טכניקת הקבוצה הנומינלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טכניקת הקבוצה הנומינלית הינה שיטת קבלת החלטות בדרך של דיון והצבעה‏‏[1]. ראשית, כל חבר בקבוצה מציע את הרעיון שלו לפתרון הבעיה, בתוספת הסבר קצר. פתרונות כפולים מנופים מתוך רשימת כלל הפתרונות המוצעים, וחברי הקבוצה מדרגים את הפתרונות המוצעים על פי סדר עדיפותם. לאחר מכן סוכמים את הניקוד שנתנו המצביעים לכל הפתרונות (1 אם הפתרון מועדף ביותר, 2 אם הוא השני בטיבו, וכן הלאה), והפתרון בעל הניקוד הנמוך ביותר (כלומר, המועדף ביותר), נבחר. קיימות ואריאציות אחרות; למשל, האפשרויות השונות לא חייבות תמיד להיות מדורגות באופן מספרי, אלא יכולות להיות מוערכות באופן סובייקטיבי יותר.

טכניקה זו פותחה במקור בידי Delbecq ו- VandeVen ‏‏[2] ‏‏[3] ויושמה בתוכניות חינוך למבוגרים בידי Vedros ‏‏[4] .

ייחודה של טכניקת הקבוצה הנומינלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טכניקת הקבוצה הנומינלית נמצאה כמחזקת מימד אחד או יותר של יעילות קבלת החלטות בקבוצה. הדרישה מחברי הקבוצה לרשום את רעיונותיהם בשקט וללא תלות בדעות האחרים בקבוצה טרם קיום הדיון הקבוצתי, מעלה את מספר הפתרונות המוצעים בתוך הקבוצה[2][3]. הצבעה על פי התור כמו כן מניבה מספר גדול יותר של פתרונות אפשריים ומעודדת השתתפות שוויונית יותר[4] והמספר הרב של פתרונות הטרוגניים נמצא כמוביל לפתרונות איכותיים יותר ‏‏[5].

בהשוואה לקבוצות המקיימות אינטראקציה בשלב העלאת הרעיונות לפתרון, קבוצות העושות שימוש בטכניקת הקבוצה הנומינלית מספקות פתרונות ייחודיים יותר, מאפשרות השתתפות מאוזנת יותר בין חברי הקבוצה, מספקות תחושת הישג ושביעות רצון גבוהות יותר הן מאיכות הפתרון הנבחר והן מיעילות קבלת ההחלטות הקבוצתית‏‏[6].

הליך השימוש המקובל בטכניקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשימוש סטנדרטי, טכניקת הקבוצה הנומינלית כוללת חמישה שלבים:

  1. הצגה והסבר: האדם המסייע לתהליך מקדם בברכה את פני המשתתפים ומסביר להם את מטרת ופרוצדורת הפגישה.
  2. העלאת רעיונות בכתב: האדם המסייע לתהליך מספק לכל אחד מן המשתתפים דף נייר עליו מופיעה השאלה הנדונה ומבקש מהם לרשום על הנייר את כל הרעיונות העולים לראשם לפתרון הבעיה. בזמן זה, האדם המסייע לתהליך מבקש מהמשתתפים לא להיוועץ או לשוחח על הנושא אחד עם השני. שלב זה אורך בערך כ-10 דקות.
  3. שיתוף ברעיונות: האדם המסייע לתהליך מזמין את המשתתפים לחלוק את הרעיונות אשר הגו. הוא מתעד כל אחד מן הרעיונות על גבי לוח, בשימוש במילים בהם השתמש המשתתף. הליך זה ממשיך כאשר כל משתתף מדבר בתורו וכל הרעיונות הוצגו. לא מתקיים דיון על הצעות קיימות, ומעודדים משתתפים לרשום כל רעיון חדש אשר עשוי לעלות בראשם בעקבות הרעיונות אשר אחרים הציגו. תהליך זה מבטיח כי כל המשתתפים מקבלים הזדמנות לתרום תרומה שווה וכן מספק תיעוד רשום של כל הרעיונות אשר הועלו בידי חברי הקבוצה. שלב זה אורך כ-15-30 דקות.
  4. דיון קבוצתי: המשתתפים מוזמנים לבקש הסברים או פרטים נוספים אודות כל אחד מן הרעיונות שעמיתיהם העלו אשר אינו ברור להם לגמרי. מטלת האדם המסייע לתהליך הינה להבטיח כי לכל אדם ניתן האפשרות לתרום ולהישמע וכי הדיון בכל הרעיונות הינו מעמיק, מבלי להתעכב זמן ארוך מדי על פתרון יחיד. קיימת חשיבות לוודא כי התהליך מתרחש בצורה טבעית ככל הניתן, תוך הימנעות מהבעת שיפוט וביקורת. ניתן בשלב זה להציע רעיונות חדשים לדיון או להציע איחוד רעיונות מסוימים לתוך קטגוריות, אך עם זאת עדיין אין להשמיט אף אחד מן הרעיונות אשר עלו. שלב זה אורך כ-30-45 דקות.
  5. הצבעה ודירוג: שלב זה כולל בחירת סדר עדיפות של הרעיונות אשר הוצעו, מתוך מחשבה על מתן מענה לבעיה המקורית. לאחר תהליך ההצבעה והדירוג, מתקבל פתרון יחיד כמענה מיידי על הבעיה שהוצגה, ופתרון זה זמין באופן מידי לקבוצה כפתרון הנבחר, כך שהפגישה למעשה מסתיימת בהשגת תוצאה ספציפית.

מספר הפגישות הנדרש לשם הפעלת טכניקת הקבוצה הנומינלית עבור בעיה ספציפית ייקבע על פי אופי הבעיה הנדונה והזמינות של המשתתפים, כך שיחד, מספר הפגישות יהיה המותאם ביותר על מנת לספק מענה על השאלה הנדונה הספציפית.

יתרונות וחסרונות של טכניקת הקבוצה הנומינלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שנכון עבור כל טכניקה, קיימים לטכניקת הקבוצה הנומינלית יתרונות וחסרונות. יתרון מרכזי של הטכניקה הינו בכך שהיא מונעת שתי בעיות הנגרמות בשל אינטראקציות המתרחשות בקבוצה. הבעיה הראשונה הינה חברי קבוצה אשר אינם מעוניינים להשתתף כלל ולהביע רעיונות בשל חשש מביקורת שתופנה אליהם. הבעיה השנייה הינה רצונם של חלק מחברי הקבוצה שלא ליצור קונפליקטים בתוך הקבוצה (אנשים רבים מעוניינים לשמר אווירה נעימה בתוך הקבוצה). טכניקת הקבוצה הנומינלית מתגברת על בעיות אלו באמצעות יצירת נורמה של העלאת רעיונות מגוונים באמצעות כלל חברי הקבוצה. יש לה את היתרון הברור של הבטחת השתתפות שוויונית באופן יחסי. כמו כן הטכניקה יכולה במקרים רבים להוות טכניקת קבלת החלטות מהירה החוסכת בזמן. יתרונות נוספים לטכניקת הקבוצה הנומינלית כוללים הפקת מספר רב של רעיונות וסיפוק תחושה של הבאת הנושא לכדי החלטה וסגירתו, תחושה אשר פעמים רבות אינה מושגת בשיטות של קבלת החלטות שהינן פחות מובנות ויותר פתוחות וגמישות.

לטכניקה קיימים גם חסרונות. חיסרון עיקרי של הטכניקה הוא שהיא חסרה גמישות בכך שהיא מאפשרת התייחסות לשאלה נתונה אחת בלבד בכל רגע נתון. כמו כן טכניקה זו דורשת רמה מסוימת של קונפורמיות וקבלת מוסכמות מצד חברי הקבוצה המשתתפים בתהליך, וחברי הקבוצה צריכים לחוש בנוח עם רמת ההבניה של הסיטואציה. חיסרון נוסף הינו הזמן הרב הדרוש על מנת להתכונן לפעילות. השימוש בטכניקה זו אינו מאפשר ספונטאניות רבה. יש לבחור מראש את המקומות בהם ניתן להיפגש, ולתאם את מועדי הפגישות. חסרונות אפשריים נוספים הינם כי בזמן השימוש בטכניקה, לא תהיה התכנסות של דעות חברי הקבוצה לקראת פתרון מוסכם אחד באמצעות תהליך ההצבעה, כי הפריה הדדית של רעיונות עשויה להיות מאולצת, וכי התהליך כולו עשוי להיראות מכני וטכני מדי.

התאמת הטכניקה לפתרון בעיות מורכבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאמות של טכניקת הקבוצה הנומינלית אשר נטלו על עצמם לבצע Bartunek ו- Murnighan‏‏[7] , תורמות להתמודדות השיטה עם בעיות ודילמות מורכבות שאינן בעלות אופי מובנה מעצם טבען. על פי פיתוח זה, לאחר השלב בו כלל הרעיונות אשר עולים נרשמים, האדם המסייע לתהליך בוחן יחד עם הקבוצה האם קיימים מתוך כלל הרעיונות רעיונות מסוימים אשר ניתן לקבץ אותם לאותה בעיה ושבעיות שונות אלו אינן חופפות. אם נמצא שלא, אז נאמר כי השאלה אינה בעלת אופי מובנה והרעיונות המופקים בידי הקבוצה מקובצים לקבוצות תואמות. לכל מקבץ שכזה, מתייחסים לאחר מכן כשאלות בפני עצמן, ופרוצדורת טכניקת הקבוצה הנומינלית מיושמת עבור כל אחד מהם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • George & Cowan. Handbook of Techniques for Formative Evaluation. FALMER/KP. 1999. ISBN 978-0749430634
  • Nancy R. Tague’s The Quality Toolbox, Second Edition, ASQ Quality Press, 2004, pages 364- 365.
  • Potter M, Gordon S, Hamer P. (2004). The Nominal Group Technique: A useful consensus methodology in physiotherapy research. New Zealand Journal of Physiotherapy, 32(3) 126-130.
  • Stewart, David W. & Shamdasani, Prem N. Focus Groups: Theory and Practise. SAGE Publications. 2004. ISBN 978-0803933903

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏ Dunnette M D., Campbell J. D, and Jaastad K., (1963). "The Effect of Group Participation no Brainstoming Effectiveness for Two Industrial Samples, Journal of Applied Psychology, XLVII (February), 30-37.‏
  2. ^ 2.0 2.1 ‏ Delbecq A. L. and VandeVen A. H, (1971). "A Group Process Model for Problem Identification and Program Planning," Journal Of Applied Behavioral Science VII (July/August, 1971), 466 -91.‏
  3. ^ 3.0 3.1 ‏ Delbecq A. L., VandeVen A. H., and Gustafson D. H., (1975). "Group Techniques for Program Planners", Glenview, Illinois: Scott Foresman and Company.‏
  4. ^ 4.0 4.1 ‏ Vedros K. R., (1979). "The Nominal Group Technique is a Particiatory, Planning Method In Adult Education", Ph.D. dissertation, Florida State University, Tallahassee.‏
  5. ^ ‏ Gustafson, D.H., Shukla R.K., Delbecq A. L., and Walster G.W., (1973). "A comparative study of differences in subjective likelihood estimates made by individuals, interacting groups, Delphi groups, and nominal groups", Organizational Behavior and Human Performance, 9, 2, April, 280–291.‏
  6. ^ ‏VandeVen A. H and Delbecq A. L., (1974). "The Effectiveness of Nominal, Delphi, and Interacting Group Decision Making Processes", The Academy of Management Journal, Vol. 17, No. 4 (Dec., 1974), pp. 605-621.‏
  7. ^ ‏ Bartunek, J.M., & Murnighan, J.K. (1984). "The nominal group technique: Expanding the basic procedure and underlying assumptions", Group and Organization Studies, 9, 417-432.‏