טיוטה:פטרוקריבה
פטרוקריבה היה הסכם רכש נפט אזורי בין ונצואלה למדינות באיים הקריביים. הברית נוסדה ב-29 ביוני 2005 בפוארטו לה קרוז, ונצואלה בתקופת נשיאותו של הוגו צ'אבס. ונצואלה הציעה למדינות החברות אספקת נפט. פטרוקריבה הייתה חלק מ-"הגאות הוורודה" באמריקה הלטינית המבקשת להשיג התפתחות פוסט-ניאוליברלית באזור.[1] בשנת 2013 יצרה פטרוקריבה קשרים עם הברית הבוליבריאנית לאמריקה (ALBA) במטרה ללכת מעבר לסחר בנפט ולקדם שיתוף פעולה כלכלי. העסקה התפרקה ב-2019 לאחר הידלדלות ייצור הנפט, שחיתות ותנודות במחירי הנפט. [2]
פרטי האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההסכם נערך במטרה לחזק את הקשרים עם מדינות אחרות בהתאם לברית בוליבארית לאמריקה (ALBA). מערכת התשלומים מאפשרת רכישת נפט לפי שווי שוק ב-5%-50% מראש עם תקופת חסד של שנה עד שנתיים. את היתרה אפשר לשלם באמצעות הסכם מימון ל-17-25 שנים בריבית של 1% אם מחירי הנפט יהיו מעל 40 דולר לחבית. ההסכם מבוסס על תנאי תשלום מהסכם סן חוזה ומהסכם האנרגיה של קרקס.[3][1] שר האנרגיה והנפט ונשיא PDVSA, רפאל רמירז, אמר שבעסקאות כאלה זה מתבקש לחתוך את המתווך: "אנחנו לא מדברים על הנחות, אנחנו מדברים על מתקנים פיננסיים, משלוחים ישירים של מוצרים, ותשתית".
חבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפטרוקריבה יש בסך הכל 18 חברים: אנטיגואה וברבודה, בהאמה, בליז, קובה, דומיניקה, הרפובליקה הדומיניקנית, גרנדה, גואטמלה, גיאנה, האיטי, הונדורס, ג'מייקה, ניקרגואה, סנט קיטס ונוויס, סנט וינסנט וגרנדינים, סנט לוסיה, סורינאם וונצואלה. [4]
12 מהחברים הם מהקהילייה הקריבית המונה 15 חברים (קאריקום). במפגש הפסגה הראשון הצטרפו לברית 14 מדינות: אנטיגואה וברבודה, איי בהאמה, בליז, קובה, דומיניקה, גרנדה, ג'מייקה, סנט לוסיה, סנט קיטס ונוויס, סנט וינסנט והגרנדינים, סורינאם וונצואלה. במפגש הפסגה השלישי הצטרפו האיטי וניקרגואה.[3] גואטמלה הצטרפה ביולי 2008 אך עזבה את הארגון בנובמבר 2013 בטענה כי ונצואלה לא סיפקה להם את שיעורי המימון הנמוכים שהובטחו להם. [5]
האיטי לא הוזמנה בתחילה לשיחות, מאחר שונצואלה לא הכירה בממשלתה שלאחר ז'אן ברטראן אריסטיד. עם זאת, הוגו צ'אבס "חיזר" באופן פעיל לנשיא החדש שנבחר רנה פרבאל כשנכנס לתפקידו. לאחר שהוונצואלה השקיעה בפיתוח תשתית בהאיטי, ב-8 במרץ 2008 התקבל משלוח הנפט הראשון. [6] הונדורס הפכה לחברה ה-17 בברית בדצמבר 2007, תחת הנשיא מנואל זלאיה, אך עזבה את הארגון לאחר ההפיכה ב-2009 לפני שהצטרפה אליו מחדש במאי 2012.[7]
לא חברים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברבדוס הכחישה שנכנעה ללחץ של ארצות הברית, שיש לה מערכת יחסים מתוחה עם ונצואלה, כסיבה לכך שהיא לא חברה בארגון, אך היא לא שללה את הסכמתה להצטרף פטרוקריבה בעתיד. ב-31 באוגוסט 2005, שר האנרגיה אנתוני ווד אמר שהם שוקלים אפשרויות לגבי החתמת פטרוקריבה.[7] באפריל 2011, נשיא ונצואלה, הוגו צ'אבס, חידש את הצעתו לברבדוס להצטרף לפטרוקריבה. אך נכון לשנת 2023 ברבדוס עדיין לא הצטרפה לארגון.[8]
פנמה הגישה בקשה לחברות ב-3 במרץ 2009 [9] ובתחילה אמרה שהיא תצטרף לפטרוקריבה גם תחת נשיאה החדש, [10] אך פנמה עדיין לא חברה בארגון (נכון לשנת 2023).
מפגשי פסגות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפגש הפסגה הראשון, שהשיק את הפרויקט, נערך בפוארטו לה קרוז, ונצואלה.[3] מפגש הפסגה השני של פטרוקריבה נערך במונטגו ביי, ג'מייקה.[7] מפגש הפסגה השלישי נערך בקראקס, ונצואלה ומפגש הפסגה הרביעי נערך בסיינפואגוס, קובה, בדצמבר 2007.[3] מפגש הפסגה השביעי נערך בקראקס, ב-6 באפריל 2013.
מפגשי הפסגה מציעים גם שיתוף פעולה עמוק יותר בין מדינות פטרוקריבה ומדינות ALBA על בסיס אזור כלכלי חדש. במפגש פסגה היו דיונים גם על תיירות, תעבורה אווירית וביטחון תזונתי. מפגש הפסגה ה-11 התקיים בפורט-או-פרינס, האיטי.
התפתחויות אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
נכון לשנת 2019, פטרוקריבה קרסה בגלל הכלכלה המדרדרת של ונצואלה, אך רוב הקשריים הפוליטיים של הארגון נשמרו. מבקרים טוענים שפטרוקריבה דיכאה את הפיתוח של אנרגיה מתחדשת, העמיסה על המדינות הקטנות החברות בארגון חובות של מיליארדי דולרים - ודרבנה שחיתות. בנוסף, אסדות הנפט של ונצואלה, שהפיקו כמעט 3 מיליון חביות נפט גולמי ביום ב-2014, מייצרות כעת פחות ממיליון חביות ביום. בנוסף לקריסה הכלכלית של ונצואלה, הסנקציות האמריקניות נגד המדינה הפכו את זה לכמעט בלתי אפשרי לנתב את תשלומי הבנקים לוונצואלה. המדינה היחידה שעדיין מקבלת נפט גולמי מוונצואלה עם יחס מועדף היא קובה. היא עדיין משיגה מעט נפט דרך פטרוקריבה ולקובה אין בעיות חוב מכיוון שהיא תיווכה עסקה לשלם עבור הנפט שלה על ידי שליחת רופאים לוונצואלה. [11]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Cederlöf, Gustav; Kingsbury, Donald V. (2019). "On PetroCaribe: Petropolitics, Energopower, and Post-Neoliberal Development in the Caribbean Energy Region". Political Geography. 72: 124–133. doi:10.1016/j.polgeo.2019.04.006. שגיאת ציטוט: תג
<ref>בלתי־תקין; השם "On PetroCaribe: Petropolitics, Ener" הוגדר כמה פעמים עם תוכן שונה - ^ Beaubien, Jason (20 ביולי 2019). "The Fallout From A Seemingly Sweet Oil Deal For Venezuela's Neighbors". NPR.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 "PDVSA". נבדק ב-26 באוגוסט 2018.
{{cite web}}: (עזרה) שגיאת ציטוט: תג<ref>בלתי־תקין; השם "details" הוגדר כמה פעמים עם תוכן שונה - ^ Glickhouse (10 May 2013). "Explainer: What Is Petrocaribe?". Americas Society/Council of the Americas.
- ^ "Venezuelan Economic Crisis Forces President's Hand". HuffPost. אורכב מ-המקור ב-2013-12-10. נבדק ב-2013-12-03.
- ^ Kim Ives (7 ביוני 2011). "How Washington and Big Oil Fought PetroCaribe in Haiti". Haïti Liberté. 4 (46). נבדק ב-24 במרץ 2019.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 "BBCCaribbean.com - News - Barbados will not sign Petrocaribe". Bbc.co.uk. נבדק ב-26 באוגוסט 2018.
{{cite web}}: (עזרה) שגיאת ציטוט: תג<ref>בלתי־תקין; השם "bbc" הוגדר כמה פעמים עם תוכן שונה - ^ "Chavez wants Barbados to sign PetroCaribe". Nationnews.com. נבדק ב-26 באוגוסט 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Panama asks to join Petrocaribe | Infosurhoy". אורכב מ-המקור ב-2014-03-28. נבדק ב-2014-03-28.
- ^ "Panama to continue in Petrocaribe despite ideological differences - Daily News - EL UNIVERSAL". אורכב מ-המקור ב-2014-03-28. נבדק ב-2014-03-28.
- ^ "Venezuela, PetroCaribe, and the "Orgy of Corruption"". Caribbean Investigative Journalism Network. 5 בדצמבר 2019.
{{cite web}}: (עזרה)
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- SUCRE (מטבע)
- היסטוריה של תעשיית הנפט של ונצואלה
- Petroleos de Venezuela, SA
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כמו סוקרה באיאקוצ'ו! - נאום של הנשיא הוגו צ'אבס לפסגת פטרוקריבה השישית