הברית הבוליברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הברית הבוליברית
Emblem of the Bolivarian Alliance for the Americas.png
Bolivarian Alliance for the Peoples of Our America (orthographic projection) Without Honduras.svg
שפה רשמית ספרדית, אנגלית, קצ'ואה, איימארית
מדינה בוליביה עריכת הנתון בוויקינתונים
מטה הארגון קראקס, ונצואלה
חברים 11 מדינות
תאריך הקמה 14 בדצמבר 2004 - הסכם קובה-ונצואלה
29 באפריל 2006 - הסכמי הסחר בין האומות
www.portalalba.org
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מפת המדינות החברות בברית הבוליברית
ראשי המדינות החברות בברית הבוליברית, 2008
שרי החוץ של המדינות הברית הבוליברית, האספה ה-13 של המועצה המדינית, 2014

הברית הבוליברית או ברית ALBA (בספרדית: Alianza Bolivariana para los Pueblos de Nuestra América) היא התאגדות סחר בין מספר מדינות באמריקה הלטינית. בברית חברות תשע מדינות: אנטיגואה וברבודה, בוליביה, קובה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוואדור, ניקרגואה, ונצואלה, סנט לוסיה, סנט וינסנט והגרנדינים. בנוסף סורינאם במעמד "חבר - אורח מיוחד" והאיטי במעמד משקיף קבוע. למול ברית זו עומדות שתי בריתות מתחרות והן: ברית מרקוסור והברית הפאסיפית. בשנת 2009 שונה שמה של הברית לשמה הנוכחי, במקור במקום המילה ברית הופיע המילה אלטרנטיבה. המטבע הרשמי של הברית הוא ה-SUCRE(אנ').

היסטוריה ומטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקור הברית הבוליברית הייתה אמצעי משותף עבור וונצואלה וקובה ליצירת חזית אחידה נגד ארצות הברית, אך מאז גדלה לכלול עוד מדינות. כשלאיראן מעמד של מדינה משקיפה בברית.[1][2] הברית הבוליברית מאפשרת פוטנציאלית ומעשית למדינות החברות בה להמשיך ולתפקד כלכלית תוך שימור אופיים והתרחקות מהמערב והגלובליזציה. שכן הברית מסייעת ביצירת דרכים עקיפות להמשך קיום הפעילות הכלכלית הסדירה ובכך דרכים כלכליות לשימור וייצוב המשטרים. כמו כן היא מאפשרת למדינות החברות בה ולמדינות המיודדות עמה לקיים קשרי סחר חופשי, כמו גם להתגבר על סנקציות בינלאומיות. במסגרת הברית הבוליברית ובחסותה הרחיבו הממשלות באופן מסיבי את התעמולה נגד ארצות הברית ובני בריתה באזור – דרך הערוץ הטלוויזיוני המשותף למדינות הברית. זאת על-מנת לערער את הלגיטימיות של ארצות הברית, להרחיב את הסוציאליזם וליצור חלוקה מחדש של הכלכלה המקומית. כל זאת תוך ערעור הערכים הדמוקרטיים- ליברלים והשווקים החופשיים של ארצות הברית, והחלשת הדמוקרטיה המדינית לאומיות של המדינות החברות בה; ערעור חוקות, פירוק מוסדות דמוקרטיים ופגיעה בבחירות הארציות. לפי ג'ון פרדו הנורמה המדינית במדינות הברית הבוליברית בנויה על הקונספט של “Democradura”, שילוב בין דמוקרטיה ודיקטטורה.[3]

הברית הבוליברית מושתת על הרעיון כי בינאום חייב להתבצע דרך מדינות ופעילות ציבורית ולא דרך יחידים ושווקים פרטיים. ולכן השוני העיקרי במודל הכלכלי של הברית הבוליברית הוא שהיא שמה דגש על חיסול הפערים החברתיים וכלכליים הקיימים בין מדינות אמריקה הלטינית השונות. וזאת על ידי יצירת מנגנוני שיתוף-פעולה ככלי לצמצום הפערים הקיימים במדינות השונות באזור. בשונה מההשקפה הנאו-ליברלית של מתן גישה לשווקים דרך רגולציה של מסחר, גישה המשרתת בעיקר את האינטרסים של המדינות הגדולות והמפותחות. כפי שמחקרים רבים מעידים שיישום שיטת הגלובליזציה הנוכחיות, כמו ה-FTAA(אנ') וה-WTO, לא יוצרים רמת פיתוח רצויה שיכולה להבטיח איכות חיים טובה יותר, במיוחד לא בקרב האדם הפשוט במדינות המתפתחות.[4]

ריקרדו אלארקון, נשיא האספה הלאומית של קובה, כינה את הברית הבוליברית כערובה הטובה ביותר לגיבוש חזית אנטי-אימפריאליסטית. כשהיא משמשת גם כהגנה מפני מדינות וגושים כלכליים שונים. הברית הבוליברית היא האנטיתזה והתגובה לדוקטרינת מונרו ומבטאת את המאבק העתיק שבין עמי אמריקה הלטינית לאימפריאליזם. לפי קסטרו, על מדינות אמריקה הלטינית לאחד כוחות ביצירת ישות אזורית, עם תרבות ושפה משותפות, על מנת למנוע את חלוקתה, אובדן עצמאותן וסיפוחן על ידי ארצות הברית, באמצעות מנגנונים כמו ה-FTAA(אנ') וה-WTO. הברית מהווה את הצעדים הממשיים הראשונים שנלקחו כדי ליצור את הברית הבוליברית כמכשיר להשגת חלום זה, המהווה את חזונם של סימון בוליבר וחוסה מארטי, כפי שפורשו ועוצב מחדש על ידי מנהיגי הקריביים בסוף המאה העשרים.[5]

מטרת הקמת הברית הבוליברית הייתה לערער את ברית FTAA(אנ') של ארצות הברית. שכן הברית הבוליברית בהתנגדותה לקפיטליזם כאידאולוגיה פוליטית וכלכלית, אינה מבקשת לחקות את ארצות הברית או את האיחוד האירופי כמודל לאיחוד הגלובלי שלו, אלא מתבסס על ארבעה ערכים אנטי-קפיטליסטים: (1) לקדם את האינטגרציה והפיתוח של מדינות אמריקה הלטינית באמצעות שיתוף פעולה, סולידריות ואחדות במאמץ לקדם את האינטרסים של העם, מעל אלו של ההון הבינלאומי. (2) לקדם הסכמי אינטגרציה לשם פיתוח תשתיות תעשייתיות וחברתיות. במטרה לחסל את העוני וההדרה החברתית ולהבטיח תנאי חיים טובים יותר לכל תושבי מדינות אמריקה הלטינית. (3) להתנגד למדיניות הנאו-ליברלית, ובמיוחד לניסיון של ארצות הברית ליצור אזור סחר חופשי באמריקה הלטינית. (4) לקיים שיתוף פעולה משלים המבוסס על החוזקות של כל מדינה ומדינה, שיתוף פעולה הדדי, סולידריות וכבוד לריבונות הלאומית של כל מדינה. מדינות הברית הבוליברית רואות בערכי בסיס אלו כניגוד מוחלט ל"אסטרטגיה האימפריאליסטית קפיטליסטית במסווה השוק החופשי", של ארצות הברית ומדינות אירופה. שמטרתה לכפות את זכויות ההון מעל לזכויות החברתיות, פוליטיות, תרבותיות ואנושיות של מדינות שהשיגו אותן לאזרחיהן, לאורך מאות שנות מאבק.[6][7]

האידאולוגיה של הברית הבוליברית משלבת מסורת ארוכה של אנטי-קולוניאליזם, לאומיות ואנטי-אמריקניזם. זאת כדי לייצר מערכת אידאולוגית בה המדינות חיוניות למאבק על פיתוח המדינות, והמאבק נגד ההתערבויות הישירות והעקיפות של ארצות הברית ובמידה פחותה; התערבות המעצמות הקולוניאליות האירופיות הישנות. למדינות רבות באמריקה הלטינית זו האידיליה, שכן הברית הבוליברית מספקת דרך לדמוניזציה ולהעברת האשמה על כשלי המדינה ל-"אחרים". בנוסף הברית הבוליברית מספקת דרך ובסיס לשמירה על ריבונות ושליטת המדינות דרך תנועות דמוקרטיות המוניות; זאת בקישור פעולת המדינה להמונים. ובכך גם מרופפת את הקשר בין ההמונים למוסדות או לחברות האזרחיות האחרות, והכי חשוב, מאפשרת למדינות שליטה על מהות והיקף ההסדרים בפועל עם גופים חוץ-מדינתיים. בצורה זו, האידאולוגיה של הברית הבוליברית הפכה למוצלחת ביותר בקשר לביקורת המוצר ובתוך כך הייבוא והייצוא.[8]

הברית ככלי פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הברית הבוליברית התפתחה להיות ככלי פוליטי המשמש ככח חברתי, הגורם לאזרחים לתמוך ולהיות לגב לכל פעולות המדינה ומנהיגי הברית. דבר שנועד להקל ולייצב את שלטונם ופעולות מנהיגי ונצואלה וקובה, כמנהיגי האנטי-אמריקניזם באזורם.[9]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הברית הבוליברית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Erikson, Daniel P.. 2008. Requiem for the Monroe Doctrine. Current History 107(706). Pp. 58-64.
  2. ^ Larry Cata Backer and Augusto I. Molina. 2009. Globalizing Cuba: ALBA and the Construction of Socialist Global Trade Systems. Cuba in Transition 19.
  3. ^ J.D. Gordon, R. Evan Ellis, Ilan Berman, Joseph Humire, Fernando Menendez. 2013. Defense Dossier Issue 9. Washington: American Foreign Policy Council
  4. ^ Larry Cata Backer and Augusto I. Molina. 2009. Globalizing Cuba: ALBA and the Construction of Socialist Global Trade Systems. Cuba in Transition 19.
  5. ^ Larry Cata Backer and Augusto I. Molina. 2009. Globalizing Cuba: ALBA and the Construction of Socialist Global Trade Systems. Cuba in Transition 19.
  6. ^ Dodson, Michael and Dorraj, Manochehr. 2008. Populism and Foreign Policy in Venezuela and Iran. The Whitehead Journal of Diplomacy and International Relations.
  7. ^ Larry Cata Backer and Augusto I. Molina. 2009. Globalizing Cuba: ALBA and the Construction of Socialist Global Trade Systems. Cuba in Transition 19.
  8. ^ Larry Cata Backer and Augusto I. Molina. 2009. Globalizing Cuba: ALBA and the Construction of Socialist Global Trade Systems. Cuba in Transition 19.
  9. ^ Erich de la Fuente. 2011. ALBA: A Political Tool for Venezuela’s Foreign Policy. Western Hemisphere Security Analysis Center. Paper 4.