יהוויסטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יֶהוֹוִיסטים (גם יֶהווִיסט-איליִיניים, איליִיניסטים, איליִינטצי, גֶ'הווִיסטים, הסֶקטָה של אחוות יד-ימין, מסר ציון, ברוסית: Ильинцы, секта десного братства, иеговисты, еговисты, Сионская весть) היא תנועה דתית משיחית רוסית שנוסדה והונהגה על ידי ניקולאי איליִין, איש צבא קבע בדימוס, בשנות הארבעים של המאה ה-19.

המקור: ניקולאי איליִין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאי איליִין (1809—1890)

איליִין נולד בשנת 1809 בעיר אסטרחן שבדרום רוסיה. הוא התחנך בקולג' ישועי ובבית ספר צבאי בסנקט פטרבורג. בהראותו עניין רב בדת, איליִין חפץ לאחד את היהדות עם הפלגים הנוצריים השונים, בהתבסס על הרעיון של אהבת אחים משותפת. איליִין העניק חשיבות מיוחדת לחזון יוחנן, ולרעיון של איחוד כל המאמינים. עם חלוף זמן זנח איליִין את הנצרות האורתודוקסית המזרחית[1] ובשנת 1850 כתב ספר דתי ופילוסופי בשם "מסר ציון" (Сионская весть), שהכיל דוקטרינה בסיסית של התורה החדשה. איליִין קרא לדוקטרינה שלו "בשורות טובות" וחזה את הקרב הצפוי בין אלהים והשטן, ואת חלוקת כל האנשים לאלה אשר יעמדו לימין כס אלהים ולאלה שיעמדו לשמאלו ביום הדין. רעיון זה העניק לתנועתו של איליִין את שמה המקורי, אותו ניתן עדיין למצוא בספרות הדתית והפופולרית – אחוות יד-ימין (אלה שמימין, רוסית: Десное братство). אם כן, בתחילה קראו חסידיו של איליִין לעצמם אחוות יד-ימין ולאחר מכן שינו ליֶהוֹוִיסטים.

תוך זמן קצר צמח מספר חסידיו של איליִין וכללו את ללטין, סוחרים עשירים, מאמינים ותיקים לשעבר, את האחים וולג'ין ואחרים. הופעתה של הכפירה החדשה לא נעלמה מן העין, והרשויות האזרחיות והדתיות פתחו בחקירה בנושא הפעילות של איליִין ושל חבריו. איליִין וכמה מחסידיו הואשמו ב"פיתוי נשמות מהנצרות האורתודוקסית". איליִין נשלח למנזר סולובצקי לשם "תיקון רוחני".[2] מנזר סולובצקי היה הכלא-מנזר הגדול ביותר באותה העת, לצד תריסר בתי-כלא-מנזרים אחרים ברוסיה. על פי פרוגבין, חוקר ידוע של הכפירות הדתיות ברוסיה, בצטטו את אחד האסירים לשעבר במנזר, כלא סולובצקי היה אכן מקום בלתי נסבל. החלונות היו נעולים תמיד, וקשה היה לנשום, המזון היה גרוע והאסירים שמחו כאשר ניתן להם לחם טרי. השימוש בנרות היה אסור על האסירים אפילו בזמן לילות הצפון הארוכים. המדיניות הפנימית של הכלא אסרה על האסירים לתקשר עם הנזירים ועם אחרים ללא רשותו של אב המנזר (ארכימנדריט); חלופת מכתבים, שליחת חבילות וכסף היו אסורים אף הם.[3]

לא התאפשר לו לעזוב את המנזר, לראות מבקרים, אפילו בני משפחה, להתרועע עם אסירים אחרים, לבחור ספרים אותם רצה לקרוא או להתכתב באופן חופשי עם מישהו. הוא נדרש להאזין ל"הדרכה הרוחנית" של הנזירים שנעשתה על מנת לגרום לו לשוב בתשובה. לאחר עתירות בלתי מוצלחות רבות, בתו של איליִין, נטליה, קיבלה את הרשות לבקר את אביה בשנת 1868.

אף על פי שגישת מבקרים לאסירים בכלא סולובצקי לא הותרה, עיתונאי, היסטוריון וטייל בריטי בשם ויליאם הפוורת' דיקסון הצליח לארגן פגישה קצרה עם ניקולאי איליִין בשנות השישים של המאה התשע עשרה בעת מסע ארוך ברחבי רוסיה. וכך תיאר דיקסון את איליִין: "גבר נאה, מבוגר, הדומה לקושוט, מזנק בתדהמה ממושבו; אין הוא רגיל, כך נדמה, להפרעה כזו של תאו. שולחן קטן, כמה ספרים, מיטת משטח הם הריהוט היחיד בחדרו, שחלונו היה אטום ומסורג בברזל... על שולחן מונחות כמה פיסות של ספרים ומגזינים, אותם רשאי האסיר לקבל ולשמור, אף על פי שאיננו רשאי הוא לשלוח החוצה אפילו שורה אחת כתובה."[4]

דיקסון אף ניסה לעתור למען האסיר, אך תחינתו נדחתה לאחר בדיקת תיקו של איליִין במשרד הפנים הרוסי.[4] דיקסון הביע את הערכתו ואת הערצתו כלפי איליִין במילים הבאות: "עם זאת גברים כמו ניקולס איליִין הם מלח הארץ; גברים אשר ילכו באש ובמים בעבור דעתם; גברים אשר יעדיפו לחיות חיי אמת בצינוק מאשר חיי שקר בארמונות העשירים ביותר בעולם."[5]

בשנת 1873 הועבר איליִין למנזר ספסו-אבפימייב בעיר סוזדל, שהיה הכלא-מנזר השני בגודלו ברוסיה, משום שמצב בריאותו התדרדר במהרה באקלים הקר והלח של איי סולובצקי. בסך הכל שהה איליִין במאסר במנזר עשרים שנה (1859-1879). למרות הבקרה הקפדנית, הוא ניצל כל הזדמנות לכתוב לחסידיו ולתקשר עמם, והמשיך לכתוב בכל עת שיכל. יצירה חשובה מאוד שנכתבה על ידי ניקולאי איליִין במנזר נקראת: "לוֹך סְבֵטַה דְלִיָה רַסְבַטָה" (קרן אור בעבור השחר). הספר מכיל תשעה חלקים, ומוקדש למגוון רחב של שאלות דוקטרינליות ומעשיות, מנבואות אפוקליפטיות למבנה הפנימי ולקוד ההתנהגות של חברי האחווה הצדיקה. למעשה, בערך בזמן בו הועבר לסוזדל התחיל איליִין לקרוא לרעיו המאמינים יהוויסטים.

לקראת שלהי שנות השבעים של המאה ה-19, מצב בריאותו של איליִין הורע עד מאוד. הוא סבל מכאבי ראש קשים ומתשישות עצבים. יום אחד הניחה אחות עלוקה קרוב כל-כך לעינו של איליִין, דבר שגרם לעיוורון חלקי.[6] תחת התנאים הללו, משפחתו של איליִין וחבריו המשיכו לעתור למענו, ולבסוף, ביולי 1879 שוחרר איליִין ונכפה עליו להתיישב בעיירה בשם פלנגן במחוז קורלנד שהיה בעיקרו לותרני (עכשיו לטביה) במטרה ספציפית למנוע מאיליִין להפיץ את רעיונותיו בקרב האוכלוסייה האורתודוקסית. לאחר זמן מה הותר לאיליִין לעקור לעיר מיטאו (עכשיו ילגבה, לטביה) באותו אזור.

שחרורו של המנהיג גרם לתחושת הקלה ועודד את היהוויסטים בהרי אורל. עלונים חדשים הגיעו לברנצ'ה, ניזניי טגיל וערים אחרות בהרי אורל, בעוד שכסף שנאסף על ידי יהוויסטים נשלח למיטאו, מאחר שמצבו הכלכלי של איליִין לאחר שחרורו היה קריטי. מכתביו של איליִין לחסידיו במקומות שונים באימפריה מראים שערך התרומות החד-פעמיות שנשלחו למיטאו נע בין שני רובלים צנועים לחמישים רובל (משכורת חודשית ממוצעת של עובד מפעל באותה תקופה), תלוי בגודלה של הקבוצה היהוויסטית ששלחה את התרומה וברווחתה הכלכלית. איליִין השתדל להניע את זרימת הכסף על מנת שיהוויסטים מבודדים ועניים יכלו לקבל תמיכה כלכלית. הוא גם עודד מנהיגים מקומיים להקים נאמנויות כספיות ולאגור קופות משותפות כדי לעזור לנזקקים ביותר בקרב האחים.

איליִין המשיך לכתוב ספרים ולשלוח אותם לחסידיו בהרי אורל ולמספר קוראים בפועל ופוטנציאלים ברחבי האימפריה הרוסית ומחוצה לה. רבים מכתביו באותה עת הסתיימו בהזמנה ליצור קשר עם המחבר בנוגע לשאלות כלשהן או אם נזקקו הקוראים לעותקים נוספים. כבר בימי חייו של איליִין התבססו קהילות של יהוויסטים בצפון קווקז (פיאטיגורסק) ובאזורי עבר הקווקז, בעוד שמשפחות ומאמינים בודדים מבודדים ניתן היה למצוא במחוזות שונים של האימפריה הרוסית. חסידיו הפיצו את חוברותיו באדיקות, בעשותם תלמידים בקרב פועלי בתי החרושת ואחרים, והכעיסו את הרשויות המקומיות.

משפט חדש של היהוויסטים-איליִיניים החל ביקטרינבורג בשנת 1886. בשנת 1887 נעצר איליִין שוב ונשלח לאקטרינבורג להתייצב בפני בית המשפט, מאחר שכל האסירים האחרים התגוררו באותו אזור. כחודשיים לאחר מכן, ב־30 באוגוסט 1887, שוחרר איליִין בערבות. הוא ניצל את החירות הבלתי-צפויה שלו והלך לניזניי טגיל ולברנצ'ה לבקר את רעיו ולעודדם. ביקור פתע זה גרם לפרץ של חדווה ואופטימיות בקרב חסידיו של איליִין, שהיו מדוכאים למדי בעקבות המשפט ומעצרם של יהוויסטים רבים. היהוויסטים קיוו כי אחיהם ישתחררו במהרה. למעשה, עם זאת, איליִין נעצר שוב ב־13 בספטמבר מאחר שהרשויות ידעו כי היה מעודד את חסידיו ומקיים עמם אספות, והוא נשלח שוב לכלא אקטרינבורג.

ניקולאי איליִין עבר בדיקה רפואית בינואר 1888, ונמצא בלתי-כשיר לעמוד בהליכים משפטיים נוספים כלשהם. המשפט נדחה עד להחלמתו. איליִין נשלח חזרה למיטאו בתחילת שנת 1889 והושם באופן מידי תחת השגחה משטרתית קפדנית. עם שיבתו לקורלנד המשיך איליִין לכתוב ולשלוח עלונים למרות מצב בריאותו הרופף. ההחלמה לא הגיעה וניקולאי איליִין הלך לעולמו במיטאו ב־3 ביולי 1890. מקום קבורתו אינו ידוע.[7]

היהוויסטים לפני המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך חייו של איליִין ובעקבות הפצת חוברות בכמויות גדולות הן על ידי איליִין והן על ידי חסידיו של איליִין, הוקמו קבוצות של איליִיניים באזורים שונים של האימפריה הרוסית. לב התנועה לפני המהפכה נותר באורל אולם קבוצות יחידות התבססו גם בעבר הקווקז, בצפון הקווקז ובאוקראינה. האיליִיניים נרדפו מעת לעת, ולעיתים קרובות נענשו על ידי הגליה לאזור מרכז אסיה ולאזורים אחרים של האימפריה הרוסית. במאה התשע עשרה ובמאה העשרים אכלסו רוסים המאה אזורים מסוימים של קזחסטן וצפון קירגיזסטן. בקרב המתיישבים היו גם יהוויסטים, אשר גילו עד מהרה כי מקומות חדשים הציעו להם חופש דת רב יותר מאשר המחוזות הרוסיים.

יהוויסטים בתקופה הסובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיליִיניים התייחסו למהפכה של שנת 1917 באדישות; תורתם אוסרת עליהם לפעול בעימותים צבאיים ובהרג. אולם האיליִיניים ציפו לקבל חופש דת רב יותר לאחר המהפכה. בשנת 1939, מרכז סודי של האיליִיניים התגלה ונסגר על ידי הנ.ק.וו.ד. בעיר ניזניי טגיל באורל. בעת התקופה הסובייטית, נאלצו האיליִיניים להסתיר את פעילותם; חלקם נרדפו, נעצרו; הספרות הדתית שלהם הוחרמה. לעיתים קרובות סירבו גברים צעירים לשרת בצבא, דבר שהביא להעמדה לדין פלילי, ובמקרים מסוימים לעונש מוות. אף-על-פי-כן, היהוויסטים-איליִיניים המשיכו להפיץ את חוברותיו של איליִין, הן אלה שהודפסו בחשאי והן אלה שנכתבו ביד או הועתקו על ידי נייר העתקה. היהוויסטים אינם ארגון רשום, בהאמינם כי אין צורך ברישום עם הרשויות השייכות לשטן. כתבים דתיים אודות היהוויסטים שיצאו לאור במהלך התקופה הסובייטית נדירים ומכילים נתונים שגויים על היהוויסטים. צוין בהם כי האיליִיניים חדלו להתקיים כתנועה דתית והם גם ניסו לייצג את היהוויסטים כחלק או כפלג של עדי יהוה, דבר שאיננו נכון כלל.[8]

היהוויסטים כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת היהוויסטים (המכונה לעיתים קרובות על ידי חבריה בשם אחווה) ממשיכה להתקיים בחלקים מברית המועצות לשעבר ,[9] ובמיוחד בקזחסטן, בקירגיזסטן, בדרום רוסיה, ובאוקראינה.[10] מרבית היהוויסטים הם רוסים אתניים, אם כי אחוז החברים שאינם רוסיים גדל בעקבות הפיכתם למאמינים. התקופה מאופיינת באופנים חדשים של הפצת הספרות הדתית, בפרט משתמשים היהוויסטים באופן פעיל באינטרנט, בתרגום יצירותיו של איליִין לשפות אחרות. האיליִיניים מפעילים אתר אינטרנט רב-לשוני:[11] http://svetoch.org המציע הן את מסמכי המקור ברוסית, המיועדים לציבור הרחב, והן תרגומים לשפות אנגלית, גרמנית, עברית, יוונית, פולנית וקירגיזית. הזמנות לבקר באתר מתפרסמות מעת לעת בפורומים ובאתרים אחרים במגזר הרוסי של האינטרנט.

אוכלוסיית היהוויסטים אינה גדולה ואין הערכות מדויקות בנוגע למספרם של היהוויסטים-איליִיניים משום שזהו ארגון דתי סגור. האיליִיניים אינם מספקים לעולם מידע כלשהו לגבי האוכלוסייה שלהם, כמו גם לגבי החיים פנימיים של הקהילות ופעילותן. האוכלוסייה שלהם גדלה, כך סבורים, בשל הפצת האמונה.

תורת היהוויסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תורתו של איליִין בייצוגה כיום היא רעיון פילוסופי מתוחכם למדי, המתמקד בהיבטים כגון מלכות 1000 השנים, אלמוות גופני של בני האדם, הקרב העומד להתרחש בין יהוה לבין השטן בארמגדון. למרות העובדה שאיליִין היה חסיד של פוליתאיזם הוא התמקד בשני אלים בלבד: יהוה והשטן. על-פי איליִין, ישנם שני אדם-אלים שעוצמתם זהה במערכת השמש שלנו – יהוה והשטן. ישנם אלים אחרים מחוץ לכדור הארץ ולמערכת השמש, אך אין בכוחם להתמודד עם אנשי כדור הארץ, ואסור לבני האדם לעבוד אותם.[12] בדברו על יהוה אמר איליִין: "... האל היחיד העליון על בני האדם, והוא האחד והיחיד, אשר לו מפתחות למוות ולקבר.. והוא האחד והיחיד אותו עלינו לעבוד, ולהתפלל אליו בכל דבר..." אלים כאנשים קיימים בדמות אנושית. היהוויסטים מכחישים בכל מכל את קיומה של נשמה, גן-עדן וגיהנום בפירושם המודרני. מסיבה זו, יהוה מכונה לעיתים תכופות אדם-אל בכתביו של איליִין. על-פי איליִין: "יהוה הוא אדם ואפילו עברי, אך האחד הנצחי..."[13] יהוה הוא אלהי בני האלמוות בעוד השטן הוא אלהי בני התמותה או השטניים, כלומר חסידי הפלגים הנוצריים המסורתיים והיהדות התלמודית. איליִין כתב: "אלהים שלי מתהלך בארץ, ומבקר את החברים שלו, וסועד עמם, כמו שהוא ביקר את אברהם וסעד עמו מתחת לעץ האלון, ... ביקר את מלכיצדק, את איוב, את אדם ואת חוה, את קין ואת הבל, את בלעם ואת מוחמד."[14] כמה אנשי-דת מפורסמים של ימי-עבר, על פי איליִין, היו נציגים של היהוויסטים בזמנם, לדוגמה ג'ון האס, הקווייקר ג'ורג' פוקס, מיסטיקן גרמני יעקב בוהם, סוקרטס, פיתגורס, מדיצ'י, אליזבת' קרידנר, מוחמד, קונפוציוס ורבים אחרים. יהוה, על-פי איליִין, הוא יסוס. יסוס המשיח היה התגלמות זמנית של יהוה עלי אדמות. אם כך, היה זה אלהים העברי יהוה בעצמו, אשר נצלב ומת על הצלב. היהוויסטים מכחישים בכל מכל את השילוש הקדוש ומתייחסים אליו כאל בדיה של השטן.

יהוה והשטן מנהלים מאבק מתמשך זה בזה. היהוויסטים נלחמים עבור יהוה על ידי הפצת כתביו של איליִין וציות לנורמות מוסריות וריטואליות של היהוויזם. בתמורה הם יקבלו חיי נצח בצורה גופנית. קרב מכריע יתרחש בקרוב בין שני האלים, אותו מכנה איליִין ארמגדון. יהוה ינצח ויקים את רפובליקת ירושלים בת 1000 השנים. תהיה זו תקופה של שפע עבור בני האדם. לאחר 1000 שנים ישתחרר השטן והקרב האחרון עם יהוה יתחולל, בו יושמדו השטן וחסידיו כליל. אז יחדש יהוה את הארץ באופן קיצוני וימשיך לשפר אותה מדי פעם.

איליִין מעולם לא קבע תאריכים מסוימים עבור ארמגדון וחזה יותר מאורעות אפוקליפטיים עתידיים מאשר את תאריכי התרחשותם: "[השטן] יכפה על בני האדם כולם להשתחוות לכוחו האכזרי ובעבור בשר תותחים בגרמו סבל ושפיכות דמים רבים, במיוחד יהרוג בברוטליות אנשים רבים באימפריה הטורקית, בחצי האי הבלקני, בירושלים ובקווקז,"[15] או בחוברת אחרת הוא אומר: "תחילה [כלומר, טרם הצרה] יביא יהוה אש תותחים על גרמניה."[16]

מטרתו של כל אדם על כוכב הלכת הזה, על-פי איליִין, היא להשיג אלמוות גופני באמצעות מושלמות-עצמית, שמירה על תורתו של יהוה ועל הוראות אחרית הימים שלו שניתנו באמצעות איליִין.

ספרי הקודש של היהוויסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהוויסטים מאמינים כי טקסט מהכתובים הנוצריים (והיהודיים) סולף בידי השטן. אף על פי שהם מסכימים כי הכתובים מכילים אמיתות מסוימות אך הטקסט שלהם הוא כה מסולף עד כי היהוויסטים אינם משתמשים בהם כלל בהאמינם כי הקורא אינו מסוגל להבחין בין האמת לבין סילופיו ותוספותיו המאוחרים יותר של השטן. אף על פי שכתביו של איליִין מכילים התייחסויות רבות לכתובים, אסור לחברי החברה היהוויסטית לקרוא אותם, כולל כתבי קודש של דתות אחרות. תחת זאת, היהוויסטים מתייחסים לחזון יוחנן הקדוש שנערך על ידי איליִין, המכונה לחלופין הספר מן השמיים, כאל הספר הקדוש ביותר. ספר זה נחשב לסודי וזמין לחברי החברה היהוויסטית בלבד. מלבד הספר מן השמיים נחשבים כתביו של איליִין ככתבי קודש. הם מחולקים למספר סוגים, תלוי בתקופת היווצרותם ובמטרה. ספרים אחדים שנכתבו על ידי איליִין נחשבים למיושנים ונועדו בעיקר לחברי הארגון. כתבים שנכתבו בעת התקופה הראשונית ידועים כחומרים להפצה, המופצים במטרה להפיץ את תורתו של איליִין. כל כתביו של איליִין משוכפלים על ידי היהוויסטים הן בהדפסה והן בכתב יד תוך שימור האיות הרוסי העתיק על מנת למנוע סילופים בעת השכפול. להלן תוכל למצוא רשימת חוברות שתורגמו לעברית:

  1. האמת הכלל אנושית
  2. הזמנת כל האנשים בני התמותה להפוך לאלמותיים
  3. פנייה שנייה מאת השליח של יהוה
  4. הפרכת כל הדתות

חלוקת חוברות היא אופן הפצת התורה המותר היחיד, בעוד שהטפה מילולית אסורה. ניקולאי איליִין אסר על חסידיו להטיף בעל-פה בהתבסס על הנבואה שבישעיהו מא: כו: "... אף אין שמע אמריכם קנה רצוץ לא ישבור"[17] בנוסף, ההטפה עשויה להוביל בקלות לוויכוח עם חברי דתות אחרות. כמו כן, בהטפה, כך מאמינים, קיימת האפשרות של סילופי המסר. חוברות מחולקות לכל האנשים המוכנים לקבלן.

אופן עבודת האל והמסורות של היהוויסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודת האל של היהוויסטים מתרחשת בעת אספות סגורות ורק לחברי החברה מותר לקחת חלק בהן. האספות כוללות בדרך-כלל תפילות, שירה, קריאה בכתבי הקודש והבערת הקטורת.[18] היהוויסטים משתמשים בספר מזמורים שנכתב על ידי איליִין עבור שירה הן באספות לשם עבודת האל והן באספות בלתי רשמיות.

אספות לשם עבודת העל של היהוויסטים מתקיימות בימי שבת ומתחילות בערב יום השישי משום שיום השבת הוא יום מנוחה כמו ביהדות. שלא כמו היהדות אופן שמירת השבת אינו מחמיר כל כך. יום השבת הוא החג הדתי היחידי של היהוויסטים. חגיגת חג המולד, חג הפסחא וחגים נוצריים מסורתיים אחרים אינה מותרת. למרות שהיהוויסטים משתמשים בחגיגות נפוצות ואישיות כגון יום השנה החדשה וימי הולדת לשם אספות בלתי רשמיות.[18]

היהוויסטים מקפידים מאוד על תזונה, אשר באופן כללי דומה לתזונה היהודית. במיוחד אכילת בשר חזיר, ארנבת ופירות ים[19] אסורה בהחלט.

היהוויסטים אינם משרתים בצבא ואינם משתתפים בפעולות צבאיות. ככלל, הכללים המוסריים בבסיס אמונתם הם כלל אנושיים. הם מגנים שנאה, אי-צדק, שקר, דיבה, גניבה, אלכוהול, עישון ועוונות אחרים.

היחס לחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהוויסטים מעריכים את החינוך החילוני. איליִין הדגיש שוב ושוב כי המסר שלו, בראש ובראשונה, מיועד לאנשים משכילים. במציאות למרבית האיליִינים אין תארים אקדמיים, דבר שנגרם בעיקר משום רדיפות על ידי הרשויות ויכולות מוגבלות לרכישת השכלה, בעיקר באזורים כפריים. לא קיימות הגבלות כלשהן על רכישת השכלה כולל השכלה גבוהה ולמעט השכלה בתחומי התאולוגיה, המשפט, הצבא והתיאטרון הנחשבים בעיני איליִין למדעי השטן.

היחס לדתות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהוויסטים טוענים להיותם הדת האמיתית היחידה של אלהים יהוה. עקב כך נחשבות דתות אחרות ככוזבות או כאשליות. השתתפות בפולחן או אפילו ביקור בבניינים דתיים של דתות אחרות אסורה. למרות שאיליִין שיבח כמה מנהיגים דתיים וחסידיהם מימי עבר כגון הקווייקרים, סטריגולניקים מנובוגורוד ואחרים. ככלל העביר איליִין ביקורת על דתות אחרות בכתביו, בייחוד על הפלגים הנוצריים המסורתיים ועל היהדות התלמודית.

ביקורת על היהוויזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיתים תכופות מעבירים ביקורת על היהוויסטים על-כך שהם מביעים שנאה וחוסר סובלנות כלפי דתות אחרות. אכן אמירות רבות של איליִין מכילות ביקורת נוקבת כלפיהן ואין הן מקובלות מבחינה מוסרית. עם זאת, למרות ביקורת חריפה של דתות ואידאולוגיות אחרות, היהוויסטים הנו ידידותי לאנשים החיים לפיהן. איליִין קרא שוב ושוב לחסידיו להסתדר עם כל בני האדם מבלי להתחשב באמונותיהם ובהשקפתם. סגנונו של איליִין מאופיין במידה מסוימת של גסות רוח והתנהגות ישירה. דבר זה עשוי להפתיע ואף להמם בקלות את הקוראים, אשר לא קראו מעולם רעיונות דומים. חוסר כבוד לכתובים, לחפצי קודש נוצריים, למסתורין, לתלמוד וכו' עשוי אף הוא להבריח חברי דתות מסורתיות ולהעליבם.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "לגוביסטי" מאת מולוסטבובה, 25-26
  2. ^ "בתי-כלא-מנזרים ומאבקם נגד פלגנות" מאת פרוגבין, האג-פריס: מוטון, 1970.
  3. ^ "לגוביסטי" מאת מולוסטבובה, 41.
  4. ^ ויליאם הפוורת' דיקסון, החופש לרוסיה, (הארפר ואחים, מול', ניו-יורק, 1870) 1:227-228.
  5. ^ ויליאם הפוורת' דיקסון, החופש לרוסיה, (הארפר ואחים, מול', ניו-יורק, 1870) 1:241.
  6. ^ "לגוביסטי" מאת מולוסטבובה, 173.
  7. ^ "לגוביסטי" מאת מולוסטבובה, 173-175.
  8. ^ ראו: "יהוויזם מודרני" מאת מוסקלנקו א', נובוסיבירסק: מדע, 1971.
  9. ^ "יהוויסטים-אילייניים, תנועה משיחית רוסית" מאת סרגיי ו' פטרוב, נובה רליג'יו 9, מס' 3 (מרץ 2006): 86-89. ראו תקציר אונליין בכתובת: http://caliber.ucpress.net/doi/abs/10.1525/nr.2006.9.3.080.
  10. ^ היסטוריה של הדתות" מאת דמיטרי טאבסקי - יהוויסטים-אילייניים (האחווה הצדיקה, מסר ציון)
  11. ^ "האמת הכלל אנושית" באתר svetoch.org/he
  12. ^ הדת החלה לאחר קבלת הספר מן השמיים.
  13. ^ Открытие 7 тайн из последней битвы ѢГОВЫ и Сатаны для начала бессмертия
  14. ^ ניקולאי איליין, "הזמנת כל האנשים בני התמותה להפוך לאלמותיים" (הדפסה פרטית, ח"ת), 7.
  15. ^ ניקולאי איליין, "פנייה שנייה מאת השליח של יהוה" (הדפסה פרטית, ח"ת). תרגום לעברית ניתן למצוא בכתובת: http://svetoch.org/he/pniya-shniya-meet-shaliakh-yehowah.html
  16. ^ ניקולאי איליין, "שאלה לפוקח העיניים העולמי, אליהו" (הדפסה פרטית, אין מידע לגבי הוצ"ל, נכתב בשנת 1888). 2.
  17. ^ "האמת הכלל אנושית" באתרsvetoch.org/he
  18. ^ 18.0 18.1 "יהוויסטים-אילייניים, תנועה משיחית רוסית" מאת סרגיי ו' פטרוב, נובה רליג'יו 9, מס' 3 (מרץ 2006): 80-91. ניתן למצוא תקציר בכתובת: http://caliber.ucpress.net/doi/abs/10.1525/nr.2006.9.3.080
  19. ^ ראו "מוזרויות במנהגי הדת של היהוויסטים כגורם לשימור זהותם" מאת סרגיי ו' פטרוב, בתלקיט שכותרתו: "מנהגים דתיים ברוסיה המודרנית, מוסקבה: נובו איזדטלסטבו, 2006."