טיוטה:בצדי הדרך ובשולי התודעה

בצדי הדרך ובשולי התודעה
	עטיפת הספר "בצידי הדרך ובשולי התודעה"
מידע כללי
מאת	נגה קדמן
שפת המקור	עברית
תורגם לשפות	אנגלית
סוגה	עיון
הוצאה
הוצאה	הוצאת נובמבר
תאריך הוצאה	2008
מהדורות נוספות
תאריך מהדורה מדעית	Indiana University Press

הספר "בצדי הדרך ובשולי התודעה" יצא לאור ב 2008 בהוצאת ספרי נובמבר הוצאה לאור. הוא נוצר כעבודה אקדמית (שנעשתה בארץ בחסותה של אוניברסיטת גוטבורג בשוודיה). הספר תורגם לאנגלית ב 2015 בשם Erased from Space and Consciousness בהוצאת Indiana University Press

מאות כפרים ערביים התרוקנו ב-1948 ממאות-אלפי תושביהם, שהיו לפליטים. ישראל הרסה את רוב הכפרים, הפקיעה את רכושם והשתמשה באדמותיהם ולעיתים גם בבתיהם לצורך יישוב יהודים.

ספר זה עוסק במחיקת הכפרים המרוּקנים ובדחיקתם לשולי השיח הישראלי, נוסף על העלמתם מהנוף. הדבר נעשה באמצעות מחיקה או עִבְרוּת של שמות הכפרים, הסרתם וטשטוש זהותם במפה, התעלמות מהם ומנסיבות עקירתם במידע הנמסר באתרי תיירות, וקבלת הנישול של כפרים על ידי יישובים יהודיים שנבנו עליהם.

הספר מצביע על אידאולוגיית הייהוד שבבסיס פעולות המחיקה — אידאולוגיה אשר תוצאותיה ניכרות הן בדמוגרפיה ובמרחב של הארץ והן בתודעת אזרחיה. השבת הכפרים המרוקנים לתודעת הישראלים היא חיונית להתמודדות אמיתית עם שורשי הסכסוך בהווה ולהתוויית הדרך לפיוס עתידי.

על הסופרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

נגה קדמן היא חוקרת בעלת תואר שני מהאוניברסיטה העברית.

היא מדריכת טיולים המתמקדת במפגש של הנוכחות הישראלית והפלסטינית בנוף ובהיסטוריה של הארץ.

קדמן פעילה בעמותת זוכרות, חברה בוועד המנהל של העמותה.

היא ערכה במשותף עם עמר אלע'בארי, תומר גרדי את מדריך הסיורים "אומרים ישנה ארץ"

בעקבות פרסום "בצדי הדרך ובשולי התודעה", נגה קדמן הוזמנה להרצות בנושא בישראל, וכן באוניברסיטאות בארצות הברית ובאירופה.

נגה מתגוררת בכרכור עם בנה רמון.

מה בספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרקע למחקר מוצגים בפתח הספר ההקשר ההיסטורי והתאורטי. הפרק הראשון מציג את התהליכים שהובילו להימצאותם של מאות כפרים ערביים מְרוּקָנִים בתוך ישראל: מהלכה של המלחמה ב-1948, הנסיבות והסיבות לעקירה ההמונית של התושבים הערבים וההחלטה הישראלית למניעת שובם. עוד נסקרות בפרק זה הדרכים שבהן השתלטה ישראל - פיזית ומשפטית - על אדמות הפליטים, על כפריהם ועל רכושם; ההריסה המכוונת שביצעה ברוב הכפרים והקמת היישובים היהודיים על אדמות הכפרים ועל חלק מאתריהם. לסיום מתוארים השרידים שנותרו מהכפרים עשרות שנים אחרי התרוקנותם.

פעולותיה של ישראל ביחס לכפרים ולתושביהם מתפרשות בפרק השני כתולדה של האידאולוגיה הציונית שהניעה את היישוב היהודי ומוסיפה להניע את מדינת ישראל גם היום. הפרק סוקר תאוריות של יצירת זהות לאומית וחיזוקה, תוך התמקדות בממדים של מרחב וזמן כביטוי ללאומיות וכזירות בסכסוך לאומי. בהקשר של הלאומיות הישראלית-ציונית, מתוארת השפעתו של תהליך ייהוד הארץ - המהווה ערך בסיסי בלאומיות זו - על עיצוב המרחב בישראל, כולל מחיקת הכפרים הערביים המְרוּקָנִים מהנוף, ועל עיצובו של זיכרון קולקטיבי סלקטיבי המדגיש את העבר היהודי של הארץ ודוחק לשוליים מאות שנים של קיום ערבי. ההתעלמות וההדחקה של הערביות במרחב ובזמן מוצגת כניצחון ישראלי בזירה נוספת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהתאפשר בעקבות הכיבוש הצבאי של הארץ בידי ישראל והפיכת רוב תושביה הערבים לפליטים מחוץ לגבולות המדינה.

כדי לבחון את הייצוג הסמלי של הכפרים ההרוסים מתוארים בפרק השלישי תהליך מתן השמות הרשמיים לאתרי הכפרים והצגתם על גבי מפות רשמיות. על בסיס מסמכים ארכיוניים של ועדת השמות הממלכתית בחנתי אם אתרי הכפרים קיבלו שמות רשמיים, כמה מתוכם הם השמות המקוריים של אתרי הכפרים ומה מאפיין את השמות החדשים שניתנו להם. כמו כן סקרתי מפות סימון שבילים של המרכז למיפוי ישראל, כדי לברר כמה מאתרי הכפרים ושמותיהם מופיעים על מפות רשמיות עדכניות המצויות בשימוש נפוץ בישראל, ובאיזה אופן.

ספר שזור בדוגמאות קונקרטיות כמו גם בתמונות שצולמו בשנים האחרונות באתרי כפרים הרוסים וממחישות את התופעות השונות המתוארות בטקסט. בסיום הספר מובא סיכום של הממצאים, ניתוח שלהם לאור ההקשר התאורטי, התבוננות על ניצנים של שיח אלטרנטיבי בישראל בנוגע לכפרים ודיון בכל אלה.

בין היתר, הספר מכיל:

- רשימת 418 הכפרים שנמחו ופרטים על אודותיהם

- מפת הארץ המסמנת את הכפרים

- צילומים של אתרי כפרים חרבים כיום

- סקירת השילוט בחורשות קק"ל ובגנים לאומיים

- מובאות מדיוני ועדת השמות הממשלתית ומפרסומי קיבוצים ומושבים.

ביקורות על הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

“מחקרה של קדמן חלוצי וחשוב... הוא חוקר תופעה גאוגרפית, פוליטית ופסיכולוגית מרתקת, המאירה את המנגנונים שבאמצעותם מרחב אתני נמחק ומוחלף באחר [...] מחקרה של קדמן מצטרף למספר קטן של מחקרים המבקשים להסיר באומץ את מסכת ההכחשה היומיומית של הגירוש הפלסטיני.”^[1] פרופ’ אורן יפתחאל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

"כמעט ליד כל קיבוץ וישוב בארץ יש בוסתן קטן, טראסה או מעיין, בית אבן נטוש או בית קברות נסתר בין הקוצים. מי מאתנו לא טיפס בילדותו על עץ תאנה זקן או קטף סברס עסיסי, גילה נביעה בין השדות או שיחק מחבואים בין גלי אבנים מסותתות? ורבים רבים לא שאלו את עצמם ואחרים לא סיפרו – מי היה כאן לפנינו? מי נטע את העץ הנושא פרי או תחם את החלקה במשוכת צבר ואבן? 'בצדי הדרך ובשולי התודעה' הוא על כן שם קולע לספר חדש [...] לדברי קדמן הבחירה מה להנציח, מה לזכור וגם מה לשכוח היא תרבותית-פוליטית. במחקר שיטתי שבדק עשרות אתרי טבע ותיירות וישובים שהוקמו על חורבות כפרים פלסטיניים, היא מראה כיצד נמחקו השמות כמעט בכפייה, כיצד שובנה הנוף ואיך נוכס מה שנותר מן הכפר הערבי ליישוב היהודי היושב על אדמותיו [...] נראה שמצב זה מקובל על מרביתינו, ורבים יניחו בצד את סיפרה הטורד של קדמן בלי להעמיק בו, אולם כדאי להקשיב להרהוריה בסוף הדרך הארוכה שעברה בין הריסות הכפרים הללו ולהמלצתה להוציא את השלדים מהארון." שרה אוסצקי לזר: הדף הירוק: 13.11.2008

"מחקר חדש שפורסם בימים אלה, מעלה שהמושבים והקיבוצים שקמו על חורבות כפרים ערביים אינם מעלימים זאת בדרך כלל, אך הערבים שגורשו וברחו מוזכרים רק לעיתים רחוקות, כמו לא היו. נגה קדמן ביקשה להוכיח שהכפרים הערביים הודחקו אל שולי השיח הישראלי, אך כשבדקה עלונים פנימיים וספרי יובל של קיבוצים ומושבים שקמו במקום כפרים ערביים, מצאה גישה רכושנית ללא פקפוק ערכי; אין בושה לגור בבתי ערבים, אך לא נעים להיזכר בערבים עצמם, בהיסטוריה ובאורחות החיים שלהם. " תום שגב: הארץ: 25.7.2008

"ספר חדש ושמו 'בצדי הדרך ובשולי התודעה' עוסק במאות הכפרים הערביים שננטשו ונחרבו במלחמת תש"ח. כתבה אותו נגה קדמן, בהוצאת ספרי נובמבר, והוא כתוב בלשון מחקרית מדויקת ורהוטה, אבל מסתיר כאב שהכותבת שותפה לו.^[2]" רוביק רוזנטל: מעריב: 24.7.2008

"בצדי הדרך ובשולי התודעה" הוא אירוע תרבותי ראשון במעלה. הוא מאותם מקרים יקרים שבהם המעשה האקדמי הוא צעד חי וחיוני בתרבות המקיפה אותו. טעות תהיה לפטור אותו כמעשה "פוסט-ציוני". הוא מהווה (כמו ספרו של בני מוריס "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949") מעשה של ביקורת המפעל הציוני המתחייב מן המפעל הציוני עצמו. ספרה של קדמן אינו עוסק בציונות כחרושת של שקר ואיבה צבועה אלא כמהלך אופייני של תרבות לאומית חדשה ובעלת תווי ייחוד סגוליים משלה; מהלך הראוי ללימוד ולהבנה גם אם יש בו מוקשים מוסריים קשים ביותר. הוא אינו כתוב מתוך איבה לציונות, אינו עוסק בהפללת המדינה ואינו מטשטש את שייכותו לתרבות הישראלית.^[3] אריאל הירשפלד, עתון הארץ.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

את המחקר ביססה קדמן על מגוון מקורות ובהם מסמכים רשמיים, מפות, מחקרים קודמים וסיורים שקיימה ב-230 אתרי כפרים בין נובמבר 2006 למאי 2007. מבין ההערכות השונות בנוגע למספר הכפרים הפלסטינים המְרוּקָנִים, קדמן בחרה להשתמש ברשימת 418 הכפרים שריכז וליד ח'אלידי בעבודתו המקיפה All that remains [Khalii, 1992], בשל הקריטריון של מבני קבע המשמש בו. ספרו של ח'אלידי הוא פרי מחקר משותף, רב-שנים, של שלושה מכוני מחקר פלסטינים בישראל, בגדה המערבית ובארצות-הברית, שהתבססו על נתונים בריטיים רשמיים, השוו מפות ומקורות שונים וערכו עבודת שטח מקיפה בתחילת שנות התשעים. רשימת הכפרים עליה מבוסס ספרו של ח'אלידי כוללת כפרים וכפרונים (hamlets) עם ריכוז של מבני קבע שהתרוקנו מתושביהם הערבים בשנים 1948–1949, הממוקמים בגבולות ישראל שלפני 1967. הרשימה אינה כוללת כמעט יישובים או שטחי מחיה של בדווים בנגב, שמהם נעקרו לדברי ח'אלידי כ-98,000 אנשים ב-1948 [שם: 582]. מכאן, שגם המחקר בספר זה אינו משקף את ההתייחסות הישראלית למקומות אלה במתן שמות, במיפוי, במתן מידע על אתרי נופש ובהקמת יישובים על אדמותיהם.

יחד עם האטלסים של סלמאן אבו סיתה (Abu Sitta, 2004, 2007), קדמן איתרה את מיקומם של כל 418 הכפרים.

מחקר קודם המתייחס ישירות לשאלות המועלות בספר זה הוא מוגבל בהיקפו; עד לפני שנים ספורות כלל המחקר שהתפרסם בנושא כמעט רק את ספרו של מירון בנבנשתי, Sacred Landscapes (Benvenisti, 2000), העוסק בכל השאלות הנשאלות כאן לגבי הכפרים; את ספרה של סוזן סליומוביץ', The Object of Memory (Slyomovics, 1998), המנתח את השיח בקרב תושבי עין-הוד ביחס לכפר עין חוֹדֿ שבבתיו הם גרים ואת ספרו של הלל כהן (2000), הנפקדים הנוכחים, העוסק בין היתר ביישובים ישראליים שהוקמו על כפרים מְרוּקָנִים. בשנים האחרונות ניכרת התעוררות-מה של עניין בנושאי המחקר הנדונים בספר זה בקרב חוקרים ישראלים. מאמרים וספרים פורסמו לגבי המידע שמספקת קק"ל למבקרים ביערותיה, שניטעו על אתרי כפרים מְרוּקָנִים (פפה, 2005), לגבי הזיקה שבין שמירת הטבע בארץ למחיקת הנוף הפלסטיני (Meishar, 2003), לגבי הפיכתו של כפר ערבי מרוקן לשכונה יהודית (בנימין, 2006), ולגבי ההתנגדות של תושבים להרחבת מושבם על אתר של כפר ערבי הרוס (פנסטר, 2007). פרסומים בנושאים משיקים עוסקים בגישה הישראלית לשימור מבנים וכפרים פלסטיניים (גרואג, 2007; יעקובי, 2005; פלד, 2006; פנסטר, 2007; שרון, 2006), בהתייחסות של הארכאולוגיה הישראלית בראשיתה לכפרים הערביים המְרוּקָנִים (Kletter, 2006), בביזת הספרים ובמחיקת התרבות הפלסטינית (גיש, 2006), ובייהוד הנוף העירוני בחיפה וביפו (וייס, 2007 ורוטברד, 2005 בהתאמה). התייחסויות לעבודות אלה מופיעות לאורך הספר, המצטרף לזרם המחקרי המבקש לבחון את התודעה הישראלית בנוגע לעבר הפלסטיני של הארץ ובנוגע לנישול תושביה הפלסטינים. זרם זה בתורו נבנה, שואב השראה ומתבסס על המידע האצור בעבודותיהם של המכונים 'ההיסטוריונים החדשים'. אלה החלו בסוף שנות השמונים להציג תמונה היסטורית מאוזנת וביקורתית יותר ומגויסת פחות לגבי אירועי 1948, שתוארו עד אז בישראל באופן בלעדי בהתאם לנרטיב הציוני הדומיננטי (Morris, 1988: 201). המידע ההיסטורי שבספר בדבר נסיבות התרוקנותם של הכפרים לקוח בעיקר מעבודותיו של ההיסטוריון בני מוריס, מהבולטים שב'היסטוריונים החדשים' ומי שטבע מונח זה.

מקור חשוב נוסף למידע פרטני על הכפרים הוא ספרו המוזכר לעיל של וליד ח'אלידי (Khalidi, 1992), שנכתב במטרה 'להפיח חיים בשם', ליצור 'סוג של יד זיכרון', ו'להציל את 418 הכפרים הללו מתהום הנשייה' (שם: xv-xvii, xxxiv). בניסיון לתעד את העולם שיישבו הפליטים קודם עקירתם ואת ההרס הפיזי שנגרם לו שרטט ח'אלידי את תולדותיו של כל אחד מהכפרים, את מאפייניו הארכיטקטוניים והכלכליים, את נסיבות הכיבוש וההתרוקנות שלו ואת השרידים הפיזיים שנותרו בו ארבעה עשורים מאוחר יותר.

מתוך ההקדמה של הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלי אבנים, חורבות, שרידי קירות ומבנים, עצי תאנה, זית ושקד שגדלים פרא, גדרות של שיחי צבר, טרסות. כל אלה, המזוהים כל כך עם נוף הארץ, הם שרידים של קהילות ערביות שהתקיימו עד המלחמה ב-1948.

אחרי המלחמה נותרו בתחומי מדינת ישראל יותר מ-400 כפרים ערביים מְרוּקָנִים ו-11 ערים שהתרוקנו מרוב תושביהם הערבים או מכולם. ישראל מנעה מתושבים אלה - שברחו או גורשו אל מעבר לגבול - לחזור לבתיהם, וכך נהפכו רוב הפלסטינים לפליטים.

רוב הכפרים נהרסו על ידי ישראל במהלך המלחמה או אחריה. מרובם נותרו רק שרידים; רבים אחרים נמחו כליל ולא נותר להם כל זכר בנוף. ישראל הפקיעה את אדמות הכפרים הנרחבות ואת הרכוש שהותירו מאחוריהם הפליטים בעת עזיבתם הבהולה. על אדמות הפליטים הקימה ישראל מאות יישובים יהודיים חדשים, והקצתה שטחים נרחבים ליישובים חקלאיים יהודיים קיימים. בערים הערביות שהתרוקנו ובעשרות כפרים מְרוּקָנִים יישבה ישראל יהודים, רובם פליטים, ניצולי שואה מאירופה או עקורים מארצות ערב. מדינת ישראל, אם כן, נבנתה והתפתחה במידה רבה על אדמות הפלסטינים ועל הריסות כפריהם ועריהם.

בילדותי בירושלים השתתפתי לא פעם בסיורים מטעם בית הספר ומטעם תנועת הנוער לליפְתָא, הכפר הערבי הריק והחרב למחצה הסמוך לעיר, בו מפכה מעיין שמימיו זורמים לברֵכה. מביקורים אלה נותר בי הרושם המעורפל שליפתא הוא מקום עתיק כזה, שמהותו בהיותו 'חורבה', כאילו מאז ומתמיד עמד שומם, מסתורי מעט, יפה ומאיים במידת-מה, על הדממה שבו ועל משעולים הצרים שבין הבתים והקירות הכבדים.

בבגרותי עבדתי כמה שנים בארגון בצלם. בשנים אלה עסקתי בתיעוד של הפרות זכויות אדם של פלסטינים בשטחים שכבשה ישראל ב-1967. דרך עיסוק זה נחשפתי לידע על אודות הסכסוך, שלא חדר אלי קודם. הבנתי שרבים מתושבי השטחים, הסובלים כיום מהגבלות מצד ישראל, איבדו ב-1948 את עולמם; שהפלסטינים שבלבנון אינם רק עוד קבוצה אתנית בארץ הצפונית המפולגת אלא גם הם פליטים שחיו כאן עד ניצחון ישראל ב-1948; שליפתא אינו סתם חורבה ציורית ועתיקה כי אם בית שממנו נושלו אנשים, ילדים, משפחות. תובנות אלה עוררו בי רצון להבין יותר לעומק את השורשים למצוקות ההווה.

בטיולים הרבים שערכתי במשך השנים ברחבי הארץ, במודעות הולכת ומעמיקה לגבי ההיסטוריה של המקום על שני עמיו, נתקלתי שוב ושוב באותם אתרים חרבים: על גבעה מעוטרת כלניות באזור עמק האלה, על רכס המשקיף לעבר נחל כסלון, ליד משעול תלול שיורד לנחל תבור. אז כבר יכולתי לנסות ולדמות כיצד שקק המקום חיים לפני עשרות ספורות של שנים: המולה של שגרת יומיום מלאה קולות וצבעים, ילדים, מלאכות בית, בעלי חיים, שאיבת מים מהבאר, וכיום - דממה ורִיק. ואין כל ציון ואזכור לעולם שחרב ולנסיבות היעלמותו. סתירה מטרידה זו היא שהביאה אותי למחקר זה.

הספר עוסק בהתמודדות של ישראל עם שכבת הקיום הקודמת שלה, אותה מחקה ושעליה היא בנויה. המחקר בוחן את השיח הישראלי בנוגע לכפרים הפלסטיניים המְרוּקָנִים ובודק את מקומם בתודעה הישראלית, לאחר שנהרסו ונמחקו במידה רבה מהנוף. השיח הנוגע לכפרים בא לידי ביטוי במגוון אופנים; הספר מתמקד באלו שמשקפים את המפגש השכיח והיומיומי ביותר של ישראלים עם זכר הכפרים, עם ייצוגם, ועם שרידיהם בנוף: שימוש בשמות מקומות, התבוננות במפה, טיול בארץ ומגורים ביישובים כפריים. לגבי שלושת הראשונים נבחנת הנחלת התודעה לישראלים, כפי שהיא מתקיימת מצד גורמים רשמיים המתווכים בין הישראלים לבין הכפרים; בנוגע לרביעי - מגורים ביישובים כפריים - מתואר גם מפגש בלתי-אמצעי של אזרחים ישראלים עם הכפרים.