טריטוריאליזם יהודי
טריטוריאליזם יהודי (באנגלית: Jewish Territorialism), או בקיצור טריטוריאליזם היה שמה של גישה מקבילה לציונות ששאפה להשיג טריטוריה ליהודים, לאו דווקא בארץ ישראל, ובה יתקיימו חיים אוטונומיים לאומיים. לטריטוריה זו, שתהיה המתאימה ביותר לצורכי היהודים, יהגרו יהודים ממקומות שונים בעולם ויקימו לעצמם בית לאומי. הטריטוריאליזם מנוגד לאוטונומיזם יהודי - הגישה הרואה ביהדות ישות רוחנית וביהודים עם בלי ארץ, ושואפת לאוטונומיה משפטית ועצמאות רוחנית של היהודים במקום מושבם.
הקמת מדינה כחלק מארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אררט (מדינה ליהודים)
ניסיון מעשי ראשון (שכשל) להקים מדינה יהודית שלא בארץ ישראל נעשה בראשית המאה ה-19 על ידי היהודי האמריקני מרדכי מנואל נח. הוא רכש את האי גרנד איילנד הנמצא ליד מפלי ניאגרה קרוב לגבול עם קנדה וקרא בשנת 1825 ליהודים להתיישב בו כדי להקים מדינה בשם "אררט" שתשתלב בתוך ארצות הברית.
תוכנית אוגנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – תוכנית אוגנדה
ישראל זנגוויל
מקובל להמשיך ולומר, זאת למרות מחקרים חותכים שנעשו בנושא[1] כי אף שהרצל האמין שמקומו של העם היהודי בארץ ישראל, הוא הציע את הפתרון הטריטוריאליסטי המפורסם ביותר, תוכנית אוגנדה, בשנת 1903. למעשה הרצל לא הציע שום פתרון טריטוריאליסטי. מטרתו הייתה להעמיק את הקשרים המדיניים עם החשובה באימפריות של אותה תקופה: האימפריה הבריטית. ההצעה שעלתה כבר ב-1902 על ידי הבריטים מסיבותיהם שלהם, שמחה כמובן את הרצל מעצם העובדה שגורם חשוב כמו הממשלה הבריטית פונה אל התנועה הציונית, ולא למשל לאריסטוקרטיה היהודית-אנגלית או לבית רוטשילד, שבאותה תקופה נחשבו לנציגים יהודים מכובדים לכאורה בהרבה מהתנועה הצעירה ונטולת המשאבים בראשה עמד. מודע לכך שההצעה לא תזכה לאהדה בקרב הציבור היהודי - הרצל עצמו לא האמין בה יותר מאשר האמין בכל 'טריטוריה' אחרת - נאלץ הנשיא הציוני למכור את הרעיון כ"מקלט לילה" - פתרון זמני דחוף למצוקות היהודים בכלל ועל רקע 'פוגרום קישינב בפרט שהתרחש ארבעה חודשים לפני כינוסו של בקונגרס הציוני הששי. 'תוכנית אוגנדה' שהוצגה בקונגרס לא דיברה על שינוי רשמי של מטרות הציונות. צירי הקונגרס, כ-600 איש, התבקשו להכריע בשאלה האם לשלוח משלחת חקר למזרח קניה ('אוגנדה'), שתפקידה יהיה להכין דין וחשבון שיוצג בפני הקונגרס השביעי (עצם איטיותו של המהלך מלמד כי הסיסמה 'מקלט לילה' היא סחריר פוליטי ותו לאו). בהצעה הזו תמכו כ-62% מצירי הקונגרס, כולל 'המזרחי' שהלכו בעניין זה אחר הוראתו של יעקב ריינס, שהבין היטב את "התכסיס" של הרצל כפי שהבר תואר בעיתונות התקופה שבוע לאחר תום הקונגרס. המשלחת יצאה בסופו של דבר לאפריקה והדו"ח השלילי שהציגה עלה בקנה אחד עם התנגדותם של גורמים מקומיים להתיישבות יהודית באזור זה. אך הרצל השיג את היעד המדיני שלו: חיזוק הקשרים בין התנועה הציונית לאימפריה הבריטית. אחת התוצאות של פרשת אוגנדה הייתה שבמהלך הקונגרס נוצרה סיעה טריטוריאליסטית גדולה בהסתדרות הציונית.
ישראל זנגוויל והתנועה הטריטוריאליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית
לאחר דחיית הרעיונות הטריטוריאליסטיים על ידי ההסתדרות הציונית, פרשו ממנה חלק מן הטריטוריאליסטים, בהנהגתו של ישראל זנגוויל, והקימו הסתדרות עולמית משלהם שנקראה בראשי תיבות יט"א, ובדקו מקומות שונים ומגוונים בעולם ליישוב יהודים, בהם ארצות הברית, אלסקה, קנדה[2], אנגולה, ארגנטינה, בוליביה, ברזיל, פרגוואי, קולומביה ורודזיה. לאחר הצהרת בלפור שהפכה את הטריטוריאליזם ללא-מעשי גם בעיני רוב מצדדיו, פרק זנגוויל את יט"א.
דער פריילאנד ליגע[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – דער פריילאנד ליגע
בשנות ה-30 של המאה ה-20 חלה עדנה לרעיון הטריטוריאליסטי, והוקמה בווילנה אגודה טרחטוריאליסטית בשם היידי "דער פריילאנד ליגע" ("הליגה לארץ חופשית"). הארגון, שהרוח החיה בו היה יצחק נחמן שטיינברג ניהל משאים ומתנים עם ממשלות שונות כמו בריטניה (על גיאנה), אוסטרליה (תוכנית קימברלי) והולנד (על סורינאם) - כולם ללא הצלחה רבה .
שקיעתו של הרעיון הטריטוריאליסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר השואה שהביאה להתחזקות התנועה הציונית, ובפרט לאחר הקמת מדינת ישראל, הפך הרעיון הטריטוריאליסטי ללא רלוונטי גם בעיני תומכיו. עם זאת, הפריילאנד ליגע המשיכה להתקיים גם במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 וטענה שמדינת ישראל אינה מספקת את הצורך של העם היהודי, וכי עדיין ישנו צורך בטריטוריאליזם.
ביקורת הטריטוריאליסטים על הציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספרו על הטריטוריאליסטים כתב אליהו בנימיני:
הטריטוריאליסטים מאשימים את רוב מנהיגי התנועה הציונית על שלא בחלו, לדעתם, בכל אמצעי כדי להוסיף מכשול ולהפריע לכל משא-ומתן שהחל בו ארגון הגירה יהודי כלשהו בין שתי מלחמות-עולם, בתקופת מלחמת העולם השניה ואף לאחריה. [הם חזרו והעלו האשמות קשות] ״כלפי ההסתדרות הציונית ומנהיגיה, על תעמולתם, הפרעותיהם והתערבויותיהם נגד העשייה הטריטוריאליסטית ועל חוסר המעש ואי-רגישות שאיפיינו, לדעתם, את המפלגות הציוניות בעומדן מול האסון הממשמש ובא על יהדות אירופה.
עם זאת, הוא הטעים כי
הטריטוריאליסטים, לא שללו, רובם, את הציונות ואת מפעל ההתיישבות בארץ-ישראל. הם פשוט לא ראו את ארץ-ישראל כמקום האחד והיחיד, שאפשר לפתור בו עד תום את בעיית היהודים הדחופה והיסודית [...] הציונים והטריטוריאליסטים היו שותפים בדיאגנוזה של בעית היהודים ובשלילת הפזורה (אי-הגלות). הם גם היו תמימי-דעים לגבי התחום הגיאוגרפי של הבעיה: יהודי מזרח-אירופה[3].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מירה קצבורג-יונגמן, זנגוויל מול פינסקר והרצל: גישות שונות ל"בעיית היהודים", הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 11, ב 2, תשנ"ד, עמ' 171-177.
- גור אלרואי, מחפשי מולדת: ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית (יט"א) ומאבקה בתנועה הציונית בשנים 1925-1905, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות והוצאת מוסד ביאליק, תשע"ג (2011).
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- טריטוריאליזם, באתר תנועת העבודה הישראלית
- גור אלרואי, ארץ לעם ולא עם לארץ. עיונים בתקומת ישראל, כרך 14, 2004. עמ' 537-564.
- יצחק נחמן שטיינברג, על מקומה של ה"פריילאנד" בחיים היהודיים, מארב, 28 באפריל 2012 (פורסם במקור ביידיש בגיליון אוקטובר-נובמבר 1948 של כתב העת "אויפֿן שוועל"; תרגם מאנגלית: נווה פרומר)
- ארכיון אוסף התנועה הטריטוריאליסטית היהודית ברוסיה(יט"א), בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ראו ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 203-175
- ^ מרדכי חיימוביץ, שם הייתה אמורה להיות מדינת היהודים: מסע לעבר החלופה של אוגנדה, באתר מעריב on-line, 13 דצמבר 2014 (ארכיון)
- ^ אליהו בנימיני, ׳מדינות ליהודים: אוגנדה, בירובידז'אן ועוד שלושים-וארבע תוכניות׳, 1991 בהוצאת ספריית הפועלים והקיבוץ המאוחד)
