יהודה חיים חזן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יהודה חיים חזן, מתוך ארכיון השומר הצעיר, יד יערי

יהודה חיים חזן (1905-1873) היה אחד הפעילים הטריטוריאליסטים הבולטים בוורשה. פעל והוביל את קידום תוכנית אוגנדה והיה ממקימי ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית - יט"א (Jewish Territorialist Organization).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזן נולד במושבה במזרח אירופה. כל אחיו מתו בילדותם ממחלות שונות והוא נשאר בן יחיד. נישא למלכה. בנם יעקב חזן, הפך לימים ליו"ר מפ"ם. חזן למד בליטא בישיבת וולוז'ין אצל הרב חיים סולובייצ'יק והוסמך לרבנות. עוד בהיותו בישיבה למד שפות זרות והתעניין בספרות חיצונית. עזב את הישיבה והחל להתפרנס כמורה לשפה העברית. לפי תיאורי בנו, המשיך להיות שומר מסורת, אבל הקל במילוי המצוות. הדבר גרם לכך שהקהילה המקומית דחתה אותו מבחינה חברתית. מסיבה זו עבר ב-1903 עם אשתו ובנו מליטא לוורשה. שם המשיך להתפרנס כמורה לעברית ונבחר על ידי ציוני ורשה כציר לקונגרס הציוני השישי והשביעי. הרעיונות הטריטוריאליסטים לא היו מקובלים על ידי שאר משפחתו של חזן. אמו התנגדה להם כל כך, עד שהחליטה לעזוב את משפחתה ולעלות לא"י.

חזן לקה בהרעלת דם עקב עקירת שן ושלושה חודשים לאחר הקונגרס הציוני השביעי, נפטר בגיל 32.

יחסו לשאלת אוגנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיצומו של פולמוס אוגנדה כתב חזן את הספר "הסופרים היהודים והטריטוריאליות". בספר זה הוא טוען כי כמיהת העם היהודי לא"י נובעת לא רק מתוך מניעים דתיים, אלא מרצונו לקרקע בטוחה בה יהיה מוגן. מסיבה זו, ניתן למממש חיים יהודיים- לאומיים לא רק בא"י. בנוסף לכך, בספרו ניתן למצוא את התנגדותו לסוקולוב שיצא נגד תוכנית אוגנדה.

חזן ציין כי בהצבעה על הצעת אוגנדה, סוקולוב השתייך לנמנעים- מה שמראה על העדר עקביותו בדבר ההצעה. עוד הוסיף, כי לפי סוקולוב יישוב יהודי מחוץ לפלשתינה הוא דבר רצוי ואפשרי מבחינת הוצאה לפועל, אך במאמר אחר סוקולוב סתר את עצמו וטען כי הקמת יישוב שכזה הוא ללא אחיזה במציאות. לפי חזן, דווקא בעת זו, שמעצמות העולם מעוניינות להרחיב את שליטתן הקולוניאליסטית, ניתן למצוא מקום להתיישבות יהודים, שכן המעצמות זקוקות למתיישבים כאלו למטרות של מסחר ופיתוח הכלכלה. לפי סוקולוב, הגורמים המשפיעים ביותר על החברה האנושית הם לא אידאולוגיים, כי אם תנאי הטבע. פירוש הדבר- קיים קשר הדוק בין פלשתינה לבין העם היהודי. סוקולוב טען כי מקום זה הוא מקומו הטבעי ורק שם יוכל להבנות.

תגובתו של חזן לכך היא כי היהודים קיימים יותר זמן בגלות מאשר שהיו אי פעם בפלשתינה, לכן הם הושפעו מארצות שונות בעלות תנאים שונים מאלו שהיו בפלשתינה. בנוסף, תנאי הטבע של כל ארץ משפיעים על העם רק בזמן שהותו בארץ זו. הגורמים המשפיעים יותר מהתנאים האלו הם הגורמים הסוציאליים- כמעט כל היהודים היו סוחרים ונרדפו בידי עמים אחרים. חזן טען כי גורמים אלו הם ששימורו את העם היהודי בגלות. תנאים סוציאליים משותפים הם אלו שיאפשרו קיום אוטונומיה יהודית בכל מקום ולא בהכרח בפלשתינה. עוד טען חזן כי המציאות בפלשתינה לא מאפשרת כניסת יהודים ולאור העובדה כי קיימות אפשרויות אחרות להקמת אוטונומיה יהודית- אין זה עולה על הדעת לחכות עד שהמצב בפלשתינה ישתנה.

בקונגרס הציוני השביעי (1905) הציג חזן בנאומו את מהות הטריטוריאליזם. לפי נאומו- הטריטוריאליזם אינו מתנגד לרעיון ארץ ישראל. מתנגד הוא לרעיון- רק ארץ ישראל. לפי חזן, מטרת הציונות היא לשחרר את היהודים מהעוני והסבל הרב בו היו שרויים. הוא טען כי היהודים סובלים לא משום שאינם נמצאים בפלשתינה, אלא משום שאין להם מדינה. עוד טען חזן כי אף אחד מהנוכחים בקונגרס לא יכול להוכיח שפלשתינה היא המקום הבלעדי ליצירת מרכז יהודי חדש. בהמשך דבריו אמר כי הרעיון הציוני בפלשתינה הוא חסר סיכוי ולכן על הציונות לנתק עצמה מארץ זו. הוא השיב על טענת המתנגדים לתוכנית אוגנדה כי הטריטוריאליסטים הם בוגדים בכך שטען כי ציוני ציון הם למעשה הבוגדים מכיוון שהם מפנים עורף לעם היהודי הסובל באירופה ומעדיפים את ארץ ישראל על פני הצלת העם. בנוסף, התייחס חזן לתהליך הסקת המסקנות של המשלחת שיצאה לחקור את אוגנדה. הוא הטיל ספק במהימנות הדו"ח[1] ויושר התהליך. טען כי הוועד הפועל החליט כי הכספים להוצאת המשלחת יאספו מתרומות, אך לא טרח לפרסם את הדבר כדי לגייסן.

בנאומו ציין כי אחד מתוך שלושה חברי המשלחת (וילבוש) לא היה מקצועי דיו לצורך ביצוע החקירה. עוד הוסיף כי המשלחת שהתה באוגנדה רק ארבעה עד חמישה שבועות, פרק זמן שלא מספיק לחקירת חבל הארץ. לאור העובדה כי המידע שמצוי בידי הקונגרס הוא חסר, לא הגיוני לדחות את ההצעה. בפילוג שחל בקונגרס זה, חזן הצטרף לפורשים.

חזן ויט"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזן נמנה עם מקימי יט"א. בפתיחת הקונגרס הטריטוריאליסטי הראשון טען כי ההתיישבות בארץ ישראל היא חסרת סיכוי ומבוססת על התגנבות ושוחד. חודשיים לאחר הקמת ההסתדרות הטריטוריאליסטית באוגוסט 1905, פרסם חזן קול קורא[2] בו הגדיר את מערכת היחסים בין הטריטוריאליסטים לתנועה הציונית. לפיו, הטריטוריאליסטים פרשו מן התנועה הציונית מכיוון שהקונגרס הציוני שלל מהם את הזכות להביע ולהגן על דעותיהם. הוא טען כי הציונות כבר לא עונה על צרכיו של העם היהודי ולכן החליטו הטריטוריאליסטים לפרוש מן ההסתדרות הציונית ולהקים גוף נפרד. לפיו, לכל חבר ביט"א הזכות לגבש דעה חופשית בנוגע לציונות ולהמשך ההשתייכות לתנועה הציונית. דבר זה מעיד על הסובלנות של יט"א כלפי הציונות. הם לא שללו אותה, אלא ביקשו למצוא אלטרנטיבות נוספות לאור מצבה העגום והמחמיר של יהדות מזרח אירופה.

הרעיון הטריטוריאליסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוש הרעיון הטריטוריאליסטי - מציאת מדינה ליהודים שאינה בהכרח בא"י. יהודה לייב פינסקר היה הראשון שהעניק משמעות לרעיון בחיבורו "האוטואמנסיפציה". בחיבור זה הוא טוען כי הרוח של העם היהודי היא החשובה ולכן מולדת יהודית יכולה לקום בכל מקום ולאו דווקא בא"י. א"י חשובה לא בגלל מקומה הגאוגרפי, אלא בגלל מה שהיא מסמלת. לטענתו ככל הנראה לא יהיה אפשר להשיג את א"י ולכן יש למצוא ארץ אחרת.

גם הרצל, בספרו מדינת היהודים, העלה את השאלה האם יש סיכוי ממשי להתיישבות בא"י ותהה האם עדיף להתיישב בפלשתינה או ארגנטינה[3]. הגורמים העיקריים לצמיחת הטריטוריאליזם: ההגירה של מאות אלפי יהודים בראשית המאה העשרים מערבה גרמה לטריטוריאליסטים לחשוש מה יעלה בגורל העם היהודי כשהמדינות קולטות ההגירה יסגרו את שעריהן. יתר על כן, הם הוטרדו מחוסרי יכולתה של א"י לקלוט מהגרים ומכך שהערבים בארץ לא יתנו ליהודים להקים התיישבות. לטענתם, דבר זה יצור סכסוך בלתי פתיר בין שתי הקבוצות. בנוסף, הם טענו כי ריכוז העם היהודי כולו במקום אחד מסכן את קיומו ושהעוני בחברה היהודית המזרח אירופאית והפוגרומים של שנת 1903–1906 יצרו מציאות בה יש צורך פתרון מיידי עבור העם היהודי.

הטריטוריאליסטים האמינו שבעיות העם היהודי כה קשות, עד שיש למצוא כל מקום בו ניתן יהיה להקים מדינה וכך להציל את היהודים. לפיהם, רוב היהודים לא יגיעו לארץ החדשה מתוך בחירה, אלא מכורח הנסיבות. הטריטוריאליזם אינו מתנגד לרעיון הציוני ורואה עצמו כממשיך דרכו.

ההסתדרות הטריטוריליסטית - יט"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ההסתדרות הטריטוריאליסטית לאחר הפרישה מההסתדרות הציונית. ישראל זנגוויל ורעייתו במרכז. יהודה חזן בשורה השנייה, השמיני מימין. (מתוך ארכיון גבעת חביבה)
ההסתדרות הטריטוריאליסטית לאחר הפרישה מההסתדרות הציונית. ישראל זנגוויל ורעייתו במרכז. יהודה חזן בשורה השנייה, השמיני מימין. (מתוך ארכיון השומר הצעיר, יד יערי)

האידאולוגיה הטריטוריאליסטית לבשה צורה פוליטית לאחר הקונגרס הציוני העולמי השביעי (יולי 1905). עם הקמת יט"א (The Jewish Teritorial Organization) קונגרס זה התקיים לאחר שחזרה משלחת שיצאה במטרה לבדוק האם חבל הארץ באוגנדה ראוי להתיישבות.

בקונגרס זה, ציוני ציון בחרו להדגיש דווקא את הדו"ח הפחות אמין ופחות מקצועי של חבר המשלחת לבדיקת חבל הארץ באוגנדה- וילבוש. זאת מכיוון שבדו"ח זה הסתייג וילבוש מההצעה. בנוסף, הם בחרו להתעלם משאר חלקי הדו"ח, שבחלקו טען כי המקום טוב להתיישבות.

קונגרס זה קומם את הטריטוריאליסטים, שכן הצעת אוגנדה לא נבחנה ברצינות הנדרשת וירדה מהר מדי משולחן הדיונים. ההתמקדות רק בדו"ח של וילבוש התפרשה בעיני הטריטוריאליסטים כהונאה- מה שהצדיק את פרישתם מההסתדרות הציונית ואת הקמת ההסתדרות הטריטוריאליסטית (אוגוסט 1905) ברשותו של ישראל זנגוויל. הרקע להקמת הסתדרות זו היה לא רק נפילתה של הצעת אוגנדה, כי אם בעיקר המציאות החברתית-כלכלית הקשה של יהודי מזרח אירופה שהשתנתה לרעה בשנים 1904–1905. מטרות ההסתדרות הטריטוריאליסטית היו להשיג טריטוריה על בסיס אוטונומי ליהודים שאינם יכולים או רוצים להישאר בארצות מגוריהם. כדי לממש מטרה זו ביקשה ההסתדרות להתאחד עם אלו שמסכימים עמה, לנהל משא ומתן עם ממשלות וארגונים שונים ולייסד מוסדות הנחוצים לצורך ביצוע המטרה.

ההסתדרות פעלה על מנת למצוא מדינה ליהודים במקומות שונים בעולם. ביניהם: קנדה, אוסטרליה, מסופוטמיה ואנגולה. בנוסף היא פעלה על מנת לתת מענה מיידי ליהודים הסובלים מעוני ורעב ולסייע למהגר היהודי. פעילותה של יט"א נגדעה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בסוף המלחמה עידן הקולוניאליזם הסתיים וליט"א לא היה סיכוי לקבל טריטוריה. המציאות שהשתנתה, ובין היתר מתן הצהרת בלפור, הפכה את יט"א ללא רלוונטית וזו התפרקה באופן רשמי ב-1925.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גור אלרואי, מחפשי מולדת, ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית (יט"א) ומאבקה בתנועה הציונית בשנים 1925-1905, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות: קריית שדה בוקר אוניברסיטת בן-גוריון, 2011.
  • יהודה חזן, הסופרים היהודים והטריטוריאליות, ורשה, תרס"ו
  • יהודה ליב פינסקר, אוטואמנציפציה!, ירושלים : המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, 1951.
  • יעקב חזן, ילדות ונעורים, פרקים אוטוביוגרפיים, תל אביב: ספריית הפועלים, 1993, עמ' 10, 22-17.
  • זאב צחור, חזן - תנועת חיים, השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי, מפ"ם, יד בן צבי ירושלים ויד יערי גבעת חביבה, ,1997, עמ' 3–8

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהודה חיים חזן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: דו"ח המשלחת, עמ' 20, 65-63
  2. ^ יהודה חיים חזן, קול קורא, ההסתדרות הארצית היהודית, ורשה, אצ"מ, A36 תיק a53, תשרי תשס"ו
  3. ^ בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים, מ' ברייטנשטיין, 1896, פרק פלשטינא או ארגנטינה