יהודה פולקמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהודה פולקמן
Y folkman.jpg
לידה 24 בפברואר 1933
קליבלנד, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 בינואר 2008 (בגיל 74)
דנוור, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי tumor angiogenesis עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מוסדות אוניברסיטת הרווארד עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס וולף ברפואה (1992)
  • Scientific Grand Prize of the Lefoulon-Delalande Fondation (2005)
  • פרס בריסטול מאיירס סקוויב למחקר סרטן (1995)
  • פרס שארפי-שפר (1995)
  • פרס קרן רוברט וקלייר פסראו לתרומות ייחודיות למחקר קרדיווסקולרי (2003)
  • פרס לואיס וארתור לוסיאן למחלות קרדיווסקולריות (1992)
  • פרס צ'ארלס מוט (1997)
  • פרס ארנסט יונג לרפואה (1997)
  • פרס קיו למחקר רפואי (1998)
  • פרס נסיכת אסטוריאס למחקר טכני ומדעי (2004)
  • מדליית בנג'מין פרנקלין (2001)
  • פרס קרן גיירדנר הבינלאומי (1991)
  • פרס ארנסט שרינג (1996)
  • פרס מסרי (1998)
  • הפרס הבינלאומי לרפואה על שם ג'. אלין טיילור (1999)
  • היכל התהילה הלאומי לממציאים עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

משה יהודה פולקמן (24 בפברואר 193314 בינואר 2008 Moses Judah Folkman) היה מדען יהודי-אמריקאי שעסק בתחום מדעי הרפואה. פולקמן ידוע בעיקר בשל מחקרו על אנגיוגנזה (angiogenesis) בגידולים, תהליך שבו הגידול מושך כלי דם כדי להזין את עצמו. הוא התחיל את תחום המחקר האנגיוגנזי, שהוביל למציאת טיפולים רפואיים הכוללים מניעה של נאו-וסקולריזציה. לעיתים הוא מכונה "אבי האנגיוגנזה".[1] מפרסיו הרבים: (Charles S. Mott Prize (1997), Massry Prize (1997),Keio Medical Science Prize (1998 ופרס וולף ברפואה (1992).[2]

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה פולקמן נולד בשנת 1933 בקליבלנד, אוהיו, כבן לשושלת של רבנים. אביו היה רב ואת המשיכה למדע החדירה בו אמו, בסיפורים על חוקרים ידועים כאייזק ניוטון, לואי פסטר ומארי קירי.[3]

קריירה מדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 15 התקבל פולקמן ללימודים באוניברסיטת המדינה של אוהיו, ובתקופה זו עבד במשרה חלקית במעבדה של ד"ר רוברט זולינגר, שם רכש במהרה מיומנויות כירורגיות והפך למשתתף פעיל בתחום הכירורגיה האקדמית. לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת המדינה של אוהיו בשנת 1952 עבר פולקמן ללמוד בבית הספר לרפואה של הרווארד, שם התקבל בברכה במעבדות של ד"ר רוברט גרוס, שהיה אז המנתח הראשי של בית החולים לילדים של בוסטון.[4] במהלך עבודתו תחת ד"ר גרוס עזר פולקמן לפתח מחמצן בועות למכונת לב ריאה ותכנן אב-טיפוס לקוצב הלב המושתל הראשון.[3][4]

עם סיום לימודיו בשנת 1957 החל פולקמן לעבוד כמנתח מתמחה בבית החולים הכללי מסצ'וסטס. עבודתו שם הופסקה כאשר הוא גויס לכוחות המזוינים של ארצות הברית והצוב במרכז הרפואי של צי ארצות הברית. במהלך ניסויים שערך עבור הצי שעסקו בהחזקת איברים בחיים ללא אספקת דם גילה פולקמן שגידולים סרטניים שהושתלו בבלוטת התריס שנלקחה מארנב ולא קיבלה אספקת דם לא התפתחו מעבר לגודל של מילימטר אחד, לעומת גידולים שהושתלו בעכברים חיים (שם הייתה אספקת דם רציפה) וגדלו ללא שליטה.[3][5] בעקבות כך החליט פולקמן לכוון את מחקרו בכיוון האנגיוגנזה.

לאחר שנתיים של שירות בצי חזר פולקמן לבית החולים הכללי מסצ'וסטס וסיים שם את ההתמחותו כמנתח. הוא שימש כעוזר מנתח בביה"ח של בוסטון, ולאחר מכן התמחה התמחות נוספת בכירורגית ילדים בבית החולים לילדים של פילדלפיה בהנחיית צ'ארלס אוורט קופ. בשנת 1967 הוא מונה למנתח הראשי של בית החולים לילדים של בוסטון והיה לאדם הצעיר ביותר שנשא בתפקיד זה.[3] הוא מונה לפרופסור לכירורגיה פדיאטרית וביולוגיה תאית בבית הספר הרפואי של הרווארד, ולמעשה היה הפרופסור הצעיר ביותר בהיסטוריה של בית הספר הרפואי.[5]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה פולקמן נפטר ב 14 בינואר 2008 מהתקף לב, והשאיר אחריו אשה, שתי בנות ונכדה אחת.[3]

עבודתו על אנגיוגנזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1971 פרסם פולקמן בכתב העת הרפואי "New England Journal of Medicine" היפותזה שלפיה צמיחת גידולים תלויה באנגיוגנזה, ומניעת אנגיוגנזה תוכל לשמש כטיפול יעיל בגידולים סרטניים. במאמר זה טבע פולקמן את המושג אנטי-אנגיוגנזה. על פי פולקמן, קיום של גידול סרטני מחייב הימצאותם של כלי דם שיזינו את הגידול, ובאמצעות הפסקת זרימת הדם אל הגידול ניתן להרעיב אותו עד לנסיגה מוחלטת.[6] אף על פי שהתאוריה נתקלה בהתנגדות מצד חוקרים רבים בתחום, פולקמן המשיך במחקרו יחד עם הצוות שלו, ומהר מאוד זיהה כאחד מגורמי האנגיוגנזה את גורם הגדילה הפיברובלסטי (FGF), אך המחקר הראה שזה אינו הגורם היחיד.[3] פולקמן יצר קשרים עם חברות ביוטכנולוגיה, ובשנת 1974 נחתם עם התאגיד מונסנטו הסכם למימון המחקר למשך 10 שנים.[3] רוברט לנגר עבד באותו הזמן במעבדות של פולקמן, והתמקד במחקר על שילוח תרופות.

בסוף שנות ה-80 התגלו שני גורמי אנגיוגנזה נוספים על ידי קבוצות מחקר ששאבו השראה מעבודתו של פולקמן: האנגיוגנין והVEGF, ומרגע זה החל חיפוש אחר טיפולים.[2] לאחר שתם ההסכם עם מונסנטו הפרויקט מומן על ידי שתי חברות נוספות, והחוקרים גילו את מעכב האנגיוגנזה פומאגילין (fumagillin) המופק על ידי הפטריה Aspergillus Fumigatus. ניסיון של מחקר מקביל לפתח את הפומאגילין הוביל לפיתוח מעכב האנגיוגנזה TNP-470. פולקמן ניסה אותו על מקרי המנגיומה, ולאחר חצי שנה של טיפול, הגידולים הצטמצמו משמעותית, בנוסף לירידה בכמות ה FGF בשתן.[3] בשנת 1991 התגלו שני מעכבי אנגיוגנזה נוספים - אנגיוסטטין ואנדוסטטין,[3] והמחקר הלך וצבר עניין בקרב הציבור הרחב.

בשנת 2004 מעכב האנגיוגנזה אווסטין היה הראשון שאושר על ידי ה FDA כטיפול בסרטן.[7][8] עוד כ10 מעכבי אנגיוגנזה נוספים אושרו, והם משמשים בימינו לטיפול בכ 1.2 מיליון חולי סרטן בעולם.[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]