נחום סוקולוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נחום סוקולוב
נחום סוקולוב
לידה 10 בינואר 1859
האימפריה הרוסית (1858-1883)האימפריה הרוסית (1858-1883) וישוגרוד, פולין הקונגרסאית
פטירה 17 במאי 1936 (בגיל 77)
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת לונדון, הממלכה המאוחדת
מקום קבורה ישראלישראל הר הרצל, ירושלים
עיסוק בלשן, עיתונאי, סופר, מתרגם, משורר, פוליטיקאי, ביוגרף עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ה־5
19311935
(כ־4 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
נחום סוקולוב (במרכז התמונה, עומד, חבוש בכובע, ליד הרב יעקב מאיר היושב אל השולחן) נואם מטעם ההסתדרות הציונית בטקס קבלת פנים לוינסטון צ'רצ'יל (יושב ליד השולחן ואוחז בכובעו) בהר הצופים 1921
קברו של נחום סוקולוב בהר הרצל

נחום ט' סוקולובכתיב יידי: סאָקאָלאָוו; 10 בינואר 1859, וישוגרוד, ליד פלוצק17 במאי 1936, לונדון) היה הנשיא החמישי של ההסתדרות הציונית העולמית, מנהיג ציוני, סופר, מתרגם, משורר ומחלוצי העיתונות העברית.

תולדות חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקולוב נולד בעיירה וישוגרוד (Wyszogród) שליד פלוצק שבפולין (אז באימפריה הרוסית) למשפחה רבנית. אביו, נצר לר' נתן נטע שפירא (ה"מגלה עמוקות"), עקר בשנת 1865 לפלוצק, ובהּ התחנך סוקולוב, ספג תרבות יהודית מסורתית וכללית ושלט במספר רב של שפות. משנת 1884 היה כתב ובעל טור בעיתון העברי "הצפירה" בוורשה ולאחר מכן שימש כעורך וכבעלים של העיתון, שבין קוראיו נמנו יהודים משכילים ודתיים כאחד. בשנת ה'תרמ"ה (1884) ייסד את האלמנך הספרותי "האסיף", אשר יצא לאור מדי שנה בשנה עד לשנת ה'תרמ"ט (1889), ושמהדורתו השישית והאחרונה התפרסמה בשנת ה'תרנ"ד (1894). בהמשך הוציא לאור בוורשה את "ספר השנה", הנחשב לממשיכו של "האסיף", בין השנים 18991902. בנוסף, ערך סוקולוב בשנת ה'תרמ"ט את "ספר זיכרון לסופרי ישראל החיים עמנו היום" – מקבץ ביוגרפי של הסופרים היהודיים בני זמנו, אשר הופיע כנספח ל"האסיף". היה בין המשתתפים הבולטים בכתב העת עברי אנכי.

סוקולוב נחשב לאבי העיתונות העברית המודרנית. הוא יצר במידה רבה את דמותה של העיתונות העברית המודרנית והעמידה על סטנדרטים אירופאים. מתוך הכרה בחשיבותו של מידע עובדתי מעודכן ומדויק הפך את "הצפירה" לכלי חדשותי מהימן ומעמיק. סוקולוב יצר את צורת ולשון הכתבה החדשותית (הרפורטאז'ה) העברית וטבע נוסח לשוני ייחודי, המורכב מפסיפס של כל רובדי הלשון העברית המשובץ בתחדישים משלו למלים לועזיות. סוקולוב העביר לעברית את הפיליטון היידישיסטי, ביסס את סוגת רשימות-המסע והיה הראשון שצירף לעיתונו מוסף ספרותי שבועי סדיר. כמו כן היה סוקולוב העיתונאי העברי הראשון שהגדיר אתיקה עיתונאית שבמרכזה חתירה לאמת ולדיוק תוך הימנעות מסנסציוניות צעקנית.[1]

במסגרת תפקידו כעיתונאי סיקר סוקולוב בשנת 1897 את הקונגרס הציוני הראשון. סביב 1900 נשלח על ידי בנימין זאב הרצל לפגישה עם הרבי מגור, שהיה אחד ממנהיגי יהדות פולין, במטרה לקרבו לציונות, אך הפגישה לא השיגה את מטרתה.[2]

בשנת 1902, כשתרגם סוקולוב את ספרו של הרצל "אלטנוילנד" לעברית, טבע עבורו את השם "תל אביב" (שכעבור 8 שנים נבחר לשמה של העיר העברית הראשונה). לדבריו, זהו שילוב של חדש עם ישן: 'תל' מלשון תל חורבות ישן ועזוב, ו'אביב' מלשון התחדשות ולבלוב.

לאחר מותו של הרצל הוזמן סוקולוב לקלן שבגרמניה, שבה היה קיים מרכז ההסתדרות הציונית העולמית. הוא התבקש לשמש המזכיר הכללי שלה וכיהן בתפקיד זה בין השנים 1905–1909. החל משנת 1906 ערך את בטאונה המרכזי של ההסתדרות הציונית בשפה הגרמנית, "די ולט". בשנת 1908 ייסד את השבועון העברי "העולם". בשנת 1910, בעקבות הסכסוך בין הציונים המדיניים ובין הציונים המעשיים, התפטר מכל תפקידיו.

בשנת 1911 נבחר בקונגרס הציוני ה-10 להיות חבר הוועד הפועל הציוני המצומצם (ההנהלה הציונית של התקופה) וניהל את ענייניה המדיניים של ההנהגה הציונית החדשה. סוקולוב וחיים ויצמן היו מהאישים הבולטים בפעילות המדינית מול בריטניה שהובילה להצהרת בלפור.

בקונגרס הציוני ה-12, בשנת 1921, נבחר סוקולוב ליושב ראש ההנהלה הציונית וכיהן בתפקיד זה עד הקונגרס הציוני ה-17, בשנת 1931. בשנת 1932 התמנה לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בשנת 1935 פינה את מקומו לחיים ויצמן, והיה לנשיא כבוד של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית ולנשיא קרן היסוד.

בשנת 1932 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מבית המדרש לרבנים באמריקה.[3]

סוקולוב מת מיתה חטופה בלונדון בשנת 1936. בשנת 1956 הועלו עצמותיו לישראל ונקברו בהר הרצל.

על שמו נקראים קיבוץ שדה נחום, "בית סוקולוב" – בית העיתונאים בתל אביב המעניק על שמו את פרס סוקולוב לעיתונות, "גימנסיה גן-נחום" בראשון לציון ורחובות בכל הארץ.

נקבר בחלקת ראשי ההסתדרות הציונית העולמית ומשפחת הרצל בהר הרצל בירושלים. ארכיונו האישי נמסר לארכיון הציוני המרכזי בירושלים.[4]

ד"ר דוד לאזר כתב עליו:

"דורנו זה הפרוזאי והציני, אינו מסוגל עוד להבין את מידת ההערצה שהפכה למין פולחן ממש - אשר כהילת מסתורין אפפה את דמותו של ר' נחום סוקולוב, "האורח לשבת" - כפי שחתם על הפליטונים שלו ב"הצפירה" ועל ההשפעה העצומה שהייתה לכתיבתן על ציבור הקוראים העבריים באותה תקופה. לא קראו את דבריו - "למדו" אותם, כאילו היה זה דף גמרא".

נחום סוקולוב והעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקולוב לחם בעוז ובהתמדה לכינון השפה העברית כשפה הלאומית של היהודים. במשך אלפי שנים שימשה העברית כלשון הקודש, הכתיבה והקריאה, אך לא לשון הדיבור. סוקולוב דאג במאמריו, ובייחוד בפיליטונים שכתב, להנחיל גם את השפה המדוברת לכלל הקהילה. בסדרת מאמרים בשם: "לתחית השפה" שפרסם בשנת 1890 בעיתון הצפירה, הוא טען, שהשפה המדוברת יפה לשכלול הלשון. לעברית חסרות המילים לשימוש יומיומי, "יש לה כלי זהב, אבל אין לה פכים קטנים". רק הדיבור עצמו יאנוס את הדובר לקרוא שם לכל דבר ויהפוך את השפה מקדושה לשימושית. הקדושה - גרס סוקולוב - חונטת את השפה, בעוד שהמדברים יחיו אותה.[5]  

כאשר לא נמצאו המילים המתאימות לצרכיי כתיבתו הרבה, נקט באחת מהאפשרויות הבאות: או שנעזר במילה הלועזית הידועה, בין שהיא יידיש, רוסית, פולנית, גרמנית, או כל שפה אחרת שבה שלט. אך כשהיה לו במה להיאחז בתוך העברית - הוא חידש, עדכן, או שפשוט המציא מילה חדשה בעברית.[6] 

זלמן שזר, התלהב משליטתו של סוקולוב בכל רבדיה של העברית. וכך כתב בלשונו המליצית על תרומתו של נחום סוקולוב לשפה:

במצולות הלשון לכל סגנונותיה בכל הדורות צלל באותה מידת התיאבון ומנבכי כולן העלה אוצרות, שפוני טמוני לשון, אשר שיבץ אותם לתוך כתביו כשיירי עתיקות ומרגליות-תפארת למכביר, וציווה עליהם חיים חדשים

זלמן שז"ר, אור אישים, עמ' 80-74

מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שנאת עולם לעם עולם: זה ספר תולדות השנאה לישראל, ורשה: י. גאלדמאן, תרמ"ב-1882.
    • מהדורה חדשה (עיבוד, עריכה והערות: משה שניצר), תל אביב: מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשס"ז-2007.
  • ארץ חמדה, 1885[7].
  • למרנן ורבנן: ספר כולל שטה מסודרת וברורה ע"ד עבודת האומה והציוניות השלמה, ורשה: בני ציון, תרס"א.
  • אישים: קבץ של כרקטריסטיקות ספרותיות, ורשה: הצפירה, תרע"א-1911.
  • נחום סאָקאָלאָוו, וואס מיר ווילען: רעדע געהאלטען אויף דער ציוניסטישער פאלקס-קאנפערענץ אין לאנדאן, קופנהגן: החבר, תרע"ו-1916. (ביידיש)
  • תולדות הציונות 1600-1918, בשני חלקים, לונדון 1919 (באנגלית)
  • ברוך שפינוזה וזמנו: מדרש בפילוסופיה ובקורות העתים, פריז: [חמו"ל], [תרפ"ט].
  • האני הקיבוצי: פרקים בתורת הנפש הצבורית, ניו יורק: עגן, תר"ץ.
  • החשבון האחרון: מחזה (הוצג בתיאטרון הבימה ב-1936)
  • מסע באיטליה: ניאפול - וויניציה - פלורנץ, ירושלים: עפר, [1946].
  • במראות הקשת, ירושלים: הספרייה ציונית, תש"ך-1960.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שושנה אניש שטיפטל, המגשר: מנהיגותו של נחום סוקולוב בין המסורת לציונות, הוצאת הספרייה הציונית, תשע"ב 2012.
  • גדעון קוץ, חדשות וקורות הימים: מחקרים בתולדות העיתונות והתקשורת העברית והיהודית, הוצאת הספרייה הציונית - אוניברסיטת תל אביב, 2013.
  • יהודה ארז, אגרות דוד בן-גוריון, הוצאת עם עובד ואוניברסיטת תל אביב, 1971, ערך: נחום סוקולוב, כרך ראשון, עמוד 455.
  • פלוריאן סוקולוב, אבי, נחום סוקולוב, הוצאת הספרייה הציונית, 1970

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נחום סוקולוב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נחום סוקולוב, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
  2. ^ בר דרורא, צפרירים מדמדומי השחרות, דואר היום, 2 בדצמבר 1932
  3. ^ סוקולוב – דוקטור כבוד, דואר היום, 12 ביוני 1932; המשך.
  4. ^ נחום סוקולוב, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
  5. ^ נחום סוקולוב, "לתחיית השפה", הצפירה, שנת השבע עשרה, גיליון 58, 65, 77
  6. ^ תמימה אידלסון, "משבת לשבת": פיליטונים בשירות הציונות בעיתון הצפירה של נחום סוקולוב", גלעד (כתב עת), המרכז לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, כר' 23 (תשע"ג), 59–103
  7. ^ מפת ארץ ישראל מתוך הספר, סריקה מונגשת באתר הספרייה הלאומית