טיוטה:גיאוסקטוריזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

גיאו-סקטוריזם הוא מונח שטבע קמרן בוחארי[1], אחד המומחים הנודעים בעולם בתחום הגאופוליטיקה של המזרח התיכון ודרום אסיה. גיאו-סקטוריזם מתייחס למאבק התוך-מוסלמי בין הסונים לשיעים, אך במונחים גאופוליטיים (בניגוד לדתיים), בו שני הזרמים הללו מתנהגים כמחנות אתניים בין-לאומיים. כיום, ערב הסעודית המובילה את המחנה הסוני, העוסק במאבק נגד איראן העולה, מתמודדת עם טורקיה על הובלת המחנה הסוני. איראן עומדת בראש גוש של מדינות השיעה ושל גורמים שאינם ממלכתיים (עיראק, סוריה, חזבאללה והמורדים החות'ים). מרחבי הקרב הגאופוליטיים העיקריים של המאבק הם עיראק, סוריה, לבנון, תימן, בחריין וצפון מזרח ערב הסעודית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה העשירית, הסמכות הסונית המרכזית, שעד אז הייתה מונופול על חלק גדול מהגאוגרפיה המוסלמית, התנוונה. שקיעת השלטון העבאסי אפשרה את גל העלייה הגאו-פוליטי השיעי הראשון. כמה שלטונות שיעים שונים הופיעו, כמו הח'ליפות הפאטימית בצפון אפריקה שהשתרעה מהלבנט ועד הים האדום וחג'אז, בוואהיד שבמרכזה מסופוטמיה וממלכת פרס, המדינה הקארמאטית בחוף המזרחי של חצי האי ערב וחיקוי זיידי בתימן.

מסוף המאה ה-11 עד תחילת המאה ה-13, חזרו הסונים לעמדתם עם עליית השושלת הסלג'וקית, השושלת האיובית והסולטנות הממלוכית, שגרמו להחלשת הכוח השיעי. שינוי זה במאזן הכוחות הגיאו-סקטורי, עם היחלשותו האסטרטגית של הרוב הסוני באזור, סלל את הדרך לכוחות השיעים למלא את הוואקום. התנודה בין הדומיננטיות הסונית והשיעית הייתה מחזורית, והתרחשה בהפרש של כ-500 שנה. כחמש מאות שנה לאחר ההתרחשות הראשונה הגל השני של התחדשות שיעית הופיע עם עליית האימפריה הספווית בשנת 1501. הספווים היוו אתגר משמעותי הן למעצמות הסוניות הגדולות של אז, לעות'מאנים במזרח התיכון ולמוגולים בדרום אסיה.

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד כ-500 שנה לסוף המאה ה-20, וכיום ישנה התעוררות שיעית עם איראן כמובילה שלה. הביטוי האחרון של הגיאו-סקטוריזם מתרחש שוב בגלל תחרות אינטנסיבית סונית.

איראן מנצלת את שלוש הנטיות האזוריות העיקריות - גיאו-סקטוריאליות, ג'יהאדיזם והתמוטטות אוטוקרטית. שלוש הנטיות קשורות זו לזו, וכל אחת משפיעה על האחרת. התוצאה של תהליך משולש מורכב זה היא שכיום, לראשונה בהיסטוריה, המחנה השיעי נמצא ביתרון אסטרטגי מול המחנה הסוני.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Kamran Bokhari, Spatial-Temporal Wanderer: Jihadist Opportunities in Syria, Spatial-Temporal Wanderer, ‏2012-02-14


קטגוריה:יחסי סונים–שיעים