טיוטה:פרשת הבריחה אחרי פוגרום קיילצה
פרשת הבריחה בעקבות פוגרום קיילצה מתייחסת ליציאה המונית של שורדי השואה מפולין בחודשים יולי, אוגוסט, ספטמבר בקיץ 1946 בעקבות פוגרום קיילצה שהתרחש ב-3 ביולי 1946.[1][2]
פוגרום זה, בו נרצחו 47 יהודים שניצלו מהשואה, זעזע את יהדות פולין והעולם וכן את הממסד השלטוני הפולני. הממשלה הגיבה בחומרה למעשה ומספר ימים לאחר האירוע נפתח המשפט הראשון של הפורעים ונגזרו להם עונשים חמורים. בהמשך נערכו עוד 3 משפטים לפורעים.
היד הקשה בה נקטו השלטונות לא הרגיעה את יהודי פולין, שמתוך הבנה שלא ניתן לשקם את חייהם בפולין, החלו לנסות לצאת מפולין בהיקפים גדולים במסגרת תנועת הבריחה. ארגון זה נאלץ להתמודד עם תנועת הגירה המונית שהפוגרום היה אחד ממניעיה. יצחק צוקרמן, ממנהיגי תנועת הבריחה, הגיע ל"הסכם" עם גורמים בממשלת פולין לפיו הגבול הפולני יפתח למעבר לקבוצות מאורגנות, באופן חצי חוקי דרך נקודות שיקבעו מראש ובכפוף למספר תנאים.[3]
במסגרת הסכם זה יצאו מפולין, בחודשים לאחר הפוגרום כ-76,730 שורדי שואה במסגרת תנועת "הבריחה".[4] [5]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם סיום מלחמת העולם השנייה החלה באירופה נדידה של מיליוני בני אדם שניסו לחזור לבתיהם. גם יהודים רבים ששרדו את השואה חזרו ליישובים בהם גרו לפני המלחמה כדי למצוא בני משפחה שניצלו. היהודים החוזרים גילו שלא רק שהאנטישמיות של המקומיים לא נעלמה, אלא שהמקומיים ניצלו את גירוש היהודים כדי להשתלט על רכושם. בפולין במיוחד האנטישמיות והעוינות התבטאו,לא פעם, בפגיעה ביהודים ובמספר מקרים גם ברצח ובפוגרומים.
אירועים אלו ועוינות זו היו בין הסיבות שהביאו את היהודים להבנה ש"אי אפשר להישאר" וצריך לחפש מולדת חדשה. תנועת הבריחה החלה לפעול עוד לפני תום המלחמה באזורים ששוחררו מהכיבוש הנאצי. בינואר 1945 בלובלין שבפולין החליטה קבוצה של שורדים בוגרי תנועות הנוער הציוניות מלפני המלחמה על הקמת ועידת הבריחה. זה היה הארגון העיקרי שנרתם לסייע לאלו מיהודים שהחליטו לעזוב את ארצותיהם ולצאת למסע אל לארץ ישראל.
הפוגרום בקיילצה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פוגרום קיילצה
אירועי הפוגרום[עריכת קוד מקור | עריכה]
פוגרום קיילצה התחולל ב-4 ביולי 1946 בעקבות עלילת דם על יהודים שכלאו ילד נוצרי כדי להשתמש בדמו לטקסים דתיים. בעקבות שמועות אלה הגיעו אזרחים פולנים לבית חשוד ובסיוע שוטרים וחיילים פרצו לבית בו גרו חברי "קיבוץ" של תנועת הבריחה, ניצולי שואה, שהכינו עצמם לעזוב את פולין. יושבי הבית נגררו לרחוב, הוכו ורבים מהם נרצחו. המהומות התפשטו לרחובות נוספים ושככו רק לאחר שהגיעו לקיילצה יחידות צבא מוורשה. בסיומו של יום נמנו 47 חללים יהודים (מתוך 163 היהודים ניצולי השואה ששהו בעיר) וכן כ-80 פצועים.
התיאוריות לפרוץ הפוגרום[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנשי הממסד הפולני כיוונו אצבע מאשימה כלפי חוגי הימין, בטענה שכוונת הפורעים הייתה להסית את ההמון נגד הממשלה – אנטישמיות המכוונת נגד הדמוקרטיה הפולנית.[6]הימין, שלא גינה את הפוגרום, האשים את הממשלה בפרובוקציה, בטענה שמי שעמד מאחורי הפוגרום היו האו.בה (השרות החשאי הפולני) ושמטרת הפרובוקציה לגרום למערב להתרחק מפולין ובכך לקרבה אל ברית המעוצות הקומוניסטית.[6] תאוריה נוספת שהופצה טענה כי יהודים ציונים ארגנו את הפוגרום כדי להגביר את האנטישמיות ובכך לשכנע את היהודים לצאת מפולין.
לאחר הפוגרום - הסכם עם ממשלת פולין[עריכת קוד מקור | עריכה]
תגובת הממשל הפולני[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפוגרום גרם לזעזוע לא רק בקרב היהודים, אל גם בקרב אנשי השלטון הפולני.זאת מאחר שהיה חלק מסדרה של אירועים אנטישמיים, שכללו עלילות דם, פגיעות ורציחות, שגרמו לכ-1,000 נרצחים יהודים.[7] החשש של הממשל, שהאירועים יערערו את יציבות השלטון, הביאו להחלטה לדכא את האירועים ביד חזקה. ב-9 ביולי 1946, למחרת ההלוויה, נפתח המשפט ראשון נגד 12 מהפורעים ופסק הדין הוקרא שלושה ימים לאחר מכן. תשעה מהנאשמים נידונו למוות והאחרים למאסר של שבע עד עשר שנים.[8] בהמשך נערכו משפטים נוספים והעונשים שהוטלו בהם היו קלים יותר.
תגובת היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הידיעות על הפוגרום נפוצו ברחבי הקהילות היהודיות באירופה ועוררו זעזוע גדול. העונשים של הפורעים לא הרגיעו את החרדות ונרשם גידול משמעותי בנהירת יהודים אל מחוץ לפולין. היקף זה של יציאה מפולין, אילץ את ארגון הבריחה להתארגן לשינוי והבהיר לראשיו שיש להגיע להסכם עם ממשלת פולין כדי להסדיר את הגירת היהודים.
ההסכם עם ממשלת פולין[עריכת קוד מקור | עריכה]
יצחק (אנטק) צוקרמן יצא לוורשה ונפגש עם חבר הפוליטביורו וממלא מקום שר ההגנה, גנרל ספיכלסקי (אותו הכיר וידע על תמיכתו ביהודי פולין). צוקרמן, שהיה דמות מוכרת ומוערכת על ידי הפולנים לאור תפקידו במרד גטו ורשה, הצליח לחתום על הסכם עם גנרל ספיכלסקי. ההסכם קבע כי "היהודים יוכלו לצאת מפולין באופן חצי חוקי, לא על שמם האמיתי. ההסכם קבע שהיציאה תהיה דרך נקודות שיקבעו מראש בתאום עם משמר הגבול הפולני, בקבוצות מאורגנות, עם תיעוד וזאת בכפוף למספר תנאים:
- הסכמת ארגון הבריחה שהיציאה תשמר בסוד ולא תהיה שום הוכחה למעורבות הממשלה בפעילות זו או להסכמתה לה.
- בין היוצאים לא יסתננו פולנים, אויבי המשטר או משתפי פעולה עם הנאצים. האחריות לכך מוטלת על תנועת הבריחה.
- תוגבל הוצאת מטבע זר וכסף מהמדינה.
- יציאת היהודים לא תתבצע על ידי מבריחים "לא לגאליים", באחריות הבריחה.
גנרל ספיכלסקי דרש לכוון את זרם היוצאים דרומה לצ'כוסלובקיה ולא צפונה דרך העיר הפולנית שצ'צ'ין לגרמניה, אזור שנשלט על-ידי הצבא האדום.[9] הוא מינה את הגנרל צ'רבינסקי, מפקד חיל משמר הגבולות, לשמש אחראי על הקשר עם אנשיו של צוקרמן.
לעומת הסבר זה להסכם עם ממשלת פולין טען הפרטיזן סטפן גראייק כי ההסכם נולד ביינו לבין גנרל קומאר, ראש אמ"ן במטכ"ל הפולני, וד"ר דוד כהנא, הרב הראשי של פולין באותה תקופה, טען כי ההסכם נולד בינו לבין גנרל קומאר ולא בעזרתו של גראייק.[10]
יחס השלטון הפולני לבריחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות החתימה על ההסכם היה יחס שלטונות פולין להסכם ולתהליך הבריחה מורכב והושפע ממספר גורמים:
- הפולנים שאפו לעצב הרכב אתני חדש לארצם. לפני המלחמה חיו בפולין כ-30% מיעוטים בני לאומים שונים (אוקראינים, גרמנים, ביילורוסים ויהודים). רצח היהודים, טרנספר של תושבים ושינויי גבולות המדינה לאחר המלחמה הפכו את פולין לכמעט הומוגנית מבחינה אתנית.[11] חזרת היהודים מברית המועצות אחרי המלחמה איים לפגוע בהומוגניות זו.
- גלויי האנטישמיות כנגד היהודים, שחזרו לפולין מרחבי אירופה, איימו על יציבות המשטר.
- שנוי היחס של ברית המועצות לציונות לחיוב. מאבק היישוב בבריטים הוליד אצל הסובייטים תקווה להשיג דריסת רגל במזרח התיכון ולכן הם תמכו בשאיפת היהודים לחזור לארץ ישראל. פולין הלכה בעקבותיהם. שינוי זה בברית המועצות בא לידי ביטוי בנאומו ההיסטורי של אנדריי גרומיקו באו"ם ב–29 בנובמבר 1947.
- הממשל הפולני האמין שיחס טוב כלפי היהודים יעזור לממשלת פולין בקשריה עם המערב.
- הרצון של הממשלה הפולנית לשמור על יחסים טובים עם הממשלה הבריטית הביא, במקרים רבים, להתנכלות לפעילות הבריחה, הצרת צעדיה ומעצר פעיליה.
תכנון "הבריחה" בעקבות ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]
צבי נצר ("אלכסנדר") מונה כמוציא לפועל של ההסכם מול הגורמים הפולניים, יוחנן כהן ("גדעון"), איסר בן צבי ("שמעון") וטוביה הכהן ("תיאופיל") היו בצוות המתכנן. הצוות הציע לפולנים שני צירי מעבר מפולין לצ'כוסלובקיה:
- הציר הצפוני, שנקודת היציאה שלו הייתה בוואלבז'יך (כנויה – 'יער') והמעבר היה דרך פרידלנד לברואומוב ('ארבה').
- הציר הדרומי, שנקודת היציאה שלו בבקלוצ'קו ('כפר'), דרך קודובה ('נגב') לנאחוד ('נחום'), עיר הגבול הצ'כית.[12]
כמו כן הוחלט, למרות ההסכם עם פולין ואופי הפעולה החצי חוקי, לא לחשוף את ארגון הבריחה, את הפעילים ואת דרכי הבריחה הנוספות ששימשו את הבריחה[13]. הוחלט לתגבר את מספר הפעילים בנקודות היציאה (וואלבז'יך, קלוצ'קו וקודובה), תוך צמצום הצוותים במקומות אחרים, ולגייס פעילים נוספים. הגדלת הצוותים הייתה כרוכה בעיכוב יציאתם של כמה מחברי הארגון שכבר "ישבו על מזוודותיהם" בדרך לארץ ישראל.
הצוות העריך, שלאחר חודשיים התארגנות, ניתן יהיה להוציא כ-50,000 יהודים במסלולים שסוכמו עם השלטונות הפולנים. אנטק מונה לפעול מול הרשויות הפולניות והארגונים הרשמיים במספר נושאים: ארגון הסעה ברכבות, סיוע מהוועד היהודי המרכזי וסיוע מארגון הג'וינט בפולין. כמו כן פעל אנטק מול מפקד המליציה, הגנרל ויטולד, להשיג אישור אספקת נשק מגן ונשיאתו על ידי פעילי הבריחה. הארגון החליט גם להעביר את הבורחים ברכבות לילה כדי לנצל את התאורה הקלושה בקרונות ובכך להקשות על פורעים לזהות את היהודים במטרה לפגוע בהם.
צוקרמן, גראייק ונצר יצאו לוורשה לפגישה עם הגנרל צ'רבינסקי שם הוצג נצר כאיש השטח שאתו תתואם הפעילות תחת השם פאן (אדון) חרקובסקי, חבר "מפלגת היהודים המאוחדת"[14][15]. לא הייתה מפלגה כזו. הייתה, לעומת זאת, מפלגה שנקראה "מפלגת הפועלים המאוחדת". התקווה הייתה שהשם הדומה לא יסגיר את ההטעיה. גנרל צ'רבינסקי אישר את המסלולים שנצר הציע והבטיח לדאוג שהנהלת הרכבת תעמיד קרונות מיוחדים להעברת הקבוצות של הבריחה.[16]
השיחות עם הנהגת הצבא המשיכה בתאומים עם מפקדי משמר הגבול איתם הגיע נצר להסכם פעולה שעיקריו היו:
- ציר מעבר עיקרי יהיה קלצקו-קודובה-נאחוד (מעבר הגבול הצ'כי).
- ציר נוסף – וואלבז'יך-פרידלנד-ברואומוב.
- היוצאים יגיעו לנקודות המעבר, כשבידי האחראי על הקבוצה תהיה רשימה קולקטיבית שמית הנושאת חותמת מוסכמת.
- מטען אישי יוגבל ליכולת נשיאה והיה איסור על הוצאת זהב, תכשיטים, כסף זר ומסמכים סובייטיים.
- הבריחה תהיה אחראית שלא יסתננו נוסעים לא יהודיים.
- המעבר ייעשה בלילה או מוקדם בבוקר ולא יאוחר משעה 10.30.
- האחראים על היציאה מפולין ידאגו כי מהצד הצ'כי יעשו סידורים לקליטת הבאים.
- הכרחי לשמור על סודיות המבצע, שלא יגיע לידיעת עיתונות מקומית או זרה.
- התחלת המבצע תהיה ב–28 ביולי 1946.
מימוש ההסכם ותחילת העברת יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהתאם להסכם החלו אנשי הבריחה בחיזוק והרחבת צוות הפעילים והעברתם לישובים השונים לאורך המסלול. כמו כן נשכרו בתים גדולים, שננטשו על ידי גרמנים שגורשו, בהם אפשר היה לאכסן עד 4,000 איש בתנאים מינימליים (מנוחה, רחצה, שתייה חמה והתארגנות).[17] במהלך תקופת ההתארגנות סייר נצר (בזהות של פאן חרקובסקי) לאורך הגבול בחברת קצינים פולניים ודאג ששומרי הגבול יתרשמו שהוא "אישיות חשובה מאוד".
בבוקר ה-28 ביולי יצאו המשאיות הראשונות לדרך כשהן עמוסות ביהודים. בתחנת הגבול, בין פולין לצ'כסלובקיה, חיכו נצר וקצין פולני, שהיה אחראי על המבצע, ואתם חוליות של שומרי גבול. היוצאים ירדו מהמשאיות, הסתדרו בתור, ניירותיהם נבדקו והם תושאלו על ידי השומרים. בסיום הבדיקה חזרו היוצאים למשאיות והשיירה המשיכה בדרכה.[18]
בימים שלאחר מכן יצאו מפולין, בצירים שסומנו, כ–2,000 יהודים מדי יום. הנקודות בהן נאספו היהודים לקראת היציאה לגבול התמלאו במהירות ביהודים בורחים נוספים. התהליך לווה לא פעם באירועים שליליים כמו שני פעילי עליה שנורו ונהרגו על ידי השומרים הפולנים ומקרים של גילוי רכוש אסור אצל היהודים היוצאים (דבר שאילץ את היהודים להשאיר מאחור חלק מרכושם היקר, כולל מכתבים ותמונות משפחתיות).
היקף היהודים הבורחים היה גדול מאוד ויצר עומס פיזי ונפשי על הפעילים שעבדו יומם ולילה. פעילים אלו נדרשו לטפל בשלל נושאים הקשורים לבורחים, החל מבעיות לוגיסטיות וכלה בבעיות אישיות של ילדים, זקנים, חולים וכו'. כל זאת תוך גילוי סבלנות והבנה לכך שבורחים אלו ניצלו זה עתה מהשואה. אחד הפעילים, טוביה כהן, כתב:
- ”את המכתב אני כותב בצד הצ'כי של הגבול... יום יום עוברים אלף חמש מאות – אלפיים איש. הדבר נעשה מתוך הסכמה חשאית של הרשות הפולנית. הממשלה הצ'כית מעבירה הלאה דרך ברטיסלבה ללינץ (אוסטריה). אנו מניחים שהעניין ימשך עוד כחודש ימים. תעשו את החשבון ותראו מה גודל המפעל..”[19]
- ”2,500 עברו ביום אחד... יום יום באים אלפים. לחץ הבריטים לסגור את הגבולות גובר על פולין ועל צ'כיה, הצ'כים עוצרים את הזרימה. מקומות הקליטה מלאים פליטים והסבל רב. נוצרו 'פקקים' בכל מקום – פולין, צ'כיה, אוסטריה וגרמניה...” (אוגוסט 1946)
- ”...שוב התחלנו להעביר יהודים בגבולות 'שחורים', לילה-לילה יוצאות קבוצות, וחוצות את הגבול. מאסרים אינם מעכבים את המשך הפעולה...” (ספטמבר 1946)
המעבר החלופי בין פולין לגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על אף שההסכם עם ממשלת פולין, הסדיר את יציאת היהודים מפולין בציר הדרומי פולין-צ'כוסלובקיה, הייתה הדרישה ליציאת יהודים מפולין גדולה מיכולת ההכלה של ציר זה לכן בחנה הנהגת ארגון הבריחה צירים חלופיים להוצאת יהודים מפולין.
אחד המסלולים, שהיה פעיל עוד לפני ההסכם, היה המסלול דרך העיר שצ'צ'ין בצפון מערב פולין, לגרמניה דרך ליבק לאזור ברלין. הוחלט להעביר לשם בורחים שלא יצאו מפולין דרך צ'כסלובקיה. יהודה באואר, בספרו "הבריחה", העריך כי מספר האנשים שהגיעו לברלין משצ'צ'ין בתקופה זו היה כ-16,000 יהודים.[20]
בשצ'צ'ין פעל צוות גדול של פעילי בריחה. ביוני 1945 קיבל את הפיקוד על הצוות מרדכי מיטלמן, פעיל ציוני בעברו, שבילה שנים בכלא סובייטי והיה מנוסה בפעילות חשאית. אנשי "הבריחה" ניצלו את החלטת ממשלת פולין להעביר אזרחים גרמנים מהאזורים שפולין סיפחה, בסיום המלחמה, לגרמניה (הרה-פאטריאציה) והחליטו לצרף, באופו לא חוקי, למהלך זה גם יהודים. ארגון הבריחה יצר קשר עם "הוועד הממשלתי הפולני לרפטריאציה" (PUR) שמונה להוציא את הגרמנים מגבולות פולין. היהודים צויידו בתעודות "גרמניות" ועברו ברכבות ומשאיות משצ'צ'ין הפולנית לגרמניה, דרך אזור בשליטת רוסיה אל ליבק, הנובר וברגן בלזן, שהיו בשליטה בריטית, ומשם לאזור ברלין שהיה בשליטה אמריקאית.[21] הניירות שהחזיקו הבורחים היו מסמכים אישיים מזוייפים, שהופקו במעבדה של הארגון בלודז' ("המסגרייה"), וכן מכתב מזוייף, מראש העיר לודז', בו נכתב שהמחזיקים במכתב הם אזרחים גרמניים המבקשים לחזור למולדתם.[22][23] כדי לבסס את האופרציה גייס הארגון שני קצינים פולניים יהודים שעבדו ב PUR, שתפקידם היה לסייע במקרים של הסתבכות [24].
בהגיע היהודים הבורחים לגרמניה לאזור השליטה האמריקאי הם שוכנו במחנות פליטים. לאחר שהתמלאו המחנות באיכלוס יתר, למשל, במחנה שלאכטנזה שנבנה ל-3,000 פליטים חיו מעל 5,000 פליטים, פתחו האמריקאים מחנות נוספים, כמו המחנה בטמפלהוף. ב-15 בספטמבר 1946 נעצרו שלוש משאיות על ידי הרוסים באזור שבין שצ'צ'ין לליבק וכל הפעילים והבורחים נעצרו. אחרי משא ומתן שוחררו הבורחים אך פעילי "הבריחה" (שהיו כבר מוכרים למשטרה הסובייטית) נשלחו לכלא בסיביר ושוחררו רק אחרי שנים ארוכות.[25]
באוקטובר 1946 הסתיימה פעילות הבריחה במעברי הגבול במסגרת "ההסכם" עם ממשלת פולין בעקבות לחץ של הממשלה הבריטית, אך הפעילות המשיכה באופן לא חוקי.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 318 - 337
- ^ יהודה באואר, הבריחה, מורשת וספרית הפועלים, 1970, עמ' 213 - 218
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 338
- ^ יוחנןכהן, עוברים כל כבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 422
- ^ יהודה באואר, הבריחה, מורשת וספרית הפועלים, 1970, עמ' 204
- ^ 1 2 יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 331
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 334
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 336
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 338
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 340
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 345
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 341
- ^ וזאת למרות שאנטק זלזל בעקרון הסודיות כשלדעתו הפולנים נטו בכל מקרה לעצום עין מול פעילות הבריחה ואילו רצו יכלו להפסיק פעילות זו ללא קושי
- ^ מפלגה זו לא הייתה קיימת אך השם דמה לשמה של המפלגה השלטת פפ"ר ("מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת")
- ^ ארכיון ציוני מרכזי, ועדת הצלה 1327,S26
- ^ עדות איסר בן צבי, ארכיון גורדוניה, חולדה, 26.8.1960
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 358
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 363
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 366
- ^ יהודה באואר, הבריחה, מורשת וספרית הפועלים, 1970, עמ' 229
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 62
- ^ אפרים דקל, בנתיבי הבריחה, מערכות, 1958, עמ' 42
- ^ מ. מיטלמן, הבריחה בשטטין, חוברת במימיאוגרף, ללא תאריך, עמ' 4
- ^ יהודה באואר, הבריחה, מורשת וספרית הפועלים, 1970, עמ' 225
- ^ יהודה באואר, הבריחה, מורשת וספרית הפועלים, 1970, עמ' 228-227