביעת האוניה "השלושה"
קואופרטיב הספנות "אופיר" רכש, בדצמבר 1950, אונייה אחרת. האונייה החדשה נקרא "השלושה", על שם שלושת הנעדרים הישראלים בטביעת "מסדה". לאחר שאונייה זו נמכרה נרכשה אונייה נוספת, שנקראה גם היא בשם "השלושה". אונייה זו טבעה ב-24 בינואר 1967, על כל אנשיה.
הנספים באסון "מסדה" מונצחים באתר ההנצחה לחללי צי הסוחר, בפינת הרחובות ווינגיט ושדרות קיש בחיפה.
שרגא בורובסקי, בוגר מחזור ב' של בית הספר הימי בחיפה, מונצח גם בבית הספר לקציני ים עכו. שמו חקוק על המציבה במגרש המסדרים ותמונתו מוצגת בספריית בית הספר.
מקורות וקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- זאב הים (רב חובל), נתיבי ים, הוצאת מלוא בע"מ בשיתוף חבל ימי לישראל, 1972, עמ' 131–136.
- ר/ח הלל ירקוני, מסדה, בספר 75 שנות ספנות עברית בארץ ישראל, הוצאת אפי מלצר בע"מ, 2005, עמ' 96.
- ר/ח הלל ירקוני, הים האנייה ועם ישראל, פרדס הוצאה לאור, 2009, עמ' 17.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אלפרד ויתקון, פסק הדין ב-ערעור פלילי 174/54 - אנוש שטממפר נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י', עמ' 5, מאתר נבו, 1956
- רב החובל זאב הים מעיד במשפט טביעת מסדה, דבר, 28 ביולי 1953.
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תאריך הטביעה באתר ההנצחה נחקק בטעות 23 במרץ.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ זאב הים (רב חובל), נתיבי ים, עמ' 133.
- ^ זאב הים (רב חובל), נתיבי ים, עמ' 135.
- ^ אלפרד ויתקון, פסק הדין בערעור אנוש שטמפפר, ב-6 בינואר 1956.