שניאור זלמן חשין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שניאור זלמן חשין, בשנות ה-40
שניאור זלמן חשין ראשון מימין עם שאר שופטי בין המשפט העליון, ספטמבר 1948

ד"ר שניאור זלמן חֵשִׁין (25 באוקטובר 1903 - 29 בדצמבר 1959, ד' בחשוון תרס"ד - כ"ח בכסלו תש"ך) היה שופט בית המשפט העליון מיום הקמתו, ולימים ממלא מקום קבוע של נשיא בית המשפט העליון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשין נולד ב-1903 בירושלים, צאצא לרבי שניאור זלמן מלאדי, שעל שמו נקרא. חשין היה בנם של משה דב חשין ואשתו גיטל, שהייתה נכדתו של משה צבי פונדמינסקי. אשתו של פונדמינסקי, רחל, היא נכדתו של שניאור זלמן מלאדי. בצעירותו קיבל חינוך מסורתי ב"חדר" ובישיבה. בוגר בית המדרש העברי למורים. את הכשרתו במשפטים עשה באוניברסיטת ניו יורק ולפרנסתו עבד בהוראת השפה העברית.

בשנת 1932 שב חשין לארץ ישראל, ובסוף שנת 1933 הומלץ לקבל רישיון עריכת דין על ידי המועצה המשפטית הממשלתית.[1] משנת 1934 עסק בעריכת דין באופן פרטי. כעבור שלוש שנים מונה לשופט שלום בתל אביב, תפקיד בו כיהן בשנים 19371944. לאחר מכן מונה לשופט בית המשפט המחוזי בתל אביב (1944 - 1948). בתקופה זו כתב את ספרו "שחוק ודמע בבית הדין" (הוצאת טברסקי, תש"ו), המתאר את הווי בתי המשפט באותה עת.

חשין היה אחד מחמשת השופטים הראשונים אשר מונו לבית המשפט העליון ב-22 ביולי 1948. מינויו אמנם התקיים בהמלצת התנועה הרוויזיוניסטית, אולם במכתב שכתב לראש הממשלה דוד בן-גוריון טען שאין הוא נמנה עם חסידיה. ב-1949 זכה בתואר סגן נשיא הכבוד של אוניברסיטת ניו יורק.[2]

עם מינויו של השופט יצחק אולשן לנשיא בית המשפט העליון, ב-1 באוגוסט 1954, נתמנה חשין לממלא מקומו, וכיהן בתפקיד זה עד יום פטירתו, ב-29 בדצמבר 1959. ב-1958 היה נאמן חידון התנ"ך הבינלאומי שהיה פוסק אחראי בכל ענייני החידון,[3] וכראש חבר השופטים התבלט כאחד מגיבורי האירוע.[4] היה יו"ר החוג לתנ"ך בבית ראש הממשלה.

היה אחד מהשופטים שפיתח ברבים את המשפט העברי כחלק מהמשפט הישראלי.

מאביב 1935 היה נשוי ללאה לבית מרגלית,[5] ואב לשלושה: ד"ר מישאל חשין, שכיהן אף הוא כשופט בית המשפט העליון, וב-13 חודשי כהונתו האחרונים אף כמשנה לנשיא בית המשפט העליון; עדיאל חשין, עורך דין; ואמיר חשין, מזרחן ומורה דרך, שכיהן כיועצו של ראש עיריית ירושלים טדי קולק לענייני ערבים.

חשין נפטר בדצמבר 1959, בגיל 56, ונטמן בהר המנוחות.

ב-1964 הוצב בספריית הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית פסלו, מעשה ידי אלמנתו.[6] החל משנת 2009 מוענק פרס חשין למצוינות אקדמית במשפט, לזכרו. בירושלים נקרא רחוב על שמו.[7]

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שחוק ודמע בבית הדין; ציורים: שלמה כהן,‫ תל אביב: נ' טברסקי, תש"ו. (ראה אור במהדורות נוספות)
  • דמיות מבית המשפט; ציורים: יוסף שטרן, תל אביב: מסדה, תשי"ג.
  • עשית עושר ולא במשפט; רשימות לפי הרצאותיו של ... ש"ז חשין,‫ ירושלים: מפעל השכפול – הסת’ הסטודנטים, תשי"ד. (מהדורות נוספות: בעריכת מימון בן-עמי, ירושלים: מפעל השכפול – הסתדרות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, תשט"ז; בעריכת גבריאל קלינג, ירושלים: מפעל השכפול הסתדרות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, תשי"ז.)
  • ילדי אימוצים, תל אביב: מסדה, תשט"ו. ("שיחות על אימוץ ילדים בצירוף הצעת החוק על אימוץ ילדים ופסקי הדין בענף משפטי וחברתי זה".)
  • כתב את הערכים המשפטיים באנציקלופדיה הכללית מסדה[8]
  • Shneor Z. Chesin, Tears and laughter in an Israel courtroom; translated from the Hebrew by Channah Kleinerman, Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1959 5719.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]