הזמן הצהוב

גיליון "כותרת ראשית", 29 באפריל 1987

כריכת הספר בהוצאת הספריה החדשה

הזמן הצהוב הוא שמו של מיזם תיעודי שערך הסופר דויד גרוסמן ביהודה ושומרון במהלך אביב 1987. המיזם ראה אור בחוברת מיוחדת של השבועון "כותרת ראשית" שיצאה לאור ב-29 באפריל 1987, ערב יום העצמאות, לציון 20 שנה למלחמת ששת הימים. ביוני אותה שנה יצא בהוצאת הספריה החדשה הספר "הזמן הצהוב", שבו נוספו ל-14 הפרקים המקוריים עוד חמישה פרקים. החוברת והספר יצאו כחצי שנה לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, והפנו זרקור לסוגיות האלימות האצורה, הקנאות הדתית ותחושת האסון המתקרב, שמעטים בציבור הישראלי דאז היו מודעים להן. הסופר יצא בעיקר נגד ההדחקה של הקיום המקביל, ונגד האמונה שרווחה אז, כי החיכוך והסכסוך ייפתרו מאליהם ברבות הזמן, והתריע כי מתקרב היום בו לא יוכלו הישראלים להתעלם עוד מן הנעשה בשטחים.

הספר תורגם לשפות רבות: ערבית (1987), אנגלית (1988), ספרדית (1988), צרפתית (1988), גרמנית (1988), הולנדית (1988) וטורקית (1992).

"הזמן הצהוב" ב"כותרת ראשית"

בדברי המבוא נכתב שגרוסמן יצא למסע ב"ארץ רחוקה", שעל אף שהיא סמוכה ביותר, היא מודחקת ומרתיעה. גרוסמן, שהיה בן 13 בלבד כאשר נכבשה הגדה המערבית, בילה שבועות מספר בשליחות "כותרת ראשית" מעבר ל"קו הירוק", נפגש ושוחח עם אנשים ברחוב, ולא עם פוליטיקאים, מנהיגים או אנשי צבא.

גרוסמן תיעד, מבעד למבטו ולשפתו האישיים, פגישות בלתי אמצעיות שערך: במחנה הפליטים דהיישה, עם ילדי גן, ועם זקנים שעוד זוכרים את בתיהם בהרי יהודה; עם מתנחלים בכפר אדומים, באלפי מנשה ובעופרה, שם שהה בשבת במחיצת חברי היישוב; עם איש-שטח לשעבר בשב"כ, שאותו ראיין על סדר יום סטנדרטי; ועם פועלים פלסטינים שפגש בביקור בגשר אלנבי ובתל אביב. בסדרת המאמרים כתב על "מכבסת מילים" (בפיו של עמוס איילון), שבעיניו נועדה עבור "מדינה במבוכה המשכזבת לעצמה אוצר-מילים חדש", שבו אין הבעת דעה פלסטינית, אלא רק "הסתה"; אין חקלאים ערבים, אלא "כפריים"; אין בערי הגדה רחובות, אלא רק "סמטאות"; וערבים אינם נהרגים, אלא "מוצאים את מותם".

מסקנותיו של גרוסמן קשות ועגומות. הוא מסכם:

אני חוזר לירושלים (מדהיישה)... בשש בערב אני מגיע למדרחוב של בן-יהודה... הערב היה אפרפר, ערפילי, והאנשים היו טרודים בעינייניהם האזרחיים כל כך, המפורזים כל כך מן השנאה והסכנה, והלכתי ביניהם כמו נושא בשורה רעה בין החפים מידיעה... וכולם לא ידעו וכולם לא ניחשו דבר.

— "כותרת ראשית", 29 באפריל 1987, עמוד 18

יש כאלה האומרים שאפשר להמשיך כך שנים. שברבות הזמן תגבר "רקמת החיים" (ההיכרות המשותפת, הקשרים הכלכליים וכו') על האיבה. זו שטות, והמציאות מוכיחה זאת כבר כעת. וככל שתמשך "רקמת החיים" הנוכחית, יתברר שהיא רקומה סביב אגרוף ברזל של שנאה ורצון נקם... ויום אחד נקיץ אל הפתעה מרה... ואין זו שאלה של מי צודק, אנחנו או הם, ימין או שמאל; זו שאלה של עובדות ומספרים... הנסיון ההיסטורי העולמי הוכיח כי מצב כמו זה שאנו משמרים פה אינו יכול להימשך לאורך זמן. ואם הוא נמשך - הוא תובע מחיר קטלני.

— "כותרת ראשית", 29 באפריל 1987, עמוד 70

וכן:

אלבר קאמי אמר, שלמעבר הזה בין הדיבור לבין הפעולה המוסרית יש שם. קוראים לכך: "להיעשות אדם". במהלך השבועות האחרונים, ולמראה הדברים שגיליתי, תהיתי לא אחת כמה פעמים במהלך 20 השנים האחרונות הייתי ראוי לשם הזה, וכמה אנשים מבין מיליוני המשתתפים בדראמה הזו היו ראויים לו.

— "כותרת ראשית", 29 באפריל 1987, עמוד 70

השם "הזמן הצהוב" נובע מתוך אחת מפסקאות הסיום:

מזה 20 שנה אנו חיים במצב מסולף ומופרך, התלוי על אשליות, על שיווי-משקל רופף שבין שנאות לחרדות, במדבר רגשי ותודעתי והזמן העובר הופך אט-אט לישות נפרדת, כבדה, התלוייה מעלינו כשיכבת אובך מצהיבה, מחניקה.

— "כותרת ראשית", 29 באפריל 1987, עמוד 71

השפעה וקבלה

עורך "כותרת ראשית", נחום ברנע, סיפר כי בשעה שתפוצה רגילה של השבועון הייתה 14 אלף עותקים ולא יותר מ-20 אלף, גיליון "הזמן הצהוב" הגיע ל-40 אלף עותקים. הזכויות לפרסום המאמרים נרכשו על ידי הוצאות וכתבי עת ברחבי העולם. התמלוגים ששילם ה"ניו יורקר" לבדו עבור פרסום המאמרים, החזיק כלכלית את "כותרת ראשית", שעמד על סף פשיטת רגל, במשך מספר חודשים.

הכותב נח שמיר מיצה את דבריהם של חוקרים ומבקרים במשפט "הגילויים של הספר, הנראים היום טריוויאליים לחלוטין, הכו בתדהמה את הישראלים, אבל שום מסקנה אופרטיבית לא הוסקה מכך, ועדיין חשבנו שנוכל להמשיך ב"עסקים כרגיל"".

הזמרת והכותבת נורית גלרון כתבה ב-1989, כשנה וחצי לאחר פרוץ האינתיפאדה, את השיר הפוליטי "אחרינו המבול". בין שורות השיר: "יש מדינה של אבנים ובקבוקי תבערה/ ויש תל אביב בוערת ממועדונים ומעשי זימה" וכן: "לא אכפת לי מה נעשה בשטחים/ אל תספר על זמן צהוב, על עצורים ועל מורדים/ נעשה אהבה, נחיה את החיים". המילים "זמן צהוב" הפכו לציון המאפיין את "הנעשה בשטחים". גם שלמה ארצי בתקליטו חום יולי אוגוסט (1988) הזכיר את הספר בשיר "עבד הממהר" (""זמן צהוב" קורא גרוסמן למצב הרע").

ב-1987 הועלתה בתיאטרון יובל הצגה המבוססת על הספר, בעיבודה ובבימויה של אלה אלתרמן. גם השחקן אבי פניני העלה הצגה המבוססת על הספר, והוא מכנה אותו "נבואה": "שיחקתי בזמנו בהצגה שנקראה "הזמן הצהוב", זו הייתה הנבואה של גרוסמן לגבי פרוץ האינתיפאדה הראשונה. באו האנשים שרצו לשמוע, וההצגה מתה בכדור הראשון. ההצגה הפסיקה להיות אקטואלית בפיגוע הראשון של האינתיפאדה."

מימין תקף משה שמיר את "הזמן הצהוב" כפוסט-ציוני. הוא פרסם אוסף מסות בשם "המקום הירוק", כהתרסה נגד "הזמן הצהוב" של גרוסמן, כאשר המקום הירוק הוא ארץ ישראל הנבנית ומקומה של הציונות. כן הגיב לספר יוסף שפירא במאמרו "הזמן הצהוב- תמונת מצב או תמונת נפש?".

לקריאה נוספת

• דוד הנשקה, "ללא עבר, ללא עתיד - עוד על 'הזמן הצהוב'", נקודה 115, חשוון תשמ"ח.

קישורים חיצוניים

• גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
• הזמן הצהוב, כותרת ראשית, 29 באפריל 1987
• אלכס ריף, על הזמן הצהוב (אורכב 02.04.2015 בארכיון Wayback Machine)
• סקירה על המהדורה האנגלית, נובמבר 1988, (באנגלית)
• הזמן הצהוב, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות