נחום סוקולוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נחום סוקולוב
נחום סוקולוב
נחום סוקולוב
לידה 10 בינואר 1859
פולין הקונגרסאיתפולין הקונגרסאית וישוגרוד, פולין הקונגרסאית
פטירה 17 במאי 1936 (בגיל 77)
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת לונדון, הממלכה המאוחדת
מדינה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הממלכה המאוחדת, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה ישראלישראל הר הרצל, ירושלים
נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ה־5
19311935
(כ־4 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

נחום ט' סוקולובכתיב יידי: סאָקאָלאָוו; 10 בינואר 1859, וישוגרוד, ליד פלוצק17 במאי 1936, לונדון) היה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית החמישי, סופר, מתרגם, עיתונאי, עורך "הצפירה", חוקר, מנהיג ציוני ומדינאי.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקולוב נולד בעיירה וישוגרוד שליד פלוצק שבאימפריה הרוסית (בתחומי פולין של ימינו) למשפחה רבנית. אביו, נצר לרבי נתן נטע שפירא (ה"מגלה עמוקות"), עקר בשנת 1865 לפלוצק. נחום סוקולוב למד בבתי המדרש של וישוגורד, פלוצק, לויביטש, סומפולנא, קויל, קונטנא, ועוד. סוקולוב היה פוליגלוט שמילדותו למד שפות זרות, ובהדרגה רכש בקיאות בספרות הרוסית, הגרמנית, האנגלית, הצרפתית, והאיטלקית. משנת 1883, כהגיעו לוורשה, רכש השכלה כללית רחבה. משנת 1884 היה כתב ובעל טור בעיתון העברי "הצפירה", ולאחר מכן שימש כעורך וכבעלים של העיתון, שבין קוראיו נמנו יהודים משכילים וחרדים כאחד.

בשנת ה'תרמ"ה (1884) ייסד את האלמנך הספרותי "האסיף", אשר יצא לאור מדי שנה בשנה עד לשנת ה'תרמ"ט (1889), ושמהדורתו השישית והאחרונה התפרסמה בשנת ה'תרנ"ד (1894). בהמשך הוציא לאור בוורשה את "ספר השנה", הנחשב לממשיכו של "האסיף", בין השנים 18991902. בנוסף, ערך סוקולוב בשנת ה'תרמ"ט את "ספר זיכרון לסופרי ישראל החיים עמנו היום" – מקבץ ביוגרפי של הסופרים היהודיים בני זמנו, אשר הופיע כנספח ל"האסיף". היה בין המשתתפים הבולטים בכתב העת עברי אנכי.

סוקולוב נחשב לאבי העיתונות העברית המודרנית. הוא יצר במידה רבה את דמותה של העיתונות העברית המודרנית והעמידה על סטנדרטים אירופאים. מתוך הכרה בחשיבותו של מידע עובדתי מעודכן ומדויק הפך את "הצפירה" לכלי חדשותי מהימן ומעמיק. סוקולוב יצר את צורת ולשון הכתבה החדשותית (הרפורטאז'ה) העברית וטבע נוסח לשוני ייחודי, המורכב מפסיפס של כל רובדי הלשון העברית המשובץ בתחדישים משלו למלים לועזיות. סוקולוב העביר לעברית את הפיליטון היידישיסטי, ביסס את סוגת רשימות-המסע והיה הראשון שצירף לעיתונו מוסף ספרותי שבועי סדיר. כמו כן היה סוקולוב העיתונאי העברי הראשון שהגדיר אתיקה עיתונאית שבמרכזה חתירה לאמת ולדיוק תוך הימנעות מסנסציוניות צעקנית.[1]

דוד לאזר כתב על סוקולוב: 'דורנו זה הפרוזאי והציני, אינו מסוגל עוד להבין את מידת ההערצה שהפכה למין פולחן ממש - אשר כהילת מסתורין אפפה את דמותו של ר' נחום סוקולוב, "האורח לשבת" - כפי שחתם על הפליטונים שלו ב"הצפירה" ועל ההשפעה העצומה שהייתה לכתיבתן על ציבור הקוראים העבריים באותה תקופה. לא קראו את דבריו - "למדו" אותם, כאילו היה זה דף גמרא'.

נחום סוקולוב (במרכז התמונה, עומד, חבוש בכובע, ליד הרב יעקב מאיר היושב אל השולחן) נואם מטעם ההסתדרות הציונית בטקס קבלת פנים לווינסטון צ'רצ'יל (יושב ליד השולחן ואוחז בכובעו) בהר הצופים 1921

במסגרת תפקידו כעיתונאי סיקר סוקולוב בשנת 1897 את הקונגרס הציוני הראשון. סביב 1900 נשלח על ידי בנימין זאב הרצל לפגישה עם הרבי מגור, שהיה אחד ממנהיגי יהדות פולין, במטרה לקרבו לציונות, אך הפגישה לא השיגה את מטרתה.[2]

בשנת 1902, כשתרגם סוקולוב את ספרו של הרצל "אלטנוילנד" לעברית, טבע עבורו את השם "תל אביב" (שכעבור 8 שנים נבחר לשמה של העיר העברית הראשונה). לדבריו, זהו שילוב של חדש עם ישן: 'תל' מלשון תל חורבות ישן ועזוב, ו'אביב' מלשון התחדשות ולבלוב.

לאחר מותו של הרצל הוזמן סוקולוב לקלן שבגרמניה, שבה היה קיים מרכז ההסתדרות הציונית העולמית. הוא התבקש לשמש המזכיר הכללי שלה וכיהן בתפקיד זה בין השנים 1905–1909. החל משנת 1906 ערך את ביטאונה המרכזי של ההסתדרות הציונית בשפה הגרמנית, "די ולט". בשנת 1908 ייסד את השבועון העברי "העולם". בשנת 1910, בעקבות הסכסוך בין הציונים המדיניים ובין הציונים המעשיים, התפטר מכל תפקידיו.

בשנת 1911 נבחר בקונגרס הציוני ה-10 להיות חבר הוועד הפועל הציוני המצומצם (ההנהלה הציונית של התקופה) וניהל את ענייניה המדיניים של ההנהגה הציונית החדשה. סוקולוב וחיים ויצמן היו מהאישים הבולטים בפעילות המדינית מול בריטניה שהובילה להצהרת בלפור. באותה שנה יצאה לאור "אישים", יצירת המופת של סוקולוב שנכתבה במשך שנים רבות, הכוללת דיוקנאות מעמיקים של יהודים משפיעים בתקופתו.[3] ב-1919 יצא לאור באנגלית בשני חלקים ספרו ההיסטורי המונומנטלי "תולדות הציונות",[4] הכולל מבוא מאת הלורד בלפור, ותשעים דיוקנאות ואילוסטרציות בבחירת ועריכת ישראל סולומונס.

קברו של סוקולוב בהר הרצל

בקונגרס הציוני ה-12, בשנת 1921, נבחר סוקולוב ליושב ראש ההנהלה הציונית וכיהן בתפקיד זה עד הקונגרס הציוני ה-17, בשנת 1931. בשנת 1932 התמנה לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בשנת 1935 פינה את מקומו לחיים ויצמן, והיה לנשיא כבוד של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית ולנשיא קרן היסוד.

סוקולוב מת בפתאומיות בלונדון בשנת 1936, בהיותו עובד לתומו ליד שולחן-הכתיבה שלו. בשנת 1956 הועלו עצמותיו לישראל ונקברו בחלקת ראשי ההסתדרות הציונית העולמית ומשפחת הרצל בהר הרצל בירושלים. ארכיונו האישי נמסר לארכיון הציוני המרכזי בירושלים.[5]

על שמו נקראים קיבוץ שדה נחום,[6] "בית סוקולוב" – בית העיתונאים בתל אביב[7] המעניק על שמו את פרס סוקולוב לעיתונות, "גימנסיה גן-נחום" בראשון לציון ורחובות בכל הארץ.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעתו הגדולה של סוקולוב, אם כעיתונאי וכעורך "הצפירה", ואם כמנהיג ומדינאי ציוני, היותו נשיא ושַׁמָּשׁ המכתת רגליו ממדינה למדינה והמבזבז את חילו לפובליציסטיקה, השכיחו, במידה רבה, את היותו איש-הרוח.[8]יצירתו של סוקולוב כוללת ספרי עיון, שירים בחרוזים ובפרוזה, סיפורים, פיליטונים, מכתבי מסע, מסות ביקורתיות, אלפי מאמרים, תרגומים, הרצאות, נאומים ודרשות.[9]

על ריבוי המקצועות וריבוי הסגנונות של יצירתו, כתב סוקולוב: "נוסח שגור הוא בפי המבקרים, לאמר על מי שעבד בהרבה מקצועות: אלמלי לא היה זה מתפזר ומפזר את ניצוצי כישרונו לכל צד ומתפרד ומתפּוצץ לרסיסים, אילו עמד על עמדו וכיוון וריכז את כל עבודתו בתחום אחד בלבד, אזי היה לגאון נערץ ולחד בדרא... יודע אני את הפזמון; אבל האמן לא אאמין בו. מי שנוצר בשביל מקצוע אחד, מצמצם את-עצמו במקצוע אחד, ומי שנוצר לעבודה יותר רחבה ומקפת, אילו היו סוגרים אותו בתחום מוגבל, היו ממעטים את דמותו. מעוט-הצדדים, או רבוי-הצדדים, בנפשו של אמן, או סופר, איננו דבר של מקרה והזדמנות, אלא דבר שבטבע".[10]

אישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו של סוקולוב "אישים" כולל אוסף דיוקנאות של אנשים גדולים, את רובם סוקולוב פגש והכיר, ממזרח וממערב, מיהודי בית המדרש ועד לכובשי עולם שהרעישו ארצות ומדינות; ביניהם: רבי נחמן מברסלב, רבי צבי הירש קלישר, חיים יחיאל בורנשטיין, הנרי ברגסון, אלעזר צבי הכהן צויפל, שלמה בובר, חז"ס, אליעזר בן יהודה, שלום יעקב אברמוביץ, יצחק לייבוש פרץ, דוד פרישמן, הפרופסור יוסף הלוי, הברון בנימין (אדמונד) די רוטשילד, יוסף ישראלס, הרמן ומברי, ולטר רטנוי, רופוס דניאל אייזקס, ואחרים. הדיוקנאות כתובים בסגנון עשיר רב-צבעים, מלאי אנקדוטות, ומשקפים עין טובה, תפיסה חריפה, ניסיון חיים, כושר ניתוח דק, וחוש הומור. הספר, במידה רבה גם אוטוביוגרפיה של סוקולוב, נחשב ליצירת המופת שלו.[11]

נחום סוקולוב הצעיר עם אשתו רבקה וילדם

כתב יעקב פיכמן: "יש כאן שיירי סגנון שאינם הולמים אותנו, אבל הולמים במאוד במאוד את הכותב שספג תרבות עברית רבת-תקופות, רבת-שכבות, רבת-גוונים... אם רק נמסור את עצמנו בלי התחכמות, לקסמיה של פרוזה זו, נרגיש מיד, שיש לנו עסק עם אמנות מיוחדת במינה - אמנות הנובלה ואמנות-הפורטרט, משהו שאין לו הגדרה בפואטיקה, אבל אינו פוסק משום כך להיות פואזיה".[12]

כתביו האסתטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקולוב האסתטיקן זה טיפוס שכמעט לא היה כדוגמתו בישראל, המאחד במסותיו את התכונות של תלמיד חכם, משורר, סופר, מבקר ספרות, מבקר וחובב אמנות, היסטוריון, פוליגלוט, ומדריך טיולים ומסעות. כתביו האסתטים כוללים את "מכתבים מאיטליה", "משוט באירופה", "מברלין לדרזדן", "מסע על פני הרהיין", חושך בתור אור", "מילקוטי הוונציאני", רשמי פלורנץ", "אפתחי דרומי", "גל עד", "אוצר התמונות בדרזדן", "היש חן עברי?", "אצל גליצענשטיין", "מספר המסעות", "מאלבומי הארץ ישראלי", ועוד.

מחקריו ההיסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקולוב חיבר שני מחקרים היסטוריים מקיפים בתחומים שונים. הראשון, "תולדות הציונות (1918-1600)", יצא לאור ב-1919, ולדברי ההיסטוריון ארתור הרצברג, סוקולוב הוא הראשון שצייר את ההיסטוריה של ההתעניינות באנגליה ובצרפת בהקמה מחדש של מדינה יהודית בארץ ישראל, וספרו הוא ספר ההיסטוריה היסודי בתחום זה. השני, "ברוך שפינוזה וזמנו: מדרש בפילוסופיה ובקורות העתים",[13] יצא לאור ב-1928, והוקדש לזכר נשמת אשת נעוריו וחברתו לחיים רבקה בת הרב יצחק צבי סג"ל. הספר עוסק בפילוסופיה של שפינוזה ובשיטות פילוסופיות בכלל; ומציג תמונה רחבה מחיי האנוסים, ממצבם הכלכלי ומדיוקנם הרוחני. חוקרי שפינוזה וחוקרי תקופתו של שפינוזה מצאו, ומוצאים גם כיום, עניין בספרו.

תעמולה ציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקולוב היה בין היוצרים החשובים של התעמולה וההסברה הציונית, והוא הבחין מהר מאוד בכוחה של העיתונות לשמש כלי ראשון במעלה למטרה זו. עורך הצפירה הפך את העיתון לביטאונה של התנועה הציונית; אין אפשרות לטעות במטרה שהציב לעצמו סוקולוב לאחר הקונגרס הראשון, שבו הכיר את הרצל. כל הפיליטונים שלו וחלק משמעותי ממאמריו, ובעוצמה לא פחותה: הפיליטונים שכתב, מעידים על ה"מחשבה חדא" הזו, שהשתלטה על חייו של סוקולוב: הציונות המדינית. "מצמצם אני כל הויתי הרוחנית בנקודה האחת, בנקודת תחית לאומנו", מתוודה "האורח לשבת".[14] לעיתים העיסוק הוא בולט ומשתלט על הפיליטון כולו, כמו למעלה, ולעיתים נרמז העניין בין השורות ונמהל היטב בסיפורים ובמשלים ובפטפוט הקולח של האורח לשבת. אבל הוא תמיד שם, החיידק הציוני.[15][16][17]

סוקולוב, שהיה יד ימינו של הרצל, הסביר בצורה שיטתית את השקפתו על הציונות בספריו "למרנן ורבנן", "תוכן הציונות", "תולדות הציונות", ו-'ה"אני" הקיבוצי'. השקפתו, המפוזרת גם במסותיו ובמאמריו, לא הצטמצמה בד' אמות של ציונות, וכוללת עולם ומלואו: יהדות ותרבות, מוסר ודת, ספרות ובלשנות, אמנות ויופי, היסטוריה ופסיכולוגיה, פילוסופיה ומדע, מנהגים ונימוסים, ותכונות עמים וארצות ומקומות וטיפוסים ואישים. בכל דבר חיפש חוקים כלליים שיכוונו אל הנקודה הפנימית ואל המעלות המעשיות המוציאות אותה אל הפועל.

סוקולוב והשפה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיר מוקדם בכתב ידו של סוקולוב

סוקולוב לחם בעוז ובהתמדה לכינון השפה העברית כשפה הלאומית של היהודים. במשך מאות שנים שימשה העברית כלשון הקודש, לשון הקריאה והלימוד והכתיבה התורניים, אך לא לשון דיבור יומיומית. סוקולוב דאג במאמריו, ובייחוד בפיליטונים שכתב, להנחיל את העברית כשפה מדוברת לקהל הקוראים העברי.[18] בסדרת מאמרים בשם: "לתחית השפה" שפרסם בשנת 1890 בעיתון הצפירה, הוא טען, שהשפה המדוברת יפה לשכלול הלשון. לעברית חסרות המילים לשימוש יומיומי, "יש לה כלי זהב, אבל אין לה פכים קטנים". רק הדיבור עצמו יאנוס את הדובר לקרוא שם לכל דבר ויהפוך את השפה מקדושה לשימושית. הקדושה - גרס סוקולוב - חונטת את השפה, בעוד שהמדברים יחיו אותה.[19]

סוקולוב הכיר היטב את הלשון העברית המליצית של המשכילים, שאת הריתמוס הנפשי והסגנוני שלה קלט בצעירותו, אך סבר שלבושיה התנ"כיים משקפים דיוק לשוני ולא דיוק ענייני, ששפתם אינה מהעולם הזה, בעוד שפה אמורה להיות עניין ממשי וחיוני.[12] ככלל העדיף שפה פשוטה מדויקת ועשירה, וכדוגמתה מצא אצל רש"י, רבי אברהם די בוטון, ושד"ל.

כאשר לא מצא מלה מתאימה בעברית לצרכיי כתיבתו, נעזר במילה לועזית מתאימה באחת משמונה שפות בהן שלט;[20] אך כשהיה לו במה להיאחז בעברית - הוא חידש, עדכן או המציא מילה חדשה בעברית.[21] 

סוקולוב הבחין בין השפה הגלותית, שלבשה צורת מציאות מושכלת, מתחכמת, מטאפיזית, שמנוחתה כבר מעבר לחיים; לבין שפת המשנה העתיקה, המוצקה כסלע-איתנים, ישר מן החיים אל החיים, בסגנון מצוין בפשטותו, בצמצומו ובריכוזו, כשאופן ההרצאה עוד היה טבעי וישר, כי החכמים והעם היו מבינים זה את זה בעברית.[22]

לשונו של סוקולוב, החצובה מכל המחצבים, העשירה בפיזור לשוני בלא סוף, הגדושה בתמונות ובהסברים, הבולטת בחריפותה, לא הגיעה לצמצום ולריכוז ולפשטות של לשון חכמים.[23] למרות זאת, מה שלא עשה בדרך ספרותית, ביקש לעשות בדרך מחקרית. לפיכך, צבר חומר דקדוקי ענקי למילון אנציקלופדי של הלשון העברית, מה שאמור היה להיות פסגת יצירתו, עליו עמל לילות רבים בימיו האחרונים.[24]

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שנאת עולם לעם עולם: זה ספר תולדות השנאה לישראל, ורשה: י. גאלדמאן, תרמ"ב-1882
    • מהדורה חדשה (עיבוד, עריכה והערות: משה שניצר), תל אביב: מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשס"ז-2007
  • ארץ חמדה, 1885.(הספר בקטלוג ULI)
  • למרנן ורבנן: ספר כולל שטה מסודרת וברורה ע"ד עבודת האומה והציוניות השלמה, ורשה: בני ציון, תרס"א
  • כתבים נבחרים (תרל"ט - תרס"ד), ורשה: ועד היובל, תרס"ד
  • תוכן הציונות, ורשה: הצפירה תרע"א
  • אישים: קבץ של כרקטריסטיקות ספרותיות, ורשה: הצפירה, תרע"א-1911
  • נחום סאָקאָלאָוו, וואס מיר ווילען: רעדע געהאלטען אויף דער ציוניסטישער פאלקס-קאנפערענץ אין לאנדאן, קופנהגן: החבר, תרע"ו-1916.[25] (ביידיש)
  • תולדות הציונות 1600-1918, בשני חלקים, לונדון 1919 (באנגלית)
  • ברוך שפינוזה וזמנו: מדרש בפילוסופיה ובקורות העתים, פריז: [חמו"ל], תרפ"ט
  • האני הקיבוצי: פרקים בתורת הנפש הצבורית, ניו יורק: עגן, תר"ץ
  • החשבון האחרון: מחזה (הוצג בתיאטרון הבימה ב-1936)
  • מסע באיטליה: ניאפול - וויניציה - פלורנץ, ירושלים: עפר, 1946
  • במראות הקשת, ירושלים: הספרייה ציונית, תש"ך-1960

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאזנים לח (פח), ד שבט תרצ"א, מאמרים לכבוד היות סוקולוב בן שבעים
  • שמעון רבידוביץ (עורך), ספר סוקולוב, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית ומוסד ביאליק של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, תש"ג (1943).
  • חיים טשרנוביץ, נחום סוקולוב, בספרו "מסכת זכרונות: פרצופים והערכות: חכמי אודיסה, אישים וסופרים", ניו-יורק: ועד היובל 1945.
  • יעקב פיכמן, נחום סוקולוב, בספרו רוחות מנגנות: סופרי פולין, ירושלים: מוסד ביאליק, 1952.
  • שלום קרמר, בעל ה"אישים": במלאת מאה שנים להולדתו של נחום סוקולוב, ב-"מאזנים", תשרי תשכ"א (אוקטובר 1960)
  • ארתור הרצברג, מבוא, בתוך "תולדות הציונות" מאת נחום סוקולוב, כתב: ניו-יורק 1969 (באנגלית, מאמר הכולל ביוגרפיה של סוקולוב).
  • פלוריאן סוקולוב, אבי, נחום סוקולוב, הוצאת הספרייה הציונית, 1970
  • אלה באואר, בין פולנים ויהודים: התפתחות המחשבה המדינית של נחום סוקולוב, ירושלים: מאגנס 2005 (באנגלית).
  • שושנה אניש שטיפטל, המגשר: מנהיגותו של נחום סוקולוב בין המסורת לציונות, הוצאת הספרייה הציונית, תשע"ב 2012 (הספר בקטלוג ULI)
  • גדעון קוץ, חדשות וקורות הימים: מחקרים בתולדות העיתונות והתקשורת העברית והיהודית, הוצאת הספרייה הציונית - אוניברסיטת תל אביב, 2013

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נחום סוקולוב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נחום סוקולוב, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
  2. ^ בר דרורא, צפרירים מדמדומי השחרות, דואר היום, 2 בדצמבר 1932
  3. ^ להבדיל מאחרים בתנועה הציונית, סוקולוב לא התרחק מעולם ממקורותיה הנאמנים של היהדות. סיפרו עליו, שמעולם לא עבר עליו יום בלי לימוד גמרא. אך באותה מידה היה גם איש מודרני.
  4. ^ לדברי ארתור הרצברג, הספר נבע מההכרה העמוקה של סוקולוב שעל דיפלומטיה להיות מבוססת על יחסים אינטלקטואלים ואישיים ארוכים ועמוקים בין אנשים, ואכן הייתה לספרו חשיבות משמעותית ביצירת האווירה שאיפשרה לסוקולוב ולוויצמן לשאת ולתת בעבור הציונות לפני ועידת השלום ב-1919, ולאחר מכן בפורומים בינלאומיים אחרים.
  5. ^ נחום סוקולוב, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
  6. ^ אוסישקין על גאולת הקרקע ופעולות התישבותיות חדשות, העולם, 8 באפריל 1937
  7. ^ נחנך בית העתונאים ע"ש נחום סוקולוב, דבר, 4 באפריל 1957
  8. ^ שלום שטריט, מאמרים ומסות: נחום סוקולוב, תל-אביב: דביר, תרצ"ט
  9. ^ ביאליק כתב כי לו נמצא מי שיתאווה לאסוף את כל כתבי סוקולוב, ולהביאם למקום אחד, עליו להכין לשם כך שלוש מאות גמלים. חלק מכתביו כונסו על ידי גצל קרסל.
  10. ^ אישים: דוד פרישמן
  11. ^ מלבד הדיוקנאות שבספר "אישים", סוקולוב כתב מסות רבות, לרוב מצומצמות יותר, על אישים, בהם "ד"ר יהודה (ליאון) פינסקר", "מקס נורדוי", "ליאו מוצקין", "בלפור - ידיד עם ישראל"", "סטיפן פישון", "על קבר לאצארוס", "הרברט ספנסר", "וויקטור הוגא", "ד"ר שלמה מאנדעלקרן", "שד"ל", "ד"ר יצחק קאמינר", "נביא לגוים (לזיכרון אמיל זולא"), "אפרים משה ליליען", " אוריאל אקוסטה לגוצקוב", '"מיזררה" ליושקיביטש', "אליזה אורז'שקובה", "אדגאר אלן פו", "פייר לוטי", "רודיארד קיפלינג", ועוד. ספרו "ברוך שפינוזה וזמנו" כולל דיוקנאות רבים של אישים מאותה תקופה.
  12. ^ 1 2 נחום סוקולוב, אישים, ירושלים: הסוכנות היהודית, 1958
  13. ^ ישראל זמורה כינה את מחקרו: מחקר של מומחה ממש, כאילו כל חייו העמיק ועסק רק בנושא זה (ספרו של איש האשכולות, מאזנים, תמוז תשל"ו)
  14. ^ "האורח לשבת" היה הדובר של סוקולוב במדור הפיליטונים הפופולרי שלו ב"הצפירה", שנקרא: "משבת לשבת"
  15. ^ ראו גדעון קוץ, "התנועה הציונית, העיתונות העברית ודגם 'האחריות הלאומית'", עם וספר, חוברת י, קיץ 1998, עמ' 199; קרסל, דרכו ופעלו (לעיל הערה 12), עמ' 49; שטיפטל, דרכו (לעיל הערה 4), עמ' 196; אלה באואר, "המרוץ אחר העיתון העברי היומי: כיצד הפך 'הצפירה' ליומון", קשר 32 (נובמבר 2002), עמ' 94.
  16. ^ וראו: תמימה אידלסון, "משבת לשבת": פיליטונים בשירות הציונות בעיתון הצפירה של נחום סוקולוב", גלעד, המכון לחקר תולדות יהדות פולין ויחסי ישראל-פולין, אוניברסיטת תל אביב, כר' 23 (תשע"ג), עמ' 59–103
  17. ^ החשיבות הגדולה שהעניק הרצל לתעמולה מתבטאת, למשל, במטלות שרשם ביומנו ב-6.6.1895: 1. השגת כספים; 2. התחלת הפרסום [...] 4. המשך הפרסום [...] 10. התחלת התעמולה. ראו בנימין זאב הרצל, כתבי הרצל, כרך ב: היומן א (1895—1897), תרגם ר' בנימין, ירושלים תש"ך, עמ' 33—34.
  18. ^ שקודם לסוקולוב מנה אלפים בודדים של קוראים, ולאחר פעילותו ב-"הצפירה" וב-"אסיף" צמח תוך שנים ספורות לעשרות אלפי קוראים.
  19. ^ נחום סוקולוב, "לתחיית השפה", הצפירה, שנת השבע עשרה, גיליון 58, 65, 77
  20. ^ סוקולוב כתב במאמרו על אליעזר בן יהודה: "כאן ניכר החוש הלשוני העמוק, הרצון לדייק בבאורה של מלה באופן חד-משמעי, בלי הקפות. הנה המלה והנה פירושה. אם אפשר בעברית – טוב, אם יש איזה אי-ברור, הרי לך המלה הלועזית הידועה לך, ובלבד שלא יהיה לך דבר מוטל בספק או מכוסה באיזה ענן של סתמיות".
  21. ^ תמימה אידלסון, "משבת לשבת": פיליטונים בשירות הציונות בעיתון הצפירה של נחום סוקולוב", גלעד (כתב עת), המרכז לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, כר' 23 (תשע"ג), 59–103
  22. ^ נחום סוקולוב, השפה העברית החיה ביסודה של המשנה, ספר קלוזנר, ע' 131-109, תרצ"ז
  23. ^ אם כי לדעת שלום קרמר, להבדיל מחוסר המזיגה וחוסר הצלילות בלשון של כתביו הראשונים של סוקולוב, הרי שבכתביו האחרונים, במיטב הפרקים של "אישים", הגיע לסגנון לשוני העשוי לשמש דוגמה לכתיבה עברית עשירה, צלולה ומקורית.
  24. ^ דוגמאות ממילונו יצאו לאור בספר "במראות הקשת", תשכ"ב
  25. ^ לספר הסרוק באתר הספריה הלאומית לחצו כאן