חזון יוחנן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חזון יוחנן, ציור מהמאה ה-15

חזון יוחנן, הנקרא לעתים גם ההתגלות של יוחנן או ספר ההתגלות, הוא הספר האחרון בברית החדשה, המתאר את אירועי אחרית הימים שתתרחש לפי האמונה הנוצרית לפני שישו ישוב לעולם וידון את כל החיים והמתים ביום הדין. משמו היווני של הספר, "אפוקליפסי טו יואני" (Αποκάλυψη του Ιωάννη, "חזון יוחנן" ביוונית), נגזרת המילה המודרנית אפוקליפסה, המציינת את סוף העולם.

מחבר הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המסורת הנוצרית, מחבר הספר הוא יוחנן כותב הבשורה, המזוהה על פי המסורת הנוצרית עם יוחנן בן זבדי, אחד משנים עשר השליחים, שכתב גם את הבשורה על-פי יוחנן ואת איגרות יוחנן שבברית החדשה. לפי המסורת, הוא חיבר את הספר בעת גלותו על האי פטמוס שבים האגאי, בימי הקיסר הרומי דומיטיאנוס, בשנת 95 לערך. בפרט תומך בגישה זו אירנאוס, מאבות הכנסייה הקדומים ביותר.

עם זאת, ביקורת המקרא, בהתבסס על ניתוח הכתובים של הבשורה על פי יוחנן מחד וההתגלות מאידך, שוללת את הגישה הנוצרית המסורתית ומבדילה את מחבר הבשורה על פי יוחנן ממחבר חזון יוחנן, הנקרא בביקורת המקרא "יוחנן מפטמוס".

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזון יוחנן מתחיל בדבריו של ישו, שנגלה אל המחבר, המכוונים לשבע הכנסיות של אסיה הקטנה - אפסוס, סמירנה (כיום איזמיר), פרגמון, תיאטירה (כיום אקהיסר - Akhisar), סרדיס, פילדלפיה (כיום אלאשהיר - Alaşehir) ולאודיקה על הליקוס (כיום אסקיהיסר - Eskihisar ליד דניזלי):

"ויאמר אני האלף ואני התו הראשון והאחרון ואת אשר אתה ראה כתב על-ספר ושלחהו אל-הקהילות אשר באסיא לאפסוס ולזמירנא ולפרגמוס ולתיאטירא ולסרדיס ולפילדלפיא וללודקיא"

– חזון יוחנן, א', 11

דברים אלה מופיעים בשלושת הפרקים הראשונים של הספר.

ביתרת הספר יש תיאור של אירועי אחרית הימים, ארמגדון, יום הדין ומלכות האל שתבוא אחריו, והוא רווי שפה ציורית, סמלים ומטאפורות, המקשים על פירושו. רבים מהסמלים המוזכרים בו הם מוכרים מאוד בתרבות הפופולרית, וכוללים את:


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארבעת פרשי האפוקליפסה

מחלוקת על הכללתו בקאנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל אופיו המיסטי של חזון יוחנן, במרוצת השנים התנגדו רבים להכנסתו לקאנון הכתובים הנוצריים. עוד במאה ה-4 יוחנן כריסוסטומוס טען נגד הכללת הספר בברית החדשה, מחשש שמא לשונו הציורית תשמש קרקע פורייה לפירושים לא-נכונים של הנצרות וקביעותיה. גם הנוצרים שבסוריה שללו את אלוהיותו של חזון יוחנן, בעיקר משום שהמונטאניסטים הסתמכו עליו. מאוחר יותר, במאה ה-9, הוא נמנה עם ה"ספרים שבמחלוקת" ב"סטיכומטריה" של ניקיפורוס מקונסטנטינופוליס. גם כיום, אף שחזון יוחנן הוא חלק מהקאנון הנוצרי, הוא לא נקרא כחלק ממחזור הקריאה בכנסייה האורתודוקסית.

בתקופת הרפורמציה, הן מרטין לותר והן ז'אן קלווין התלבטו בעניין יחסם לספר. קלווין גרס כי חזון יוחנן הוא אכן ספר אלוהי וקאנוני, אך הוא נמנע מלכתוב עליו פירוש. לותר סבר בתחילה כי הספר אינו אלוהי ואינו נבואי, אך שינה את דעתו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]