גאופוליטיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

גאופוליטיקה הוא תחום מחקר המנתח את מערכת היחסים הבינלאומיים מנקודת מבט גאוגרפית.‏[1] הנחת היסוד המרכזית של הגאופוליטיקה היא שמיקומה של מדינה, גבולותיה והטופוגרפיה שלה, מהווים גורמים משמעותיים בעיצוב מדיניות חוץ שלה. הגאופוליטיקה שואפת לספק הסברים להתרחשויות הבינלאומיות, וכן אף לחזות אותן במידת מה. מלבד ניתוח גאוגרפי בניתוח הגאופוליטי ניתן בדרך כלל דגש גם לדמוגרפיה. ביחסים בינלאומיים מזוהה הגאופוליטיקה בעיקר עם האסכולה הריאליסטית. המונח מגיע במקור מהשפה היוונית, והוא כולל את המילים "γεω" - אדמה, ו-"πολιτική" - פוליטיקה.

עם ראשית התגבשות הגאופוליטיקה כתחום מחקר בסוף המאה ה-19, היא התלכדה סביב שתי אסכולות מרכזיות: הגאפוליטיקה הגרמנית והגאופוליטיקה הבריטית-אמריקנית. לצד עיסוק שהיה באותה התקופה במסגרת העולם האקדמי, אנשי האסכולות האלו הרבו גם להפיץ את רעיונותיהם בזירה הציבורית וכן לעסוק בייעוץ מדיני לממשלותיהם, כל זה במטרה לגרום לארצותיהם לאמץ קווי מדיניות מוצלחים ונכונים יותר. בעוד הגאופוליטיקה הגרמנית הגיעה במידה רבה לסופה במלחמת העולם השנייה ומאז ישנו ריחוק ממנה, הגאופוליטיקה הבריטית-אמריקנית המשיכה להתקיים גם לאורך המלחמה הקרה בניסיונות להגיע לידי הבנה טובה יותר של העולם ולבחון את מדיניות החוץ הרצויה לעולם המערבי.

גאופוליטיקה בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרידריך ראצל ורודולף קיילן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרידריך ראצל, אבי הגאופוליטיקה המודרנית

הגאוגרף הגרמני בן המאה ה-19 פרידריך ראצל (1844-1904) נחשב לאבי הגאופוליטיקה המודרנית. ראצל תיאר את המדינה כיחידה אורגנית, וכיאה לייצור חי, לפי ראצל המדינה זקוקה למשאבים ולחומרי גלם, ובהתאם לכך היא גם גודלת ומתפתחת או לחלופין מזדקנת ומצטמצמת. ראצל שם דגש על כך שהגבולות אינם קבועים, והשינויים בהם משקפים את התפתחות המדינה, כאשר התרחבות מסמנת מגמה חיובית, וצמצום או קיפאון מסמן התנוונות. הוא תבע את המונח "מרחב מחיה" (בגרמנית: Lebensraum), אשר עתיד להפוך למרכיב היסוד המרכזי בהגות הגאופוליטית הגרמנית. מרחב המחיה הוא האזור הגאוגרפי שעם כובש לעצמו, במטרה להגיע לידי אוטרקיה כלכלית, ולהבטיח אספקה יתרה של מוצרי מזון, ריבונות צבאית ועומק אסטרטגי.‏[2] ראצל האמין שההתפתחות הטכנולוגית והתרבותית של עם תלויה במצבו הגאוגרפי, ושעם אשר הסתגל בהצלחה למיקום אחד ימשיך באופן טבעי להתפשט למקומות נוספים. לטענתו, התרחבות זאת, שמטרתה ניצול שטחים זמינים, היא מאפיין טבעי והכרחי לכל מין בריא.‏[3][4] ראצל נהג לדמות את המדינה לגוף האדם ולתאר אותה במינוחים אנטומיים. את המוח השווה לעיר הבירה, את המרכזים הכלכליים החשובים דימה לאברים החיוניים החשובים, את העורקים לקווי התקשורת, את הגפיים למערכת הצבאית של המדינה, ואת חומרי הגלם ומשאבי הטבע למזון שהאדם צורך.‏[5]

ההוגה השוודי רודולף קיילן (Rudolf Kjelln; 1864-1922), אשר נחשב לתלמידו המובהק של פרידריך ראצל,‏[5] תבע בשנת 1899 לראשונה את המונח גאופוליטיקה, במסגרת מאמר שעסק בעיצוב גבולותיה הטבעיים של שוודיה.‏[6] בכתביו השונים פיתח והרחיב קיילן את התפיסות של ראצל, וכן נהג לפרסם את פרשנותו הפוליטית והאקדמית לאירועי תקופתו, בעיקר ביחס למאורעות מלחמת העולם הראשונה. בספר הנחשב לחשוב ביותר של קיילן, "המדינה כצורת חיים" (Der Staat als Lebensform), מתאר קיילן את עיקר תפיסתו. קיילן לא ראה בגאופוליטיקה חזות הכל, והוא נהג לראות בה אחת מתוך חמש תפיסות מדעיות להבנת מדיניות חוץ של מדינה. ארבע התפיסות הנוספות הן דמוגרפיה, כלכלה, ומה שהוא כינה "פוליטיקה חברתית" ו"עוצמה פוליטית". את ארבע התפיסות האלו ראה קיילן כמנותקות מהגאופוליטיקה, קביעה אשר גאופוליטקאים אחרים חלקו עליה.‏[7] קיילן הרבה להתריע ממה שראה כסכנות הביטחוניות הנשקפות מגרמניה כלפיי שוודיה מדינתו ושאר המדינות הקטנות באירופה. על מנת לבלום איום קיומי זה הטיף קיילן לייסוד ברית צבאית אנטי-גרמנית של המדינות האירופאיות הקטנות במזרח אירופה, ברית שתשתרע מסקנדינביה בצפון ועד לבלקן בדרום.‏[6]

קארל האוסהופר ויישום הגאופוליטיקה בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קארל האוסהופר, הדובר המרכזי של הגאופוליטיקה בין מלחמות העולם

לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם העלייה בכוחם של חוגים לאומניים בגרמניה, חווה העיסוק בתאוריות גאופוליטיות פריחה ושגשוג. חוקרים רבים אימצו את רעיונותיהם של הוגים כראצל וקיילן, ושקדו על הרחבה ופיתוח של רעיונות אלו. מבין אנשים אלו בלט במיוחד קארל האוסהופר (1869-1946), קצין ורמאכט לשעבר יוצא מלחמת העולם, אשר הרבה בכתביו ומחקריו לעמוד על הצרכים הגאוגרפיים של מדינתו. הוא נהג לראות בגרמניה, וכך גם בארצות הברית וביפן, אומות בעלות פוטנציאל גבוה אשר כתוצאה מנסיבות שונות הפוטנציאל הזה עדיין לא מתורגם לידי התפשטות גאוגרפית משמעותית. את גרמניה ראה כמי שלימים עתידה להפוך לשולטת המרכזית במרכז העולם - באירופה ובאפריקה, את ארצות הברית ראה כמי שתעשה זאת במערב העולם - ביבשת אמריקה, ואת אותם הדברים ראה לגבי יפן במזרח העולם - ביבשת אסיה.‏[6] האוספר הרבה לקרוא לגרמניה לממש פוטנציאל זה, ובפרט על ידי השתלטות על מדינות קטנות במרכז אירופה. הוא נהג להצדיק מעשים כעין אלו על ידי הצבעה על "חוסר השוויון" שגרמניה סובלת ממנו בהשוואה למעצמות אירופאיות גדולות אחרות. בעוד שאוכלוסיית גרמניה גדולה והיא נהנית משטח לא גדול ובכך נתונה בצפיפות אוכלוסין גבוהה, מעצמות אחרות כגון רוסיה, בריטניה וצרפת נהנות מאימפריות קולוניאליות חובקות עולם אשר מספקות להן את צורכיהם הלאומיים.‏[8] על מנת לקדם את רעיונותיו, בשנת 1923 הקים האוסהופר במינכן את "החברה לגאופוליטיקה" (Unternehmen Geopolitik), ובמסגרת זאת הוציא גם לאור את "כתב העת לגאופוליטיקה" (Zeitschrift für Geopolitik).‏[6] האוסהופר לא הרבה להגות רעיונות חדשים, ועיקר עשייתו הייתה בניסוח מחדש והפצה של רעיונות של הוגים קודמים יותר, בעיקר ראצל וכמו גם הלפורד מקינדר (על מקינדר ראו להלן, בפסקה "הגאופוליטיקה הבריטית-אמריקנית").‏[9][4]

שאיפתה של הקיסרות היפנית לייסוד מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי, נבע לדעת רבים מרעיונות שמקורם בגאופוליטיקה הגרמנית, התובעים ממדינה לרכוש לעצמה מרחבי מחיה

לתפיסותיהם של גאופוליטיקנים גרמנים רבים, נהוג לייחס השפעה ישירה לעתים על מדיניות החוץ של גרמניה בראשית המאה ה-20. בין ההוגים השונים היה קיים קונצנזוס באשר לטענה שעקב התפתחותה הטכנולוגיות של גרמניה והצמיחה הדמוגרפית שלה, היא זקוקה למרחבי מחיה חדשים. עד מהרה התפתח דיון בין שתי גישות מרכזיות: בין אלו אשר קראו ליצירת "מרחב מחיה ימי", אשר יכלול מושבות קולוניאליות מעבר לים באפריקה ובמזרח הרחוק, לבין אלו שהטיפו ליצירת "מרחב מחיה יבשתי", אשר יתפרס על מישורי מזרח אירופה, על חשבון רוסיה והעמים הסלאביים. טרם מלחמת העולם הראשונה, ערכה גרמניה ניסיונות משמעותיים לחיזוק הצי שלה ולהופכה לכוח ימי עולמי. כל זאת, כאשר המטרה היא בין השאר להבטיח את הקשר של גרמניה למושבות שלה מעבר לים, וכן להוות תשתית אסטרטגית להרחבתן. בכך, סימנו אולי פני הדברים חתירה ל"מרחב מחיה ימי" עבור גרמניה. בניגוד לעניינים אלו, בשנות ה-30 וה-40, אז שלטה בגרמניה התנועה הנאצית, נראה היה שעיקר שאיפותיה של גרמניה מרוכזות ביצירת "מרחב מחיה יבשתי". הדברים התבטאו בזיהוי המונח "מרחב מחיה" בהקשר של מזרח אירופה, בהדגשה הולכת וגוברת את העמים הסלאביים כעמים נחותים גזעית, ולבסוף גם בפלישה הגרמנית הגדולה לברית המועצות במבצע ברברוסה במסגרת מלחמת העולם השנייה. המטרות הגלויות של הפלישה למזרח, מה שאולי היה למהלך הצבאי הגרמני הנרחב ביותר של גרמניה במלחמה, כללו רצון מפורש להפוך את מזרח אירופה למרחב מחיה שיעמוד לרשותו של העם הגרמני.‏[10]

כאמור, התנועה הנאצית רכשה השפעה, הצדקה והשראה מההגות הגאופוליטית.‏[9] אך יחד עם זאת, היא ידעה גם מתח מסוים עימה. בעוד ההוגים הגאופוליטיים נהגו להדגיש את החשיבות של הגאוגרפיה, הנאציזם עמד בעיקר על ההבדלים הגזעיים בין העמים כמתח להבנת ההבדל ביניהם. בעוד הגאופוליטיקה שואפת בדרך כלל להסברים אוניברסליים אשר יכולים להיות נכונים לכל מדינה ומדינה כאשר בעיקר הגאוגרפיה רלוונטית, תורת הגזע אותה פיארו הנאצים נהגה לשים את הדגש על ההבדל בין עמים עליונים לעמים נחותים.‏[11] לצד מדיניות החוץ של גרמניה, רבים מייחסים גם לגאופוליטיקה הגרמנית השפעה על מדיניות החוץ של יפן הקיסרית[12] ואיטליה הפאשיסטית.‏[5] בדומה לגרמניה, שתי מדינות אלו נהגו לצאת כנגד האימפריות האירופאיות הוותיקות ולתבוע לעצמן התרחבות טריטוריאלית, כאשר התרחבות זו נשענת במידה רבה על עיקרון מרחב המחיה ורעיונות נוספים מההגות הגאופוליטית הגרמנית. בעוד איטליה החלה התרחבות אימפריאליסטית משמעותית בעיקר במלחמת העולם השנייה, יפן כבר מראשית המאה ה-20 הייתה בעיצומו של מסע כיבוש אימפריאליסטי נרחב במזרח אסיה. באשר ליפן, באופן ספציפי מציינים את השפעותיו של קארל האוסהופר, אשר הרבה לבקר בה, להפיץ שם את רעיונותיו ולהטיף לברית צבאית בין גרמניה ליפן.‏[13]

גאופוליטיקה בממלכה המאוחדת ובארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לגאופוליטיקה הגרמנית, הגאופוליטיקה הבריטית-אמריקנית מיעטה לעסוק ביסודות תאורטיים על טיב התפתחותן של מדינות, דימויין במינוחים אורגניים, והתנהלות מדינות במרחב. עיקר עיסוקה היה בשני תחומים מרכזיים: האחד הוא באופיים של אזורים שונים ברחבי העולם ובניסיון לחלק את העולם לאזורים בעלי מאפיינים שונים, והאחר הוא העמידה על ההבדל בין מעצמות המסתמכות על כוח יבשתי לבין מעצמות המסתמכות על כוח ימי. השפעתה של הגאפוליטיקה הבריטית-אמריקנית הייתה בלתי מבוטלת, והתבטאה גם בקרבתם של חוקרים רבים מהתחום למקבלי החלטות ולקובעי מדיניות בתקופות שונות. בכלל זה אפשר לציין בעיקר את השפעת ההגות הגאופוליטית על התפשטות ארצות הברית מעבר לים בשנותיה הראשונות של המאה ה-20, בהחלטות שהתקבלו בועידת השלום בפריז בסוף מלחמת העולם הראשונה, ובעיצוב האסטרטגיה האמריקנית לאורך המלחמה הקרה. בעוד הדגש בגאופוליטיקה הגרמנית היה על מקומה של גרמניה באירופה, הגאופוליטיקה הבריטית-אמריקנית לצד בחינת מקומן של בריטניה וארצות הברית בעולם, היא הקדישה גם מקום רב להערכת כוחה של רוסיה ודרכי ההתמודדות עימה.

הלפורד מקינדר ואלפרד מהן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת אזורי העולם לפי תאוריית הציר המרכזי של ההיסטוריה, גרסת 1904

הראשון שעסק באופן משמעותי בגאופוליטיקה מחוץ לשורותיה של הגאופוליטיקה הגרמנית, ושהגותו הגיעה לידי פרסום ממשי, היה הגאוגרף האנגלי הלפורד מקינדר (1861-1947). במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 הרבה מקינדר בפרסום של מחקרים וכתבים אשר ניסו להגיע לידי הבנה טובה יותר של השפעתה של הגאוגרפיה על התהליכים הפוליטיים. מקינדר חילק את המעצמות בעולם לאורך ההיסטוריה לשתי קבוצות: מעצמות היבשה ומעצמות הים. מעצמות היבשה מבוססות בעיקר על צבא יבשה חזק וגדול, ההתפשטות הטריטוריאלית שלהן נעשית בעיקר ביבשה, והתחבורה הפנימית שלהן מבוססת על דרכים קרקעיות. ובעוד זאת, מעצמות הים מבוססות בעיקר על צי ימי חזק וגדול, ההתפשטות הטריטוריאלית שלהן נעשית בעיקר דרך הים, והתחבורה הפנימית שלהן מבוססת על נתיבי שיט. לתפיסתו, האימפריה הרומית הייתה מעצמת יבשה, כאשר היא נשענת על רשת מסועפת ומפותחת של דרכים אשר אפשרו לה לשנע את צבאה מקצה האחד של האימפריה ועד לקצה השני בזמן קצר יחסית. בעת החדשה, עם ראשית הקולוניאליזם האירופאי וההתפתחויות הגדולות בתחום הספנות באירופה, מעצמות מערב אירופה התבססו בעיקר על עוצמה ימית, והדבר הקנה להן יתרון ברור על מעצמות יבשה כרוסיה, גרמניה ואוסטרו-הונגריה. מקינדר, התריע על הסכנה שבתקופתו היתרון יעבור ממעצמות הים למעצמות היבשה, עקב התפתחות תעבורת הרכבות, ובפרט את פריסתן של מסילות רכבת בין יבשתיות, מסילות רכבת כגון הרכבת הטרנס-סיבירית ומסילת הברזל ברלין-בגדאד. מסילות רכבת אלו מאפשרות למעצמות היבשתיות לשנע כוחות צבא גדולים במהירות ממקום למקום, ובכך הדבר מייתר את הצורך בשימוש בתעבורה הימית. לפיכך, ראה מקינדר את הדברים כסכנה ממשית למעמדן של מעצמות דמוקרטיות כבריטניה, צרפת וארצות הברית.‏[14]

העמידה על ההבדל בין מעצמות הים למעצמות היבשה הייתה עבודתו המשנית של מקינדר. עיקר עבודתו הייתה תאוריית הציר המרכזי של ההיסטוריה, תפיסה תאורטית שעתידה להפוך לאחת התאוריה הגאופוליטיות החשובות ביותר. התאוריה מחלקת את העולם לאזורים שונים בהתאם לתכונותיהם הגאופוליטיות. התאוריה הוצגה במתכונה הראשונית בשנת 1904. מקינדר טען שאירופה, אסיה וצפון אפריקה מהוות את מה שהוא כינה "האי העולמי" (world island), והן מהוות את מרכז ההתרחשות בעולם. שטחי סיביר, מרכז אסיה והחלקים המזרחיים של מזרח אירופה, מהווים את "האזור המרכזי" (pivot area). אזור זה נמצא על התפר שבין אירופה לאסיה, ולדעת מקינדר הוא אזור זה נהנה מעליונות גאוגרפית ואסטרטגית. סביב "האזור המרכזי" משתרע "הסהר הפנימי" (Inner Crescent), רצועה בצורת סהר המשתרעת מאירופה במערב, דרך הים התיכון והמזרח הקרוב, עבור בתת היבשת ההודית, ומזרח אסיה, ועד לאזור קמצ'טקה ומזרח סיביר. רצועה זו מקיפה את "האזור המרכזי", ולשולט ב"אזור המרכזי" מתאפר לחלוש על "הסהר הפנימי". מעבר ל"סהר הפנימי", באפריקה שמדרום לסהרה, באמריקה ובאוסטרליה, משתרע "הסהר החיצוני" (outer Crescent), כאשר אזור זה משני למתרחש בשאר העולם, ב"אי העולמי".‏[15] בשנים הבאות פיתח הגאוגרף הבריטי ג'יימס פיירגריב (James Fairgrieve; 1870-1953) את התאוריה של מקינדר, ותבע גם את המונח "ארץ הליבה" (heartland) כתיאור של מה שמקינדר קרא לו "האזור המרכזי". לימים יאמץ מקינדר מונח זה.‏[16] בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, פרסם מקינדר גרסה חדשה וכוללת לתאוריה שלו, גרסה שונה במידה משמעותית יחסית מזו הראשונה. בגרסה החדשה העולם מחולק לשישה אזורים ייחודיים השונים האחד מהשני בתכונותיהן הפיזיות והאנושיות. לצד "ארץ הליבה" במתכונת דומה לזו המוצגת בתאוריה המקורית, ישנו גם את "העולם הצפון אטלנטי" - אירופה, צפון ומרכז אמריקה, "העולם הדרום אטלנטי" אפריקה ורוב דרום אמריקה, "ארצות המונסון" - דרום אסיה ומזרחה, ו"האזור הריק" - רצועה ארוכה הנמתחת לאורך העולם בין "ארץ הליבה" ו"העולם הצפון אטלנטי" מצפון, לבין "ארצות המונסון" ו"העולם הדרום אטלנטי" מדרום. "העולם הריק" כולל את יערות האמזונאס בדרום אמריקה, מדבר סהרה, מרכז אסיה ורוב סיביר. בגרסה החדשה "ארץ הליבה" היא עדיין האזור האסטרטגי ביותר ומהווה את מרכזן של מעצמות היבשה, "העולם הצפון אטלנטי", "העולם הדרום אטלנטי" ו"ארצות המונסון" הם פוטנציאל להתבססות מעצמות ים, ו"האזור הריק" הוא אזור ביניים.‏[17]

מעברו השני של האוקיינוס, לצד אבי הגאופוליטיקה הבריטית הלפורד מקינדר, פעל בתחומי עיסוק דומים ובתקופה מקבילה יחסית האדמירל והאסטרטג הצבאי אלפרד תייר מהן (1894-1914). מהן הוא כנראה ההוגה הגאופוליטי האמריקני החשוב ביותר, ולמרות שעיקר הגותו של מהן נחשבת לכלולה בתחום הגאואסטרטגיה והאסטרטגיה הצבאית, לתורתו גם מרכיבים גאופוליטיים רבים, שהופכים אותו במידת מה לאבי הגאופוליטיקה האמריקנית. מהן הושפע רבות מהגותו של מקינדר, וכך גם מקינדר הושפע ממהן. בדומה למקינדר, גם מהן הרבה לעסוק בהבדל בין "מעצמות יבשה" לבין "מעצמות ים", אך למרות זאת, בינו למקינדר היו גם הבדלים משמעותיים בניתוחיהם ההיסטוריים ובמסקנותיהם. בניגוד למקינדר, טען מהן שלכוח הימי עדיפות ברורה וניצחת לעומת הכוח היבשתי. "מעצמות הים" תמיד יגברו לבסוף על "מעצמות היבשה", אשר עליהן נגזר הפסד. לדעת מהן עדיפות זאת נובעת מהעובדה שהתעבורה הימית נהנית מעדיפות משמעותית על פני זו הקרקעית, ותחבורת הרכבות לפי מהן לא משנה מציאות זו באופן ממשי. לפיכך, קבע מהן שכל עוד רוסיה וגרמניה לא יפתחו צי משמעותי, הן לא יוכלו לגבור על מדינות כבריטניה וארצות הברית. מהן הצביע גם על של חשיבות השליטה בנקודות מפתח אסטרטגיות, כאשר מדובר במיוחד במצרי ים ובתעלות מעבר ימיות. השליטה בהן, מאפשרת להחליש את העוצמה הימית של האויב. מהן היה גם חלוק על מקינדר בניתוח ההיסטורי. לדידו של מהן, האימפריה הרומית הייתה דווקא "מעצמת ים", והשפעתן של הדרכים הרומית הייתה שולית. במקום זאת, הוא טען שרומא העתיקה התבססה דווקא על צי ימי חזק ששלט במימי הים התיכון. דבר זה אפשר לה לגבור על צבאות קרתגו בראשות חניבעל, אשר התבססו על כוח יבשתי בלבד וכוח ימי חלש. כך גם בהמשך הדברים, הצבא הנפוליאוני של הקיסרות הצרפתית נשען על עוצמה יבשתית וצי ימי דל, והשליטה של בריטניה בימים לא נתנה לנפוליאון אפשרות להמשיך לשרוד לאורך זמן.‏[18][6]

ניתוח גאופוליטי וגאואסטרטגי של יבשת אסיה, בהתאם לספרו של אלפרד תייר מהן משנת 1900, "הבעיה של אסיה" (The Problem of Asia). קווי האורך 30 צפון ו-40 צפון מסומנים בירוק ותוחמים את אזורי ההשפעה באסיה של "מעצמות היבשה" מצפון ו"מעצמות הים" מדרום. הין לבין משתרע אזור ביניים אשר השליטה בו נתונה לתחרות בין מעצמות אלו, תחרות כדוגמת המשחק הגדול בין רוסיה לבריטניה.

██ מעצמות היבשה: האימפריה הרוסית והאימפריה הצרפתית

██ אזור השפעה של מעצמות היבשה. על האזור חולשים המרחבים של פנים יבשת אסיה

██ מעצמות הים: ארצות הברית, האימפריה הבריטית, הקיסרות הגרמנית והקיסרות היפנית

██ אזור השפעה של מעצמות הים. על האזור חולשים מימי האוקיינוס ההודי

██ נקודות מפתח אסטרטגיות (בעיגול): תעלת סואץ, תעלת פנמה, הדרדנלים והבוספורוס, מיצר גיברלטר, ומיצרי הים הבלטי

להלכה החילוק בין "מעצמות יבשה" ל"מעצמות ים" איננו קבוע, ומדינות שונות עשויות לשנות את האוריינטציה שלהן. כך למשל אפשר לראות שבשנת 1900 רואה מהן דווקא את גרמניה כמעצמה ימית ואת צרפת כמעצמה יבשתית

יישום הגאופוליטיקה האמריקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כריית תעלת פנמה בשנותיה הראשונות של המאה ה-20, נעשתה בין השאר בהשראה של תפיסות גאופוליטיות שהעצימו את חשיבות הכוח הימי

אלפרד תייר מהן היה אולי ההוגה הגאופוליטי האמריקני אשר הצליח להגיע לידי השפעה על מדיניות בצורה הנרחבת ביותר. דבר זה הורגש בעיקר בשנותיה האחרונות של המאה ה-19 ובשנותיה הראשונות של המאה ה-20, עת היה יועץ לענייני חוץ בממשלים של הנשיאים וויליאם מקינלי ותאודור רוזוולט. עיקר השפעתו הייתה בהעלאה על נס את החשיבות שארצות הברית תבצר את עוצמתה הימית, ותמיכתו בהתפשטות ארצות הברית מעבר לים. לפיכך, קידם מהן את היוזמה שארצות הברית תשתלט על יעדים שונים באוקיינוס השקט, דבר שהתבטא בהשתלטות האמריקנית על הוואי וגואם. בנוסף, הוא ראה חשיבות בחיזוק ידה של ארצות הברית באיים באיים הקריביים, דבר שהתבטא בהשתלטות האמריקנית על פוארטו ריקו וקובה. כלל אירועים אלו הגיעו לידי מעשה במסגרת מלחמת ארצות הברית-ספרד (1898). עוד קודם אירועים אלו מהן קרא לכריית תעלת פנמה, בה ראה פוטנציאל לנקודת מפתח אסטרטגית. ביצוע דבר זה ראה כמהלך משלים להשגת שליטתה של ארצות הברית בים הקאריבי שממזרח לתעלה ובאוקיינוס השקט שממערב לה. כריית התעלה הסתיימה ב-1914. ההשפעה של מהן, כמו גם של הגאופוליטיקה הבריטית-אמריקנית בכלל, לא הוגבלה לבריטניה וארצות הברית לבדן. המשקל המרכזי שהציב מהן בהגותו באשר למשמעויותיו של הכוח הימי ולחוסר התוחלת של מעצמות המבוססות כל כוח יבשתי בלבד, נחשבת לעתים גם ככזו שהשפיעה על רצונה של גרמניה להפוך טרם מלחמת העולם הראשונה לכוח ימי משמעותי, במסגרת מרוץ הנשק האנגלו-גרמני, אשר לימים עתיד להוות גם זרז לפרוץ המלחמה.‏[19][6]

מנהיגי בריטניה, איטליה, צרפת וארצות הברית בועידת השלום בפריז (1919). הועידה הייתה הזדמנות יוצאת דופן, במסגרתה הוגים גאופוליטיים שונים שאפו להשפיע על מקבלי ההחלטות וקבעי המדיניות במערב

אמריקני נוסף שעסק בגאופוליטיקה במחצית הראשונה של המאה ה-20, היה הגאוגרף היהודי יליד קנדה אישייה באומן (Isaiah Bowman; 1878-1950). עיקר עיסוקו של באומן היה בניסיון להעריך את המצב הפוליטי העולמי לאחר מלחמת העולם הראשונה, מאורע אותו ראה כנקודת המפנה של ראשית המאה ה-20, נקודת מפנה שתשפיע שנים רבות קדימה. באומן הרבה לעסוק בניסיון למצוא את המתאר הראוי לעיצוב העולם לאחר המלחמה. לצורך כך, התלווה באומן אל נשיא ארצות הברית וודרו וילסון כחבר במשלחת האמריקנית לשיחות בועידת השלום בפריז בינואר 1919. הועידה אורגנה על ידי המדינות המנצחות במלחמה, כאשר המטרה הייתה לחתום חוזי שלום ביניהן ובין המדינות המובסות, בעיקר עם גרמניה; כל זה, כאשר הנשיא וילסון, הצהיר שבכוונתו ליצור "שלום צודק ללא מנצחים ומנוצחים". ברוח "ארבע עשרה הנקודות" שניסח כשנה קודם לכן, הוא ביקש לחתום הסכם שלום שיפתור את כל סכסוכי העבר ולא יאפשר לעוד מלחמה כזו לפרוץ, וכן לבסס על חרובות האימפריות המובסות מדינות מבוססות ובנות קיום.‏[10] כחבר המשלחת, עיקר עיסוקו של באומן הוקדש לקביעת גבולות המדינות החדשות במזרח אירופה שהוקמו על חורבותיהן של האימפריה הרוסית, הקיסרות הגרמנית והקיסרות האוסטרו-הונגרית. לטענתו של באומן, על מנת לצמצם את הסכנה שבהידרדרות מחודשת למלחמה ועל מנת לשמר את היציבות בסדר העולמי החדש, יש לדאוג לכך שלכמה שיותר מדינות יהיו די תשתיות ונכסים גאוגרפיים משלהם, אשר ימנעו מהם את הצורך לצאת למלחמה כדי להשיג תשתיות ונכסים כאלו. לפי באומן, עוצמתה הפוליטית של מדינה היא תוצר ישיר של גבולותיה, המבנה הטופוגרפי שלה, משאבי הטבע שברשותה, ודרכי התעבורה שהיא יושבת עליהן. הקמת המסדרון הפולני, היווה דוגמה בולטת לרתימת עקרונות גאופוליטיים ליישוב בעיות שונות. מטרת המסדרון הייתה ליצור עבור פולין מוצא בטוח לים, על מנת לשפר את מעמדה הגאוגרפי.‏[20] חבר נוסף במשלחת האמריקנית לוועידת השלום בפריז, היה הלפורד מקינדר, אבי הגאופוליטיקה הבריטית. מקינדר הצביע על החשיבות האסטרטגית של מזרח אירופה. מקינדר טען שהמפתח לשליטה ב"ארץ ליבה" הוא שליטה במבואותיה המערביים במזרח אירופה, ולפיכך אמר: "השולט במזרח אירופה שולט בארץ הליבה, השולט בארץ הליבה שולט באי העולמי, והשולט באי העולמי שולט בעולם". מקינדר ראה בהתפוררות האימפריות ששלטו קודם המלחמה במזרח אירופה הזדמנות לבסס כוחות עצמאיים חזקים באזור זה, אשר יהוו חוצץ בין רוסיה לגרמניה, ויחלישו את יתרונותיה הגאוגרפיים של רוסיה. לפי מקינדר, במקרה ומזרח אירופה לא תהווה חלק מרוסיה, הדבר יגרום לרוסיה לשאוף להשתלט על חלק זה מחדש על מנת להגן על הכניסה המערבית ל"ארץ הליבה". צורך זה יגרום להחלשתה של רוסיה.‏[21] במקינדר יש הרואים גם את מבשרה של ברית נאט"ו. כבר בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הציע מקידנר לאחד את מה שהוא כינה בתאוריות שלו "העולם הצפון אטלנטי". מהלך זה לפי מקינדר, עשוי להוות מזור ל"מעצמות הים" כנגד "מעצמת היבשה" הגדולה ברית המועצות, מעצמה אשר בסוף המלחמה נראה היה שתשלוט ביד רמה הן בארץ הליבה, והן במזרח אירופה. יש המציינים שהשפעתו של מקינדר על עולם המלחמה הקרה נבעה גם באופן ישיר מתאוריית הציר המרכזי של ההיסטוריה שניסח, אשר נראה שגרסתה המקורית הייתה מראה מקדימה לתורת הבלימה ולדוקטרינת טרומן של ארצות הברית כנגד ברית המועצות. לדידם, ארצות הברית שאפה לשלוט במה שמקינדר כינה "הסהר הפנימי", על מנת להדק את המצור על "ארץ הליבה".‏[6]

חוקר היחסים הבינלאומיים האמריקני ניקולס ספייקמן (Nicholas Spykman; 1893-1943), נחשב לתלמיד מובהק של הלפורד מקינדר ואלפרד תייר מהן. בהגותו, שילב את התאוריות של מקינדר לגבי אופיים של אזורי העולם השונים, לבין הגותו של מהן בדבר מעמד העוצמה הימית; כל זה כאשר הוא מעדכן תפיסות אלו לעולם המלחמה הקרה. ספייקמן הרבה לעסוק בהשפעת הגאוגרפיה על הפוליטיקה, כשאר הוא טוען ש"הגאוגרפיה היא הגורם היסודי ביותר במדיניות חוץ כי היא הכי קבועה."‏[22] כלומר שמאחר והגאוגרפיה נשארת קבועה יחסית לאורך זמן, בניגוד לדברים אחרים כגון כלכלה, דמוגרפיה, מגמות תרבויות וכו', דווקא בה טמון המפתח לחיזוי מגמות ארוכות טווח בפוליטיקה העולמית. ספייקמן מתבסס בעיקר על גרסתה המקורית של תאוריית הציר המרכזי של ההיסטוריה של מקידנר, אך עושה זאת בשינויים מסוימים. בניגוד למקינדר, ואולי בהשפעתו של דברי מהן בשבחי העוצמה הימית, ספייקמן מייחס חשיבות קטנה יותר ל"ארץ הליבה". לדעתו אזור זה אכן משמעותי מבחינה אסטרטגית, אך לדעתו הוא טומן גם חסרונות רבים המקשים על השליטה בו לאורך זמן. ובעוד זאת, לדעת ספייקמן דווקא "ארץ השוליים" (Rimland; השם שנותן ספייקמן למה שמקינדר מכנה "הסהר הפנימי") המשתרעת סביב שוליה המזרחיים, הדרומיים והמערביים של אירואסיה, היא עולה מהבחינה האסטרטגית על "ארץ הליבה". "ארץ השוליים" ניחנת במשקל דמוגרפי גדול, משאבי טבע רבים, פוטנציאל לפיתוח תעשייתי, והכי חשוב - נגישות לאוקיינוסים. מעבר לזאת, איחוד של "ארץ השוליים" יוכל בקלות לחנוק את "ארץ הליבה" מכל עבריה, ולהביא לקיצה. בפרפרזה על משפטו המפורסם של מקינדר מועידת השלום בפריז, מנסח ספייקמן את המשפט באופן שונה: "השולט בארץ השוליים שולט ארץ הליבה, השולט בארץ הליבה שולט באי העולמי, והשולט באי העולמי שולט בעולם". לפיכך, לנוכח התעצמות האתגר הרוסי מחדש במסגרת ברית המועצות, קורא ספייקמן להשתלטות של ארצות הברית על "ארץ השוליים" והתבססות בה. ואם כך אכן יקרה, חזה ספייקמן, עתידה ברית המועצות ליפול. בכך, היה ספייקמן למבשרן המובהק של תורת הבלימה ודוקטרינת טרומן, עיקרי האסטרטגיה האמריקנית בתקופת המלחמה הקרה.‏[10][23] בנוסף, קרא ספייקמן גם לשיקומן ובנייתן מחדש של גרמניה ויפן כמעצמות חזקות, על מנת שיהוו מכשיר יעיל לבלימת הקומוניזם במרכז אירופה ובמזרח אסיה בהתאמה.‏[6]

גאופוליטיקה עכשווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפציץ האסטרטגי B-52 בשמי אפגניסטן. עם טווח טיסה של למעלה מעשרת אלפים קילומטר, מתאשר ל-B-52 לתקוף יעדים רחוקים במיוחד, ובכך מהווה לדעת רבים דוגמה לירידה במשקלה של הגאוגרפיה באסטרטגיה הצבאית המודרנית

מקובל לטעון כיום, ששורה של תהליכים עולמיים אשר הועצמו במיוחד בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה וביתר שאת בשנים שלאחר המלחמה הקרה, מעקרים במידה רבה את חיוניותה של הגאוגרפיה. עושה רושם שכיום יותר מתמיד, מדינות יכולות להתגבר על המגבלות הגאוגרפיות שלהן, כאשר מגבלות אלו משחקות תפקיד שולי יותר מבעבר. פיתוח אמצעי לחימה אוויריים כגון מטוסי קרב, מפציצים אסטרטגיים, מסוקים, וטילים בליסטיים, מעקרים במידת מה את חשיבותו של המרחב הגאוגרפי. כך גם נושאת המטוסים, מאפשרת למדינות המחזיקות בהן לתקוף ביעילות ובכוחות אפקטיביים יעדים מרוחקים, גם אם לתוקף אין שליטה יבשתית בסמוך ליעדו. נראה שגם עלייתם של ארגוני טרור וגרילה מקומיים ובינלאומיים לקדמת הבמה, תורמים אף הם לנושא. בשונה ממדינות אשר מרותקות לטריטוריה שלהן, ארגונים מעין לעתים רבות חופשיים יותר מהצורך להחזיק בקרקע. לצד כל אלו, הכלכלה המודרנית, אשר נראה שהיא מתבססת פחות ופחות על משאבי טבע ויותר ויותר על הון אנושי, כמו גם תהליך הגלובליזציה והיחלשות מעמד המדינה, מחלישות גם הן את משקלה של הגאוגרפיה.‏[10][24][25][6]

למרות כל זאת, רבים טוענים שגם היום השפעתה של הגאוגרפיה על התהליכים פוליטיים נשארה משמעותית דיה, ולדידם של חלק מהחוקרים גם מכריעה, גם אם זו הצטמצמה במידת מה. כך למשל נטען, שלמרות שארגוני טרור בבירור מוגבלים גאוגרפית פחות ממדינות, על מנת לצבור עוצמה הם הם עדיין זקוקים לתשתית גאוגרפית רחבה, שתספק להם למשל בסיסי אימונים, מקורות הכנסה, ייצור נשק ועוד. דוגמה טובה לכך היא ארגון אל-קאעידה, אשר במידה רבה רוב מקור עוצמתו נבע מהחסות שאפגניסטן תחת שלטון הטאליבן העניקה לו. בנוסף, הגם שמקומו של הכוח האווירי כיום רלוונטי מתמיד, גם היום טוענים רבים שמקומם של התמרון הקרקעי והתמרון הימי לא תם. עדיין, על מנת להכניע אויב, לעתים רבות יש צורך בכוח יבשתי וימי, כוחות שמטבעם מתניידים על פני כדור הארץ, ומכאן עדיין מוגבלים ומאותגרים על ידי הגאוגרפיה. גם ראיית הכוח האווירי ככזה שמשוחרר מכבלי הגאוגרפיה, נטען שמבט זה הוא מוטעה מעיקרו. אכן כלי טיס יכולים לעבור מכשולים טופוגרפיים רבים במהירות וללא מאמץ, אך הם עדיין מוגבלים במרחק, ובמיוחד מסוקים, אשר טווח הטיסה שלהם עשוי להיות לעתים לא יותר מכמה עשרות קילומטרים. לפיכך, גם אמצעי לחימה אוויריים מוגבלים בתנועתם במרחב ופועלים במסגרתו, בין אם בטווחי הטיסה שלהם ובין אם כשהם זקוקים להישענות על תשתית גאוגרפית - שדות תעופה הממוקמים על הקרקע, לצורך חימוש ותדלוק מחדש. וכך גם ברמה המדינית, עדיין מדינות מאוימות בדרך כלל בעיקר על ידי מדינות הסמוכות להן, כלומר הגאוגרפיה היא עדיין נקודת מוצא חשובה להבנת המציאות. אך גם לאחר כל אלו, ישנה בכל זאת בנמצא הסכמה כללית שמשקלה של הגאוגרפיה נמוך משמעותית יותר משהיה בעבר.‏[26][6]

גאואסטרטגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים התפתחו תחומי משנה שונים בגאופוליטיקה, כאשר תחום המשנה המרכזי הוא הגאואסטרטגיה. תחום זה חוקר ומנתח את ההשפעות של הגאוגרפיה של האסטרטגיה הצבאית, וכן את היחס וקשרי הגומלין בין התנאים הגאוגרפיים לבין תכנון המערכה וניהולה. בעוד הגאופוליטיקה עוסקת בדברים מנוקדת המבט של היעדים הלאומיים והפוליטיים, העיסוק בגאואסטרטגיה מוגבל לתחום הצבאי, ומרכז העיון בה מוקדש להבנת היכולות העומדים לרשות הכוח הצבאי, בבואו לתכנן ולהוציא לפועל פעילות צבאית בסביבה נתונה. הגאואסטרטגיה שמה דגש נרחב על המאפיינים הטופוגרפיים והאקלימיים של שדה המערכה, על המשאבים והיכולות הלוגיסטיות של המדינה, כמו גם על יכולות התחבורה והתקשורת הצבאיים; כל זאת, כאשר הגאואסטרטגיה רואה במרכיבים אלו מרכיבים מכריעים בגורל המערכה. נוקדת המוצא של הגאואסטרטגיה, היא שלעתים יותר משהאיכות והכמות של הכוח הצבאי קובעים את זהות המנצח, חשובה יותר היכולת להתאים את ההתנהלות הצבאית למגבלות הגאוגרפיות.‏[26][27][28]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות קלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחר מספרי היסוד הקלאסיים של הגאופוליטיקה המוקדמת, ספרים מפרי עטם של פרידריך ראצל, רודולף קיילן, הלפורד מקינדר, אלפרד תייר מהן, ג'יימס פיירגריב וניקולס ספייקמן.

  • Ratzel, F. 1897. Politische Geographie. München: R. Oldenbourg
  • Mackinder, H. J. 1904. The Geographical Pivot of History. The Geographical Journal, 23(4), 421-437
  • Kjellén, R. 1917. Der Staat als Lebensform. Leipzig: S. Hirzel
  • Mahan, A. T. 1918. The Influence Of Sea Power Upon History, 1660 - 1783. Little, Brown and Company
  • Fairgrieve, J. 1924. Geography and World Power. London: University of London Press
  • Mackinder, H. J. 1943. The Round World and the Winning of the Peace. Foreign Affairs, 21, 595-605
  • Spykman, N. 1944. The geography of the peace, New York: Harcourt, Brace and Co.
  • Mackinder, H. J. 1962. Democratic Ideals and Realities. New York: W. W Norton & Compan
  • Spykman, N. 1969. Heartland and Rimland. In: R. E. Kasperson and J. V. Minghi (eds.), The Structure of Political Geography, 170-177, London: University of London Press

ספרות עכשווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Painter, J. 1995. Politics, Geography & 'political Geography'. London: Arnold
  • Zbigniew, B. 1997. The Grand Chessboard: American Primacy and Its Geostrategic Imperatives. Basic Books
  • Sloan, G., and C. S. Gray. 1999. Why Geopolitics?. in: C. S. Gray and G. Sloan (eds.), Geopolitics – Geography and Strategy, 1-11, London: Frank Cass
  • Friedman, G. 2009. The Next 100 Years: A Forecast for the 21st Century. Doubleday
  • Kaplan, R. 2010. Monsoon: The Indian Ocean and the Future of American Power. Random House
  • Kaplan, R. 2012. The Revenge of Geography: What the Map Tells Us About Coming Conflicts and the Battle Against Fate. Random House
  • Marshall, T. 2015. Prisoners of Geography: Ten Maps That Tell You Everything You Need To Know About Global Politics. Elliott & Thompson

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות מידע תאורטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרי ניתוח גאופוליטי עכשווי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Devetak et al (eds), An Introduction to International Relations, 2012, p. 492.
  2. ^ הערך מרחב מחיה בתוך האנציקלופדיה של השואה, באתר יד ושם
  3. ^ Smith, W. D. 1986. The Ideological Origins of Nazi Imperialism. Oxford: Oxford University Press
  4. ^ 4.0 4.1 Martin, G. J. 2005. All Possible World – A history of Geographical Ideas. Oxford: Oxford University Press
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Parker, G. 1985. Western Geopolitical Thought in the Twentieth Century .London: Croom Helm
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 6.7 6.8 6.9 טל טובי, גאופולטיקה: הגות, היסטוריה ומעשה, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, 2008
  7. ^ Holdar, S. 1992. The Ideal State and the Power of Geography: The LifeWork of Rudolf Kjellén. Political Geography, 11(3), 307-323
  8. ^ Dorpalen, Andreas (1984). The World of General Haushofer. New York: Farrar & Rinehart, Inc.
  9. ^ 9.0 9.1 Murphy, D. T. 1997. The Heroic Earth – Geopolitical Thought in Weimar .Germany, 1918-1933. Kent: The Kent State University Press
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 Cohen, S. B. 2003. Geopolitics of the World System. New York: Rowman & Littlefield Publishers
  11. ^ Mark Bassin, "Race Contra Space: The Conflict Between German 'Geopolitik' and National Socialism," Political Geography Quarterly 1987 6(2): 115-134,
  12. ^ McClain, J. L. 2002. Japan – A Modern History. New York: W. W. Norton & Company
  13. ^ Benson, J., and T. Matsumura. 2001. Japan 1868-1945: From Isolation to Occupation. London: Longman
  14. ^ Painter, J. 1995. Politics, Geography & 'political Geography'. London: Arnold
  15. ^ Mackinder, H. J. 1904. The Geographical Pivot of History. The Geographical Journal, 23(4), 421-437
  16. ^ Fairgrieve, J. 1924. Geography and World Power. London: University of London Press
  17. ^ Mackinder, H. J. 1943. The Round World and the Winning of the Peace. Foreign Affairs, 21, 595-605
  18. ^ Crowl, P. A. 1986. Alfred Thayer Mahan: The Naval Historian In: P. Paret (ed.), Makers of Modern Strategy – From Machiavelli to the Nuclear Age, 444-477, Princeton: Princeton University Press
  19. ^ Sloan, G. R. 1988. Geopolitics in United States Strategic Policy, 1890-1987. Brighton: Wheatsheaf Books
  20. ^ Sloan, G. R. 1988
  21. ^ Mackinder, H. J. 1962. Democratic Ideals and Realities. New York: W. W Norton & Compan
  22. ^ Spykman, N. 1944. The geography of the peace, New York: Harcourt, Brace and Co.
  23. ^ Spykman, N. 1969. Heartland and Rimland. In: R. E. Kasperson and J. V. Minghi (eds.), The Structure of Political Geography, 170-177, London: University of London Press
  24. ^ Mackubin Thomas Owens (Autumn 1999). "In Defense of Classical Geopolitics". Naval War College Review LII (4). Archived from the original on 2001-03-06. Retrieved 2004-01-11.
  25. ^ George J. Demko and William B. Wood, ed. (1994). Reordering the World: Geopolitical Perspectives on the 21st Century. Boulder, Colorado: Westview. pp. 10–11.
  26. ^ 26.0 26.1 טל טובי, הגאואסטרטגיה במאה ה-21: היווצרותה של פרדיגמה חדשה, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, 2007
  27. ^ Dr. Cabral Abel Couto (1988). Elementos de Estratégia. Vol I. Instituto Altos Estudos Militares, Lisboa.
  28. ^ Sloan, G., and C. S. Gray. 1999. Why Geopolitics?. in: C. S. Gray and G. Sloan (eds.), Geopolitics – Geography and Strategy, 1-11, London: Frank Cass