זמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שעון, מכשיר המשמש למדידת זמן

זמן הוא המימד הרביעי לתיאור היקום, עליו ממוקמים האירועים מהעבר אל העתיד.

אם עצם מסוים נמצא במצב A, ואותו עצם נמצא במצב B (השונה מ-A), אז ניתן לומר כי ההבדל בין שני המצבים הללו מוגדר ביחס לציר הזמן.

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן מובחן על ידי שינוי ותלוי בו. הזמן הוא בהכרח יחס בין שתי תופעות או יותר, ומשכו תלוי בנקודת הייחוס של המודד ובמיקומו כלפי המאורע הנמדד. משמעות הזמן היא היכולת התאורטית של מיקום גורמים שונים במציאות ותכונותיהם להיות אחרים ממה שהם, באופן שאינו פרדוקסלי.

במילים אחרות, כאשר ידוע כי חפץ מסוים נמצא גם במצב A וגם במצב B, אך ידוע גם כי מצבים אלו שונים זה מזה, אזי ניתן להסיק כי בין A ל-B קיים פער זמן מסוים. המעבר בין A ל-B הנו (בהכרח) תהליכי.

ראיית הזמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברות חקלאיות וחברות מסורתיות רואות את הזמן כמחזור, מחזור יום ולילה הקובע את היממה ואת העבודה הנדרשת, מחזור עונות הקובע סדרי חיים, מחזור של שנות מחסור ושנות שפע. בחברות אלו אין כמעט משמעות לשעה המדויקת או לחלקיה. מושגי זמן יכולים להתמצות בזריחה, בוקר, צהריים, אחרי הצהריים (או ערביים), שקיעה, ערב ולילה. בחברות אלו יש משמעות רבה לטקסים החוזרים על עצמם אחת לתקופה (קבלת שבת כל שבוע, ראש חודש, חגים הנחוגים כל שנה בטקסיות דומה). ומכאן מחזוריות והמשכיות.

לעומתן, בחברות תעשייתיות יש חשיבות לפרקי זמן קצרים, ויש משמעות רבה לדקות ואף לשניות. מחזור הזמן בא לידי ביטוי רק במקרים נדירים (יום מנוחה פעם בשבוע) ולרוב תהיה מדידת הזמן מכנית ומתמשכת על ציר ששורשו בעבר והמשכו בעתיד.

סיוע לתפישת זמן זו היא הנצרות, שקבעה תאריך מסוים כשנת האפס, ותיארכה אירועים מסוימים לפני ואירועים אחרים אחרי אותה נקודת ייחוס, ובכך עזרה להתהוות תפישת הזמן המישורית. בנוסף, הנצרות הביאה לקביעת שעונים ושעונים מצלצלים על כנסיותיה, ובכך הכפיפה את כל הקהילה ללוח זמנים אחיד, אשר סייע מצידו להתהוות החברה התעשייתית בה כולם מגיעים לעבודה באותה שעה. המשך התהליך היה בקביעת זמן עולמי אחיד - שעון גריניץ'.

הגדרות מנקודות ראות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן מצוין בנקודות זמן, שהן מושג פילוסופי המתאר חוסר שינוי. קיומן של נקודות הזמן שנוי במחלוקת, ויש הטוענים כי מושג תאורטי זה אינו קיים בפועל והוא בחזקת אשליה תודעתית.

ציון נוסף של זמן הנו פרק זמן. פרק זמן הנו כימות הזמן ביחס למדד כלשהו, לרוב ביחס לנקודות זמן מוגדרות. פרקי הזמן מאפשרים הגדרה של יחידות זמן. יחידות זמן הנן פרקי זמן ידועים, אשר התודעה מקבלת אותן כמקור להשוואה לפרקי זמן אחרים. יחידת זמן הנה פרק הזמן הדרוש להתרחשות ידועה מראש. דוגמה: המונח "יממה" מתאר מחזור שלם של סיבוב כדור הארץ על צירו. מכיוון שמחזור כזה ידוע באופן כללי לכל אדם, יכולה הייתה יחידת זמן זו להיקבע כמרכזית ומקובלת עבור האדם.

מלבד יחידות זמן, אדם מסוגל לקבוע ציוני זמן, שהם מאורעות מסוימים בהשוואה אליהם נמדדים מאורעות אחרים. דוגמה: בוקר (מאורע זריחת השמש ותחילת היום) הנו ציון זמן עבור פעולות שונות, המתרחשות לפני, אחרי או במהלך הבוקר. חץ הזמן האנטרופי הנו מושג פיזיקלי, הנגזר מתורת האנטרופיה. על פי תורה זו, קיים תהליך מתמיד בו מידת האנטרופיה הנה מידה משתנה, ובמערכת סגורה האנטרופיה גדולה יותר בנקודת זמן מאוחרת יותר (כלומר - האנטרופיה גדלה עם הזמן). חץ הזמן האנטרופי מתאר את כל התהליכים המתרחשים במציאות כנמדדים כך שקיים עבורם עבר (מידת אנטרופיה נמוכה) ועתיד (מידת אנטרופיה גבוהה) מוחלטים.

סיבתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיבתיות הנה קביעת עמדה עבור הזמן, לפיה כל שינוי גורר שינוי מאוחר עוקב, המתחייב ממנו ומאוחר לו בזמן. סיבתיות היא המגדירה הבדל בין עתיד, שהוא השינוי המאוחר, לבין עבר, שהוא השינוי המוקדם. למעשה, סיבתיות, עתיד ועבר, הנן מקשה פילוסופית אחת בלתי ניתנת להפרדה.

חוקיות מול היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההבדלה העיקרית בין מידע אודות הזמן נעשית בין חוקיות לבין היסטוריה.

חוקיות הנה קביעת מידע אודות הזמן, המתארת את המנגנון הפנימי של התהליכים השונים ביחס לציר הזמן. במובן זה, הזמן משמש לקביעת האופן התאורטי בו יתאימו פרקי הזמן לתהליכים שונים, בלא קשר לשאלה האם הם התרחשו בפועל. דוגמה למובן זה של הזמן, היא הקביעה "פלוני מסוגל לרוץ 1000 מטר ב-5 דקות". קביעה זו היא קביעה המתארת חוקיות פוטנציאלית של ריצת פלוני, ולא את התרחשותה בפועל. למעשה, ייתכן כי אותו פלוני מעולם לא מימש את האמירה הזאת.

היסטוריה היא קביעת התרחשות המציאות בפועל, ביחס לזמן המאפיין אותה. היסטוריה היא רצף האירועים, כפי שהם באו לידי ביטוי על ציר הזמן. ההיסטוריה אינה מחייבת קביעת חוקיות כלשהי, אך ניתן להצביע על קיומה של חוקיות מתוך ניתוח ההיסטוריה. דוגמה לקביעה היסטורית היא הקביעה "פלוני רץ 1,000 מטר ב-5 דקות בתאריך 12 בינואר". קביעה זו, אם היא נכונה, מחייבת את התרחשות הריצה בפועל, וניתן לגזור ממנה את האמירה שבדוגמה הקודמת.

זמן ותודעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן מושג על ידי תודעה באמצעות שלושה גורמים:

  1. עבר, שהוא יכולת התודעה להשיג את התהליכים באופן מוחלט, כלומר - להגיע לוודאות בדבר קיומם של תהליכים מסוימים בפועל.
  2. הווה, שהוא היכולת של התודעה לציין את מצבה-עצמה, בלא שיעבור שינוי בין הידיעה לבין ההתרחשות בפועל.
  3. עתיד, שהוא היכולת של התודעה להשיג על ידי דימוי תהליכים שאין ודאות לגבי קיומם בפועל, ושוודאות שכזו אינה קיימת גם עבור תודעה תאורטית אחרת.

במובן אחר, עבר הנו סך מה שלא ניתן להשפיע עליו, עתיד הנו סך הדברים הנתונים להשפעה אך אינם קיימים, והווה הנו קיום ההתרחשות בפועל עבור התודעה המשיגה.

קיימות גישות רבות להסבר משמעותו של הזמן, ביחס לתודעה. שתי הגישות העיקריות הנן האובייקטיבית והסובייקטיבית.

הגישה האובייקטיבית, הגישה של אייזק ניוטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה האובייקטיבית רואה בזמן ממד מציאותי מוחלט, המוגדר בצירוף עם ממד המרחק. על פי גישה זו, לכל גורם במציאות קיימים שני מאפיינים עיקריים: נקודת הזמן בו הוא מוגדר, והמיקום בו הוא נמצא, ואלו מגדיריהם היסודיים של כל הגורמים במציאות. על פי גישה זו, עצם מסוים מוגדר בכך שהוא שומר על תכונה מסוימת לאורך זמן מסוים. דוגמה: כדור משחק מסוים הנו סך כל האטומים היוצרים צורת כדור, במשך כל הרגעים בהם הם אכן עונים לדרישה זו. גישה זו מתארת מציאות קיימת, המהווה את אוסף כל הנתונים הקיימים בפועל. הזמן הנו תכונה של נתונים, המוגדרת בהתאם למדד מוחלט הקיים מעצם קיומה של המציאות.

קיימת גישה אובייקטיבית טהורה, אשר לפיה הזמן הנו מוחלט, במובן זה, שהוא אינו תלוי בקיומם של גורמים המכילים אותו. על פי גישה זו, הזמן קיים באופן תאורטי גם בלא שיהיה קיים כל גוף הנמדד ביחס אליו.

לעומת גישה זו, ניתן להעמיד את הגישה על-פיה הזמן הנו תכונה של גופים, כלומר, מוגדר על ידי התנועה. בהגדרה זו, אם לא תהיה תנועה במציאות, אזי לא תהיה משמעות לזמן. תודעה, על-פי הגישה האובייקטיבית, הנה נגזרת של יכולת הזיכרון האנושית. הזיכרון האנושי פרוס, על פי תפיסה זו, על פני הזמן כך שהוא תקף בכל רגע רק עבור ערכי זמן קודמים ממנו (כלומר - האדם זוכר רק את העבר). התודעה האנושית הנה, אם כן, פונקציה התלויה בזרימת זמן אובייקטיבית, וכל תחושת זמן אנושית הנה ניסיון למדוד זרימה זו. עבור גישה זו, הווה הנו מונח יחסי ארעי, אשר מתקיים רק מהנחת נקודת מוצא שרירותית. למעשה, קיימים אינסוף "הווים" שקולים, לאורך כל הזמן. בהתאם לכך, עתיד ועבר הנם יחסיים, ומתארים רק את פריסת המאורעות על פני ציר הזמן.

הגישה הסובייקטיבית, הגישה של לייבניץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הגישה הסובייקטיבית, הזמן הנו נגזרת של תודעה (ולא להפך), כלומר - הזמן הנו ביטוי של יכולת התודעה להבחין בשינויים ולחוות אותם, ואין לו משמעות בזכות עצמו. גישה זו מבטלת את מושג הזמן כמושג מוחלט, ורואה בזמן עיקרון יחסי ליכולת התפיסה האנושית. יחידות הזמן, על-פי גישה זו, אינן קבועות בפועל (אף על פי שהגדרתן קבועה). דוגמה: פרק הזמן הכלול ביממה הנו תחושת הזמן הסובייקטיבית של כל אדם, בה הוא חש כי כדור הארץ השלים מחזור שלם. אם האדם חש כי עבר זמן רב (דוגמה: בעקבות יום מלא בהתרחשויות נפשיות), אזי היממה הייתה ארוכה יותר מאשר אילו חלף זמן מועט יותר.

תפיסת זמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תפיסת זמן

תפיסת זמן הנה תכונה ביולוגית המאפשרת ליצור חי לחוות את השינויים שסביבו באופן השוואתי. דוגמה, היכולת של אדם לבחון כמה חלקי-יממה אורכת פעולה מסוימת, הנה תפיסת הזמן שלו לגבי אותה פעולה.

תפיסת הזמן היא ביטוי ליכולת הפנימית של אדם להיות מזוהה עם מעבר הזמן. קיימות זוויות בחינה שונות לשאלה, האם תפיסה ביולוגית הנה נרכשת, כלומר - נגזרת מקיום חוקיות של פרקי הזמן במציאות הממשית, או בלתי נרכשת, כלומר - מבטאת יכולת ביולוגית טבעית לחוש מעבר זמן ביחס למהירות תהליך החשיבה עצמו.

על פי התפיסה הראשונה (תפיסת זמן כמיומנות נרכשת), אזי יחידות הזמן השונות: שנייה, שעה, יממה וכו', נלמדות עקב הפנמה של תהליכים שיטתיים שונים: יום-ולילה, מהלך השעון וכו'. על-פי התפיסה השנייה (תפיסת זמן בלתי-נרכשת), יחידות הזמן השונות הנן כלי לכימות תפיסת הזמן, אשר קיימת בלא קשר לקיומן.

ידוע כי קיימות מספר תפיסות זמן מקבילות, הנבדלות בקנה מידה. הקשר בין תפיסות הזמן השונות הנו ככל הנראה מורכב. דוגמה: אורך יממה עשוי להיקבע באופן שונה, בהתאם לקנה המידה. לעתים, במהלך היום אדם חש כי הוא ארוך ביותר, אך לעומת זאת, בסיכום שבועי נראה כל יום כקצר.

תפיסת הזמן של האדם המערבי מחולקת לתפיסת העבר, ההווה והעתיד. באופן תאורטי, קיומה של תודעה המתייחסת לזמן מחייבת את עצם קיומם של עתיד, עבר והווה כמושגים הנגזרים מתפיסת האדם.

ההווה, אם כן, הנו המצב האפשרי היחיד המתקיים עבור התודעה, בעוד העתיד והעבר הנם הפשטות שאינן קיימות בפועל. עם זאת, ככל שהתודעה מתקדמת בזמן, העבר מכיל מאורעות רבים יותר, ואילו העתיד מכיל מאורעות מעטים יותר.

תפישות זמן אחרות קיימות בתרבויות אחרות. למשל, בתרבות ההודית תפישת הזמן היא מחזורית. כתוצאה מכך, יחידות הזמן של שנייה, דקה, שעה, יממה, שבוע, חודש ושנה, הודות לכך שהן מבוססות על מחזורי היום והלילה, משמשות בהודו בצורה דומה לדרך בה הם משמשות בשאר העולם. אולם, שאר יחידות הזמן מוגדרות על ידי סיבובי גלגל החיים.

תפיסת העבר והעתיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם עשוי לתפוס את העבר, אך ורק דרך זיכרון. זיכרון הנו תכונה המתארת את ההיסטוריה אותה מכיר האדם, והחוקיות המסוימת אותה גיבש מתוך התנסות ההיסטוריה.

במובן הפשוט, הזיכרון משמש את האדם הן ככלי, המאפשר לו להתמודד עם מציאות נתונה. דוגמה: הזיכרון כי כלב מסוים נושך, משמשת את האדם כדי להחליט האם יש להתרחק מכלב זה. במובן אחר, הזיכרון הנו מושא לדמיון. כמובן האחרון, האדם מעורר לעצמו תחושות, על פי זיכרון מצב זכור. דוגמה: היזכרות בסרט, וחווית תחושות עקב היזכרות זו.

תפיסת העתיד נובעת מיכולתו של האדם לדמות מציאות שאינה קיימת, על ידי חיזוי. בדומה לתפיסת העבר, גם תפיסת העתיד עשויה להיות במובן של כלי, המשמש לתכנון מעשי האדם, או במובן של מושא לדמיון.

המובן השני (הזיכרון וחיזוי העתיד כמושאים לדמיון) נתפס לעתים כחווית זמן ממשית. על-פי תפיסה פילוסופית זו, האדם חי את הזמן אותו הוא מדמה (או, לחלופין, תחליף זכור של אותו הזמן). תפיסה מחייבת גישה סובייקטיבית כלפי הזמן.

תפיסות העבר והעתיד נעשות על ידי תחושות ישירות, הנובעות מהזכירה ומהחיזוי, כדוגמת פחד, תקווה וכו' (כלפי העתיד), או כדוגמת אבל, התרפקות וכו' (כלפי העבר).

מלבד היכולת לחוות תחושות ישירות כלפי העבר והעתיד, קיימת היכולת לבצע הפשטות של העבר והעתיד. משמעות הפשטות אלו הנה קביעת אמירה כללית, אשר יכולה לשמש את האדם גם בלא לעורר באופן ישיר את התחושות הישירות, או את הדימוי הממשי של הדברים בפועל. הפשטות אלו הנן מכלול הידע (בזיקה לעבר) והדעה (בזיקה לעתיד) של האדם.

העתיד, בשונה מהעבר, מובדל בכך שקיימת עבורו אפשרות בחירה. למשמעות העתיד משמעות עמוקה עבור תפיסת המושג "רצון חופשי" ודטרמיניזם.

תפיסת ההווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסת ההווה נעשית על ידי חוויה ישירה של מאורעות, כלומר - שינוי מצב נפשי עקב שינוי במציאות. תפיסת הווה הנה המאפשרת קיום של רגש, ולמעשה כל תפיסה של עבר או עתיד נגזרת משינויים נפשיים בהווה.

על-פי התפיסה האקזיטנציאליסטית, ההווה אינו קיים באופן ממשי, מהנימוק הבא: התודעה משיגה גורמים שונים במציאות על ידי חישה שלהם. חישה זו הנה לעולם כלפי העבר, שכן קיים פרק זמן בין התרחשות הדברים בפועל לבין מועד תפיסתם על ידי החשיבה. פרק זמן זה, המציין את הזמן הדרוש לתהליך החשיבה והתפיסה, גורם לכך שלא ניתן באופן עקרוני לתפוס את ההווה הממשי, אלא רק את העבר הקרוב.

תפיסה זו מתארת את העתיד במנותק מהעבר ומהסיבתיות. על פי תפיסה זו, האדם בוחר את העתיד שלו, במובן זה שהוא בוחר האם לאשר את העבר, וכיצד להשפיע על תפיסת העבר שלו עצמו. תפיסה זו מניחה כי סיבתיות אינה קיימת באופן אובייקטיבי אלא נתונה לבחירה סובייקטיבית.

זמן ומרחב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיית הזמן והמרחב מרכזית בהבנת הזמן, שכן הזמן מתייחס לשינוי, ומרבית השינויים (אם לא כולם), הנם שינויים במרחב.

על פי גישה מסוימת, ניתן לתפוס את המרחב כרקע, עליו פועל הזמן, או להפך. בניסוח אחר, המרחב והזמן הנם שונים באופן מהותי.

גישה אחרת מציגה את המרחב והזמן כשקולים, כך שההבדל ביניהם הנו אשליה נוצרת על ידי קיום תודעה בעלת זיכרון. בניסוח האובייקטיביסטי של גישה זו, שזמן והמרחב הנם צירים כמותיים, מאונכים בייצוגם המתמטי, המגדירים את המציאות.

על פי הגישה המתמטית הטהורה, המניחה כי הזמן והמרחב שקולים, עשויים להתקיים יותר מציר זמן כללי אחד, כפי שקיימים שלושה צירי מרחב לכל הפחות. יתרה מזאת, קיימים פיתוחים פיזיקליים-תאורטיים מודרניים מאוחרים, המנבאים את קיומם של כמה צירי זמן כאלו (בצירוף עם מספר גדול יותר של צירי מרחב).

חריגה מסיבתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד הגישות הפילוסופיות אשר אינן מכירות בסיבתיות (כדוגמת האקזיסטנציאליזם) בזכות תפיסה סובייקטיבית שלה, קיימות תאוריות שונות המתארות חריגה מהסיבתיות, על בסיס תפיסתה האובייקטיבית.

נבואה מטאפיזית, במשמעותה הקלאסית, הנה מנגנון נפשי המאפשר לאדם לחזות את העתיד שלא על-סמך מעקב אחר הסיבתיות שלו. נבואה עשויה לעשות שימוש בכוחות נפשיים אוטונומיים (דוגמה: נביא המדבר בלשון האל במהלך טרנס), או בסימנים מטאפיזיים ממשיים (אסטרולוגיה, נומרולוגיה, נביא המקבל את נבואותיו בחלום או בהתגלות אלוהית ממשית וכו') , על מנת לחזות באופן נכון את העתיד. נבואה מטאפיזית חסרת ביסוס מדעי כיום, וכמעט שאין חולק בעולם המדע על כך שלא קיימת סיבתיות המאפשרת אותה. עם זאת, במשך מרבית ההיסטוריה האמינו רוב בני האדם כי יכולת כזו אפשרית ואף ממשית.

מעבר בזמן, במשמעות זאת הנו יצירת שני רצפי זמן: האחד כללי, והאחר ספציפי לעצם מסוים. כאשר שני רצפים אלו אינם זהים, אזי מתבצע מעבר בזמן ("מעבר בזמן" אינו מציין, לרוב, את מעבר הזמן הרגיל, בו גדל העבר וקטן העתיד).

מעבר בזמן בפועל, מאופיין בכך שהעצם העובר, בנקודת הזמן בה מתבצע המעבר, אינו משפיע על המציאות באופן סיבתי ישיר. בנקודה אחרת, היא נקודת היעד, מושפעת המציאות על ידי אותו העצם, אך לקיומו אין סיבה. דוגמה: כאשר טייס זמן עובר מזמן אחד לזמן אחר, גופו מפסיק להשפיע ולהתקיים בזמן ממנו יצא, ומופיע ללא כל סיבה בזמן אחר, ומשפיע על המציאות בזמן זה.

טענות כי נעשה מעבר בזמן בפועל אינן נפוצות, וברובן שייכות לעידן המודרני, שכן הרעיון בדבר המעבר בזמן הנו חדש יחסית להיסטוריה האנושית. עם זאת, תחומי מדע חדשים, ובעיקר תורת היחסות, הפכו את המעבר בזמן לאפשרות מדעית תאורטית.

זמן ומדע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזמן הנו אחד הגורמים המשמעותיים ביותר במדע באופן כללי, ובפיזיקה בפרט. כל מדע מניח גישה אובייקטיבית של הזמן. אין הכוונה כי המדען בהכרח תופס זמן בצורה זו, אולם החוקיות הפנימית של המדע הטהור הנה אובייקטיבית מיסודה.

בצורה לוגית-מתמטית, כדי להגדיר את הזמן יש להשתמש בשני מושגים בסיסים אחרים. במקרה זה, הזמן הנו משתנה תלוי, בעוד שקיים משתנה בלתי תלוי, ומשתנה המביע את השינוי עצמו. דוגמה: כאשר מודדים מרחק ביחס לזמן, אזי הזמן הנו המשנה התלוי, המרחק הנו המשתנה הבלתי-תלוי, ואילו המהירות היא יחס השינוי במרחק עם הזמן. במשוואה, זמן הנו המנה של מרחק במהירות - T = X / V.

הפיזיקה אשר עושה את השימוש הבסיסי ביותר בזמן היא הקינמטיקה, המתארת תנועה, שהיא שינוי במרחק ביחס לזמן. הקינמטיקה מתארת את המציאות כרקע של יחס מרחק-זמן קבוע ומוחלט, עליו באים לידי ביטוי תהליכים ממשיים שונים. יחס זה ניתן לתיאור על ידי רשת צירים קרטזית, בה המרחק והזמן מאונכים זה לזה, וכל גוף מתואר כבעל נפח מסוים על-פני רשת צירים זו.

בתפיסת המדע את הזמן חל מהפך משמעותי ביותר עם פיתוח תורת היחסות על ידי אלברט איינשטיין. על פי תפיסת הזמן שלאחר המהפך, הזמן הוא יחסי, ומדידתו תלויה בצופה, באופן המעוגן בחוקי הפיזיקה.

משמעות תפיסה זו היא שמצבו של הצופה, כשהוא בא לידי ביטוי במהירותו, משפיעה על המדידות שיבצע בגופים שמצבם (מהירותם) שונה, כך ששעבור תהליך זהה, יתקבלו שתי מדידות שונות. למעשה, תורת היחסות מתארת מספר רצפי זמן שונים, כך שכל תנועה של גוף יוצרת עבורו רצף זמן עצמאי.

תורת היחסות הכללית מרחיבה תפיסה זו, ומתארת כי קיים רצף "מרחב-זמן" ניתן לעיקום, על ידי קיומם של גופים בתוכו. תפיסה זו מאפשרת קיומן של תופעות שונות, הכוללות בין היתר מעבר בזמן. שלא כמו הגישה הסובייקטיבית הפילוסופית, תורת היחסות מתארת את יחסיות הזמן כמתקבלת ממדידה אובייקטיבית, גם בלא חיוב תודעה התופסת מדידה זו. תפיסה זו מאפשרת קיומן של תופעות שונות, הכוללות על פי תאוריות מסוימות אף מעבר בזמן, מבחינה פיזיקלית-אובייקטיבית.

סטיבן הוקינג, תאורטיקן שהתייחס להיווצרות היקום ועתידו, ניסח תאוריה המעמידה את מושג אינסופיות הזמן בצורה שונה לחלוטין. על-פי תאוריה זו, צורת המרחב-זמן הנה סגורה, כך שליקום, הפרוס על פני המרחב-זמן, צורה המתארת כדור (בעל יותר משלושה ממדים, שכן הזמן הנו ממד נוסף בתיאור זה).

על פי תאוריה זו, יחס הזמן לצורת ה"כדור", הנו כיחס הציר "צפון-דרום" לכדור הארץ. במובן זה, קיימת נקודה מסוימת המתארת את ראשית הזמן, בה אין רלוונטיות לשאלה, מה היה לפניה (ובהתאמה: נקודת סיום לזמן), שכן שאלה זו מקבילה לשאלה, איזו נקודה צפונית לקוטב הצפוני.

גישות חדשות יותר עבור הזמן ניתן למצוא במכניקת הקוונטים, על מובניה השונים. גישה מסוימת, לדוגמה, מניחה כי תהליך מושפע מהעבר וגם מהעתיד, בניגוד לתפיסת הסיבתיות הרגילה. גישה מדעית מודרנית אחרת מתארת "חלקיק זמן": יחידת הזמן הקטנה ביותר, אותה לא ניתן לחלק ליחידות קטנות יותר. חלקיק זמן, כפי שחושב על ידי תאורטיקנים, מכונה זמן פלאנק.

זמן ואלוהות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הסוגיות החשובות בנושא הזמן, הנה סוגיית היחס בין אלוהות לזמן. סוגיה זו קשורה הן בתפיסת הזמן, והן בתפיסת האלוהות.

גישה מסוימת מתארת את הזמן באופן אובייקטיבי, ואת האל כנפרד מהסיבתיות. גישה זו מניחה כי קיימת סיבתיות אובייקטיבית, ולעומתה מתקיים רצון אלוהי כלפי סיבתיות זו. הרצון האלוהי משפיע על הסיבתיות, אך אינו יוצר אותה. כחלק מתפיסה זו, ניתן לתאר את בריאת העולם כמעשה אלוהי, אך התרחשות האירועים מרגע בריאת העולם, אינה נגזרת מקיומו של האל.

גישה זו מתארת ניסים וצירופי מקרים כביטוי לרצון אלוהי, המשנה את הסיבתיות על-פי פעולותיו. באופן כללי, ניתן לנסח גישה זו בכך שהאל הנו תודעה שקולה מבחינה מהותית לתודעה האנושית, אך עולה עליה בכוחה.

גישה פנתאיסטית לאלוהות מתארת את ביטוי האלוהות במציאות, כסיבתיות עצמה. במובן זה האל הנו הזמן, ומבטא את כוליות הטבע. גישה זו מבטלת את ההבדל בין גישה אובייקטיבית לזמן, לבין גישה סובייקטיבית, שכן האל מקשר בין הזמן כביטוי להתרחשות הטבע, לתודעה כביטוי לרוחניות הטבע.

גישה סובייקטיבית לזמן, המניחה כי הוא קיים רק עבור התודעות, מתייחסות אל האלוהות כביטוי לתודעה עליונה, המאפשרת את קיום הזמן באופן עקרוני, ובכך מאפשרת את קיום התודעה האנושית בתוכו.

שאלה נוספת היא, האם הזמן עצמו כפוף לאל, או שהאל כפוף לזמן. הגישה המתארת את האל כמצוי מעל הזמן, מניחה כי זמן הנו עבור האדם הלבד, וכי קיום האל אינו נתפס בהתאם לתקופת זמן בה האל קיים. התפיסה השנייה, על-פיה האל כפוף לזמן, מציגה את האל כקיים על-פני תקופת זמן מסוימת, ומוגדר על-פי הזמן, במדדים אנושיים. על פי היהדות למשל, הזמן כפוף לאל כמובן. הרמב"ן מפרש את הצירוף "ויהי אור" כהנקודה בה נברא הזמן.

גישה קיצונית כזו אף מתארת אל משתנה, אשר אופיו אינו זהה. גישה זו תואמת, דוגמה, את הקביעה כי אל עשוי להתחרט על מעשיו.

שאלה זו מתחדדת בסוגיית בריאת העולם. אם האל ברא את העולם בנקודת זמן מסוימת, ניתן להסיק אחת מן השניים: האל לא היה קיים לפני נקודה זו (אל הכפוף לזמן), או שהיה קיים (אל שמעל הזמן).

שאלת אינסופיות הזמן מתוך הנחה כי קיימת בריאת עולם על ידי אלוהות, הופכת למורכבת. ניתן להציג את אינסופיות הזמן כנגזרת מקיום אלוהות אינסופית, אך ניתן גם לראות זמן סופי, מתוך הנחה כי קיימת בריאה שלו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סמואל א. גודסמיט ורוברט קלייבורן, זמן, תל אביב: ספרית מעריב, 1980.
  • אמיליה פרוני (עורכת), זמן - מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
  • עומרי מורג, 'הכול זמני - משמעות הזמן בחיינו, הוצאת רימונים, 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


פילוסופיה
P philosophy1.png
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונה
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםהדוניזםהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאם
פורטל פילוסופיה