טיוטה:חינוך בלתי פורמלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חינוך בלתי פורמלי הנו פעילות חינוכית מאורגנת ושיטתית המתקיימת מחוץ למערכת החינוך הפורמלית. מסגרות החינוך הבלתי פורמלי מורכבות מפעילויות פנאי וחינוך והן בלתי תלויות במבנה החינוך הפורמלי. הפעילות מתאימה בעיקר לבני נוער אך לא בלבד.[1]

החינוך הבלתי פורמלי מאגד תחתיו מספר פעילויות ויעדים שיטתיים המתייחסים לפעילות שמחוץ למסגרת הפורמלית כגון חינוך משלים, חינוך חברתי, חינוך קהילתי, קידום נוער, חינוך לפנאי ותוכניות העשרה.[2]

קיימות מגוון של מסגרות חינוך בלתי פורמלי בארץ ובניהן- תנועות נוער, מועדוני נוער, מתנ"סים, מסגרות התנדבות, מועצות נוער ועוד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג חינוך בלתי פורמלי נעשה נפוץ בשנות ה-60 של המאה הקודמת, באותן שנים החל עיסוק מחקרי בתחום זה באקדמיה והתרחב רבות במהלך שנות ה-70, שנים אלה כונו 'העשור של החינוך הבלתי פורמלי'. התרחבות זו נבעה מעליית המודעות לקשר שבין חינוך לפיתוח כלכלי- חברתי.[3] הצורך בחינוך הבלתי פורמלי באותה תקופה גבר בעיקר במדינות מתפתחות, אלה חיפשו פתרון זמין, יעיל וזול להתמודדות עם מצוקות ומגבלות החינוך הפורמלי. במדינות המערביות בתקופה זו לא ראו צורך בחינוך נוסף על החינוך הפורמלי הקיים כיוון שזה סיפק את מרב צרכם.

בשני העשורים האחרונים התפתח החינוך הבלתי פורמלי בעיקר בגלל העלאת המודעות לצורך בחינוך נוסף מעבר לזה הניתן במערכת הפורמלית, וכן מתוך הכרח התמודדות עם בעיות חבריות שהוצפו בתקופה זו- אלימות, סמים, שוק העבודה וכדומה.

בחברה היהודית באירופה, לאחר מלחמת העולם הראשונה קמו תנועות הנוער החלוציות ששילבו את רוח הצופיות של תנועת "הצופים" הבריטית ו"הוואנדרפוגל" הגרמנית לצד אידאולוגיה חלוצית ציונית סוציאליסטית. הייחוד של תנועות אלה הוא שהם היו ארגוני נוער שפעלו כמעט ללא התערבות מבוגרים תוך כדי יצירת מערכת חינוך אלטרנטיבת לצד המערכת המסורתית. במהלך שנות ה–20 וה-30 של המאה ה-20 ואילך עלו חניכי תנועת הנוער החלוציות לארץ ותרמו רבות להתיישבות בקיבוצים ברחבי הארץ, תוך שהם מהווים תרומה חשובה ליישוב הארץ ולהקמת המדינה. לתנועות הנוער היהודיות בארץ ומחוצה לה היה חלק חשוב בעיצוב פני החברה בישראל, בשל חלקן ביישוב הארץ הן נתפסו ככלי חשוב במימוש החזון הציוני .

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 הוגים שונים בתחום הפילוסופיה החינוכית קראו לשינוי שיטות הלימוד המסורתית החינוך הפורמלי. ביניהם היו מרטין בובר,ג'ון דיואי, יאנוש קורצ'אק ועוד. אלו רצו שהשינוי יתבסס על החשיבות לענות על צורכי הילד והצבתו במרכז התהליך החינוכי , וטענו כי בית הספר המסורתי אינו מתמקד בזה. תורתם החינוכית ביקשה לשים דגש על ערכים כמו דיאלוג שוויוני בין החניך למחנך, חינוך לדמוקרטיה, למידה מהתנסות ואת הצורך במגוון דרכי ביטוי. על פי תפיסות אלו התעצב החינוך הבלתי פורמלי על שלל גווניו.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מאמרו של ראובן כהנא "לקראת תאוריה של בלתי פורמליות והשלכותיה לנעורים"[4] קיימים מספר מאפיינים לחינוך הבלתי פורמלי-

וולונטריות - השתתפות בפעילות החינוך הבלתי פורמלי הנה בחירה חופשית של החברים במערכת. חופש ההשתתפות מייצר מערכת הפועלת על בחירות ומחויבות אישיות ללא הכרח בהשתתפות ומהווה בסיס לאופי הפעילות.

רב-ממדיות - ריבוי סוגים ואופניי פעילויות. הפעילות בעלת קשת רחבה של מגוון אפשרויות ומאפשרת למשתתפים דרכים שונות לבטא את עצמם ולהשתתף בתחומים המתאימים להם.

סימטריה - סימטריה המתייחסת למערכת היחסים בין חברי הארגון, המנסה לקיים יחסי גומלין בין שווים. מערכות היחסים מערכת זו מבוססות על רצון חופשי והדדיות ללא כפייה.

דואליזם- קיום מגמות שונות ואף לעיתים סותרות בתוך מרחב הפעילות מתוך ניסיון לעצב את תפיסות העולם של החניכים בארגון.

מורוטוריום- שמיתת חובות. מרחב התנסות וחוויות בעולם המבוגרים במטרה לאפשר פיתוח יכולות חברתיות ואחרות ללא שימת דגש על הצלחה או כישלון.

מודולריות- גמישות מבנית. אופן הפעולה של הארגון הבלתי פורמלי, בניגוד לחינוך הפורמלי. המודולריות מתאפיינת בגמישות באופייני הפעילות על מנת להתאים את המסגרת לקהל היעד וצורכיהם.

אינסטרומנטאליות אקספרסיבית - ריבוי מטרות בפעולה מסוימת. מצב שבו פעולה חינוכית שמתקיימת משיגה כמה מטרות. למשל הנאה לצד גיבוש חברתי. או חוויה מהנה שמעבירה מסר ערכי.

סימבוליות פרגמטית – שימוש בסמלים וטקסים אשר מהווים משמעות מתוך הקשר למעשים ופעולות הארגון.

החינוך הבלתי פורמלי בישראל[5][עריכת קוד מקור | עריכה]

החינוך הבלתי-פורמלי מאורגן ומתבצע בידי גופים וארגונים שונים. בישראל משרד החינוך הוא המשרד המוסמך והאחראי לחינוך הפורמלי והבלתי-פורמלי. לעיתים קרובות הוא גם המממן המרכזי של פעילויותיו.[6]

החינוך הבלתי פורמלי בישראל נתפס, לרוב, כפעילות המיועדת לאוכלוסיית הילדים והנוער (עד גיל 18) מתוך תפיסה שזו תקופת החינוך המשמעותית ביותר.

משמעות החינוך הבלתי פורמלי בישראל, בדומה למדינות אחרות, היא התמודדות עם בעיות חברתיות ותרבותיות העומדות על סדר היום החברתי לאומי. התמודדות זו מייעדת את החינוך הבלתי פורמלי לתמורות ושינוים רבים במסגרות השונות של החינוך הבלתי פורמלי, מסגרות אלה הן פועל יוצר של שינוים חברתיים ומנסות לתת מענה על פי צורכי השעה. החינוך הבלתי פורמלי, המתמקד בבני נוער, משלב בתוכו שלושה עקרונות מרכזיים- חינוך בגובהה העיניים, למידה אשר מתבצעת מתוך עשייה והנעה פנימית והשתלבות בפעילות ומעורבות חברתית.[7]

מסגרות החינוך בלתי פורמלי בישראל כיום[8][עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות הנוער[9][עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות הנוער בישראל הן רובן תולדה של תנועות הנוער הציוניות בגולה, ונוצרו בארצות מרכז אירופה ומזרחה.[10] תנועות אלה קמו מתוך התעוררות של בני הנוער אשר עמדו על זכותם לקבוע את גורלם ולמתוח ביקורת על חברת המבוגרים. תנועות הנוער הארצישראליות באירופה, בשונה מתנועות הנוער האירופיות הכלליות, הייתה שאיפה ליצירת חברה יהודית חדשה ומודרנית בארץ ישראל ולשם כך הם התארגנו והכשירו עצמם. כיום, מרבית תנועות הנוער פועלות על מנת לפתח את מנהיגות הנוער ולקדם את האקטיביזם החברתי הטמון בהם, מחקרים מראים כי כל בכל בני ובנות הנוער קיים פוטנציאל מנהיגותי.[11]

פעילות תנועות הנוער נעשית בדרך כלל במבנה השייך לתנועת הנוער ובו מתקיימת פעולה אשר מועברת לחברי התנועה הנקראים "חניכים", הפעולה מועברת על ידי מדריכ\ה.

נכון לשנת 2008 חברות בארגון מועצת תנועות הנוער בישראל הארצי 16 תנועות נוער, המאגדות ביחד כחצי מיליון חניכים. ביניהן- תנועת הצופים, השומר הצעיר, המחנות העולים וכדומה. על פי הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך (ראמ"ה) בשנת 2015 השתתפו בפעילויות תנועות הנוער כ־273,300 בני נוער.[12]

החינוך המשלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החינוך המשלים התפתח בתקופת היישוב ביוזמת ארגונים וולונטריים ומחלקת החינוך- לשכת הנוער. הארגונים הוולונטריים כדוגמת ארגוני נשים, ייסדו את מפעלי החינוך המשלים - מגרשי משחקים, מועדונים, קייטנות מתוך מניעים סוציאליים ולנוכח בעיות של עוני, רעב, חולי ועזובה בקרב ילדים ונוער. כעשור לאחר הקמת מסגרות החינוך המשלים (1935) הוקמה לשכת הנוער שפעלה לביסוס הגישה החינוכית בחינוך המשלים.

לאחר קום המדינה ובעקבות העלייה הגדולה ניסו במשרד החינוך לרתום את החינוך הבלתי פורמלי להתמודדות עם קליטת העלייה, נשירה מבתי הספר ופיקוח על הנוער שמחוץ למסגרות החינוך. עיסוק זה נבע בעיקר משיקולים פוליטיים על רקע הפערים החברתיים- כלכליים שאיימו על אחדות האומה והחשש מהתנהגויות חריגות.

כיום קיימת היחידה לקידום הנוער אשר פועלת ברשויות תחת פיקוח של משרד החינוך ונותנת מענה לטיפול בנוער במצוקה ובנוער המנותק ממסגרות חינוכיות ולבני נוער בעלי קשיי הסתגלות ותפקוד ברמות שונות.

קידום נוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

 באמצע שנות השבעים הוקמה במשרד החינוך באגף הנוער היחידה לנוער מנותק, כיום נמצאת בתחום קידום הנוער ומשמשת מוקד מרכזי בפעילות החינוך הבלתי פורמלי. בהקשר זה משמש החינוך הבלתי פורמלי חלופה לחינוך הפורמלי, המיוחד לנוער עובד ונוער מנותק אשר זו המסגרות החינוכית הבלעדית עבורם. ההשתתפות בפעילות קידום נוער היא וולונטרית ומשלבת פעילות חברתית- תרבותית עם השלמת השכלה, תעודת בגרות והכשרה מקצועית המהווים פתח למוביליות במטרה לאפשר שילוב של בני הנוער בחברה.

מתנ"סים (מרכז תרבות נוער וספורט)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתנ"ס נועד לאגם שירותים חברתיים, תרבותיים וחינוכיים ולספקם לכלל היחידים והקבוצות ביישוב. החידוש המשמעותי של המתנ"סים בחינוך הבלתי פורמלי, בראשית שנות השישים, היה באימוץ התפיסה של פיתוח קהילתי ומטרתו העיקרית הייתה לחולל שינוי לצורך שיפור איכות החיים ביישובי הפריפריה, ריכוז העולים ואוכלוסיות חלשות באמצעות גיבוש קהילה, שיתוף התושבים וטיפוח מנהיגות מקומית. הפעילות השכיחה ביותר במתנ"ס הנה מנהיגות נוער המתמקדת בתחום הקהילה.[13]

התפתחות המרכזים הקהילתיים החלה באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה מתוך מתן צרכים לפרט והמשפחה ומשם המיקוד עבר לקהילה כולה.[14]

כיום, קיימים כאלף מרכזים קהילתיים בבעלויות שונות הפועלים בכל המגזרים ברחבי הארץ, מתחילת העשור הנוכחי היו שותפים לפעילויות המתנ"סים כשני מיליון בני אדם. המתנ"סים מהווים דגם מנחה לפעילות קהילתית .

חינוך מבוגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חינוך המבוגרים פועל בכל המגזרים לאזרחים מעל גיל שמונה עשרה, להוציא מסגרות לימוד אקדמיות. במהלך השנים התרחבה הפעילות והיא מקיפה תחומים רבים. הגישה הלימודית- חברתית המחנה את חינוך המבוגרים מתבססת על שילוב מאפייני החינוך הבלתי פורמלי ודרכי פעולתו. הפעילות מכוונת למתן מענה לצרכים חברתיים וחינוכיים של אוכלוסיות מבוגרים שונות, תוך שימת דגש על קבוצות שוליים כמו אסירים, מובטלים, נפגעי סמים וכדומה.

מכונים רעיוניים ומדרשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

 מערך ארגונים בעלי תוכניות חינוכיות אשר מתמחות בתחום מסוים. תוכניות אלו מנסות לתת מענה לסוגיות, צרכים ושינויים המתחרשים בחברה הישראלית אשר אינם מקבלים תוקף ומענה מקצועי. ארגונים אלה פועלים במערכת החינוך הפורמלי ומחוצה לה ובעלי דרכי פעולה המאופיינים באמצעים מבניים ומתודיים מהחינוך הבלתי פורמלי.

עמותות קרנות וארגוני המגזר העסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעלת תוכניות במגוון נושאים אקטואליים לאוכלוסיות השונות. ארגונים אלה פועלים בדרך כלל במסגרות החינוך הבלתי פורמלי הקיימות ומנסים לתת מענה לבעיות חברתיות ספציפיות, גישתם מקדמת יוזמות חדשניות בתהליך קצר ומהיר ובהתאם לצרכים מסוימים של קבוצות מסוימות. לדוגמה- צמצום פערים, בטיחות בדרכים, נוער בסיכון וכדומה. מעורבותם בחינוך הבלי פורמלי באה לידי ביטוי גם בהיבטים ארגוניים ומקצועיים לצד מתן תמיכה כלכלית.

היבטים פסיכולוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי תאוריית ההתפתחות של אריק אריקסון, פסיכולוג יהודי אמריקאי,[15] קיימים שמונה שלבים בחייו של אדם אשר מהווים את מודל התפתחותו.

בשלב החמישי מתוכם, שלב ההתבגרות (גיל 12–18) קיים ניסיון גיבוש של כל המידע אשר צבר המתבגר בחייו עד כה וכעת זמנו לגבש לעצמו אישיות משלו. המתבגר חווה ניסיון בתפקידים חברתיים שונים ובתום תהליך זה יסגל לעצמו המתבגר זהות אישית. אנשים אשר אינם גיבשו לעצמם זהות אישית סופית בשלב זה אינם סיימו את תהליך זה בהצלחה וייתכן שעדין יתנהגו בצורה ילדותית וחסרת אחריות בהמשך חייהם.

אריקסון שם דגש בגיל ההתבגרות על פיתוח וגיבוש הזהות האישית בתהליך הדרגתי ולא בהכרח מודע.[16] המתבגר מסגל לעצמו החלטות ומחויבויות המגבשות את המבנה הפנימי שלו. תהליך זה מושפע מיחס הגומלין שבין המתבגר לבין החברה. מסגרות החינוך הבלתי פורמלי מכוונות במידה רבה לסייע למתבגרים ביצירת גיבוש זהותם האישית והתמודדויות הנלוות לכך. בשלב זה, המתבגרים עוברים שינויים במכלול רחב של תחומים והם נדרשים לעמוד בהתמודדויות התפתחותיות מגוונות הכוללות אינדיבידואציה, גיבוש הזהות האישית והחברתית וכן עצמאות בקבלת החלטות על חייהם. התנסותו של המתבגר במערכות חברתיות לא פורמליות מאפשרות לו לפתח דרכי התמודדות בתחומים אלה, בשונה מהמסגרת הפורמלית.

הפעילות הקבוצתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעילות הקבוצתית היא מרכיב בסיסי ומהותי בחינוך הבלתי פורמלי, ולרוב היא מהווה כמוקד המשיכה של מתבגרים לפעילות זו. לפעילות זו קיים היבט פסיכולוגי נוסף על המתבגרים המשתתפים בחינוך זה. הקבוצה מהווה נקודת התייחסות פסיכולוגית חברתית נוספת על חייו של המתבגר ומאפשרת לברר מאפיינים ייחודים על הקבוצה החברתית והפרטים בתוכה. מאפיינים כמו קונפורמיות, שיתוף פעולה ותחרותיות, לחץ חברתי, מנהיגות, נורמות חברתיות וכדומה באים לידי ביטוי בפעילות הקבוצתית ומהווים דרך להיכרות עם המתבגרים ויכולת נתינת מענה לצורכיהם על פי השתלבותם בפעילויות קבוצתיות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חגית קליבנסקי ,המדיניות הישובית והממלכתית של החינוך הבלתי פורמלי (החב"פ) החוץ בית-ספרי (החו"בס) במגזר היהודי בישראל, בשנים 1935-1995 ,2004.
  • ניר מיכאלי, כבר יש חינוך אחר, 2013
  • חגית קליבנסקי, חוץ למסגרת : החינוך הבלתי פורמלי, 2008.
  • חניך בלתי פורמלי לילדים, בני נוער וצעירים בישראל: עדויות מהשדה וסיכום תהליך הלמידהשגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; להערות שוליים ללא שם חייב להיות תוכן
  • חומי קינן, חינוך בלתי פורמלי, 1993
  • דיאנה קלר, חינוך בלתי פורמלי בישראל : מספר קווים לאפיוני הארגוני והפדגוגי. 1996
  • מוקי צור, תנועות הנוער- מעשים והרהורים. 1989

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ד"ר נירית רייכל, חינוך בלתי פורמלי- למה הכוונה ?
  2. ^ ד"ר נירית רייכל, חינוך בלתי פורמלי - למה הכוונה?
  3. ^ יניב שרייבר, התורה החינוכית של החינוך הבלתי פורמלי
  4. ^ ראובן כהנא, לקראת תיאוריה של בלתי פורמליות והשלכותיה לנעורים
  5. ^ חינוך בלתי פורמלי לילדים, בני נוער וצעירים בישראל: עדויות מהשדה וסיכום תהליך הלמידה
  6. ^ מחוץ לבית הספר, edu.gov.il
  7. ^ כבר יש חינוך אחר, ניר מיכאלי
  8. ^ חגית קליבנסקי, מחינוך משלים לנוער לחינוך בלתי פורמלי לכל
  9. ^ חיים אדלר, תנועות הנוער ועיצובה של החברה החדשה
  10. ^ מוקי צור, תנועות הנוער- מעשים והרהורים
  11. ^ רות קנולר לוי, מנהיגות נוער, חרדת המבוגרים, הד החינוך 4, עמ' 78
  12. ^ משרד החינוך, סיכום ממצאי הערכה דו-שנתית בתנועות הנוער בישראל תשע"ד-תשע"ה 2015-2014
  13. ^ אתי וייסבלאי, נתונים על השתתפות בני-נוער בפעילויות פנאי מחוץ לבית ובמסגרות לחינוך בלתי פורמלי
  14. ^ אורי ינאי, מרכזים קהילתיים כמרכזי שירות- יתרונות ומגבלות
  15. ^ אריק אריקסון
  16. ^ רומי שמידע ושלמה רומי, מהות החינוך הבלתי פורמלי