יהודה פולקמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משה יהודה פולקמן (24 בפברואר 193314 בינואר 2008 Moses Judah Folkman) היה מדען יהודי-אמריקאי שעסק בתחום מדעי הרפואה. פולקמן ידוע בעיקר בשל מחקרו על אנגיוגנזה (angiogenesis) בגידולים, תהליך שבו הגידול מושך כלי דם כדי להזין את עצמו. הוא התחיל את תחום המחקר האנגיוגנזי, שהוביל למציאת טיפולים רפואיים הכוללים מניעה של נאו-וסקולריזציה. לעיתים הוא מכונה "אבי האנגיוגנזה".[1] מפרסיו הרבים: (Charles S. Mott Prize (1997), Massry Prize (1997),Keio Medical Science Prize (1998 ופרס וולף ברפואה (1992).[2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה פולקמן נולד בשנת 1933 בקליבלנד, אוהיו, כבן לשושלת מכובדת של רבנים. את המשיכה למדע החדירה בו אמו, בסיפורים על חוקרים ידועים כאייזק ניוטון, לואי פסטר ומארי קירי.[3] בילדותו ליווה פולקמן את אביו לביקורים בבתי חולים, וכבר כשהיה בן 7 ידע שברצונו להיות רופא, ולא רב כמו אביו. תגובתו של האב הייתה, "ובכן, תוכל להיות רופא בסגנון רבני", משפט שהבן לקח אל ליבו.[4]

קריירה מדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 15 התקבל פולקמן ללימודים באוניברסיטת המדינה של אוהיו, ובתקופה זו עבד במשרה חלקית במעבדה של ד"ר רוברט זולינגר, שם רכש במהרה מיומנויות כירורגיות והפך למשתתף פעיל בתחום הכירורגיה האקדמית. לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת המדינה של אוהיו בשנת 1952 עבר פולקמן ללמוד בבית הספר לרפואה של הרווארד, שם התקבל בברכה במעבדות של ד"ר רוברט גרוס, שהיה אז המנתח הראשי של בית החולים לילדים של בוסטון.[5] במהלך עבודתו תחת ד"ר גרוס עזר פולקמן לפתח מחמצן בועות למכונת לב ריאה ותכנן אב-טיפוס לקוצב הלב המושתל הראשון.[3][5] עם סיום לימודיו בשנת 1957 החל יהודה פולקמן לעבוד כמנתח מתמחה בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס. עבודתו שם הופסקה כאשר הוא זומן למרכז הרפואי של צי ארצות הברית. במהלך ניסויים שערך עבור הצי שעסקו בהחזקת איברים בחיים ללא אספקת דם גילה פולקמן שגידולים סרטניים שהושתלו בבלוטת התריס שנלקחה מארנב ולא קיבלה אספקת דם לא התפתחו מעבר לגודל של מילימטר אחד, לעומת גידולים שהושתלו בעכברים חיים (שם הייתה אספקת דם רציפה) וגדלו ללא שליטה.[3][4] בעקבות כך החליט פולקמן לכוון את מחקרו בכיוון האנגיוגנזה.

לאחר שנתיים של עבודתה בצי חזר פולקמן לבית החולים הכללי של מסצ'וסטס וסיים שם את ההתמחות שלו כרופא מנתח. הוא שימש כעוזר מנתח בביה"ח של בוסטון, ולאחר מכן התנסה בכירורגיה פדיאטרית בבית החולים לילדים של פילדלפיה תחת צ'ארלס אוורט קופ. בשנת 1967 הוא מונה למנתח הראשי הצעיר ביותר של בית החולים לילדים של בוסטון.[3] הוא מונה לפרופסור לכירורגיה פדיאטרית וביולוגיה תאית בבית הספר הרפואי של הרווארד, ולמעשה היה הפרופסור הצעיר ביותר בהיסטוריה של בית הספר הרפואי.[4]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה פולקמן נפטר ב 14 בינואר 2008 מהתקף לב, והשאיר אחריו אשה, שתי בנות ונכדה אחת.[3]

עבודתו על אנגיוגנזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1971 פרסם פולקמן במגזין הרפואה "New England Journal of Medicine" היפותזה שלפיה צמיחת גידולים תלויה באנגיוגנזה, ומניעת אנגיוגנזה תוכל לשמש כטיפול יעיל בגידולים סרטניים. במאמר זה טבע פולקמן את המושג אנטי-אנגיוגנזה. על פי פולקמן, קיום של גידול סרטני מחייב הימצאותם של כלי דם שיזינו את הגידול, ובאמצעות הפסקת זרימת הדם אל הגידול ניתן להרעיב אותו עד לנסיגה מוחלטת.[6] למרות שהתאוריה נתקלה בהתנגדות מצד חוקרים רבים בתחום, פולקמן המשיך במחקרו יחד עם הצוות שלו, ומהר מאוד זיהה כאחד מגורמי האנגיוגנזה את גורם הגדילה הפיברובלסטי (FGF), אך המחקר הראה שזה אינו הגורם היחיד.[3] כדי להאיץ את העבודה, החל פולקמן ליצור קשרים עם חברות תעשייה, ובשנת 1974 נחתם עם התאגיד מונסנטו הסכם למימון המחקר למשך 10 שנים.[3] רוברט לנגר עבד באותו הזמן במעבדות של פולקמן, והתמקד במחקר על שילוח תרופות.

בסוף שנות ה-80 התגלו שני גורמי אנגיוגנזה נוספים על ידי קבוצות מחקר ששאבו השראה מעבודתו של פולקמן: האנגיוגנין והVEGF, ומרגע זה החל חיפוש אחר טיפולים.[2] לאחר שתם ההסכם עם מונסנטו הפרויקט מומן על ידי שתי חברות נוספות, והחוקרים גילו את מעכב האנגיוגנזה פומאגילין (fumagillin) המופק על ידי הפטריה Aspergillus Fumigatus. ניסיון של מחקר מקביל לפתח את הפומאגילין הוביל לפיתוח מעכב האנגיוגנזה TNP-470. פולקמן ניסה אותו על מקרי המנגיומה, ולאחר חצי שנה של טיפול, הגידולים הצטמצמו משמעותית, בנוסף לירידה בכמות ה FGF בשתן.[3] בשנת 1991 התגלו שני מעכבי אנגיוגנזה נוספים - אנגיוסטטין ואנדוסטטין,[3] והמחקר הלך וצבר עניין בקרב הציבור הרחב.

בשנת 2004 מעכב האנגיוגנזה אווסטין היה הראשון שאושר על ידי ה FDA כטיפול בסרטן.[7][8] עוד כ10 מעכבי אנגיוגנזה נוספים אושרו, והם משמשים כיום לטיפול בכ 1.2 מיליון חולי סרטן בעולם.[4]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]