יו שירר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יו שירר
Hugh Shearer
Young-hugh-shearer.jpg
יו שירר
לידה 18 במאי 1923
מחוז טרלוני, ג'מייקה
פטירה 5 ביולי 2004 (בגיל 81)
קינגסטון, ג'מייקה
מדינה ג'מייקה
השכלה בית הספר למשפט של אוניברסיטת הווארד עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, חבר איגוד מקצועי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת הלייבור של ג'מייקה
בת זוג דניס שירר
ראש ממשלת ג'מייקה ה־3
11 באפריל 19672 במרץ 1972
(4 שנים ו-46 שבועות)
מונרך בתקופה אליזבת השנייה
פרסים והוקרה
מסדר האומה של ג'מייקה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יו לוסון שירראנגלית: Hugh Lawson Shearer; ‏18 במאי 1923 - 5 ביולי 2004) היה ראש ממשלת ג'מייקה השלישי, בין השנים 1967 ל-1972, איש מפלגת הלייבור של ג'מייקה (JLP).

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד במחוז טרלוני, אזור מטעי בננות וקנה סוכר. ב-1941 הצטרף למערכת שבועון איגוד העובדים Jamaican Worker. ב-1943 היה ליד ימינו של אלכסנדר בוסטמנטה, מייסד מפלגת הלייבור שאך נוסדה. ב-1947 היה לסגנו של בוסטמנטה בראשות איגוד עובדי התעשייה BITU.

ב-1955 נבחר למועצה המחוקקת וכיהן עד בחירות 1959, בהן הפסיד את מושבו. עם קבלת העצמאות ב-1962 התמנה על ידי בוסטמנטה לכהן כנציג ארצו לאומות המאוחדות. ב-1967 נבחר שירר לפרלמנט ועם מותו של ראש הממשלה, דונלד סנגסטר, פחות מחודשיים לאחר כניסתו לתפקיד, נבחר להחליפו בראשות הממשלה.

בראשות הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת כהונתו היה ראש ממשלה פופולרי ומקובל על שכבות הציבור. אולם ב-15 באוקטובר 1968 חולל סערה כאשר אסר על שיבתו של ההיסטוריון והפעיל הפוליטי הפאן-אפריקני וולטר רודני מגיאנה לג'מייקה (בה לימד באוניברסיטת איי הודו המערבית) והכריז עליו אישיות בלתי רצויה (persona non grata). זאת כיוון שעסק, לדברי הממשלה, בהתססת מעמד הפועלים נגד המעמד הבינוני, חתרנות על ידי הקמת קבוצות "כוח שחור" כגון "הפנתרים השחורים" בג'מייקה ובמדינות הקריבים וזיקה לברית המועצות וקובה. הדבר גרם לפריצת "מהומות רודני" שהתחוללו ביומיים שלאחר מכן. עם הוודע באוניברסיטה דבר מניעת כניסתו של רודני, התבצרו סטודנטים בקמפוס מונה בפרברי הבירה ולאחר מכן יצאו בהפגנה לכיוון בנייני הפרלמנט ובית ראש הממשלה בקינגסטון. הפגנה הפכה עד מהרה להתכנסות המונים שהצטרפו אליה לאורך רחובות הבירה. ההפגנה פוזרה על ידי הפעלת אלימות משטרתית מופרזת שגרמה למותם של מספר מפגינים. הדיכוי האלים של ההפגנה נתן את האות לפריצתן של מהומות שכללו ונדליזם וביזה ברחבי האי ולמחאה רחבה של מובטלים, עניים עירוניים ומיעוטים נגד בעלי רכוש. אף שהאירועים דוכאו תוך יומיים, השפעותיהם על הפוליטיקה הפנימית היו נרחבות. ניצני מודעות מעמדית וגזעית נגד בעלי הרכוש והכוח שקיננו בקרב סטודנטים לפני המהומות הפכו לאחריהן לתנועה חברתית רחבה שסיכנה, בעיני שירר, את יציבותה של המדינה הצעירה. ממשלת שירר, ששריה היו כולם מרקע אריסטוקרטי, הוציאה צוים שהוציאו מחוץ לחוק התארגנויות של "הכוח השחור" ואסרה הפצה של ספרות קומוניסטית. האופוזיציה מצידה האשימה את שירר אישית בהפעלת האלימות המשטרתית. כשחור-עור הציגו אותו הרדיקלים כמשתף-פעולה עם בעלי ההון הלבנים ולפיכך גרוע יותר מהם[1][2][3].

שירר ביקש לפתח ברית אסטרטגית עם ארצות הברית ופיתח את כלכלת ג'מייקה באמצעות השקעות מערביות זרות במכרות ומפעלי עיבוד אלומינה ובוקסיט וכפרי נופש תיירותיים. בתקופתו הוכנה ובוצעה תוכנית להקמה מואצת של בתי ספר ופותחה התשתית התחבורתית באי. כן ביקש שירר למצב את מעמדה הבינלאומי של ג'מייקה ובאמצעות קשריו באו"ם הצליח למקם את נציבות האו"ם לחוק הים (UNCLOS) בעיר מונטגו ביי. עם זאת לא איחה ממשלו את הקרעים המעמדיים ולא השכיל לחבור לכוחות החדשים שהתעוררו במדינה. בפרט נכשל שירר בהתמודדות מול יריבו הכריזמטי, מנהיג מפלגת העם הלאומית (PNP), מייקל מנלי, שגייס לצידו את המעמדות הנמוכים ויצר קשרים עם אנשי הרסטאפארי. בבחירות 1972 ניצל מנלי את התסיסה החברתית והמעמדית שליותה מאז 1968 את שלטונו של שירר וזכה בבחירות ברוב של כמעט 70%‏[4].

לאחר הכהונה כראש ממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1974 איבד שירר את ראשות המפלגה לטובת אדוארד סגה. בשנות שלטונו של סגה, 1980-1989, כיהן שירר כשר חוץ וסגן ראש ממשלה. לאחר בחירות 1989 שב שירר לנהל את מעוז כוחו, איגוד עובדי התעשייה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The Rodney riots in Jamaica: The background and significance of the events of October 1968, The Journal of Commonwealth & Comparative Politics. Volume 21, Issue 2, 1983
  2. ^ Remembering the 'Rodney Riots'
  3. ^ Terry Lacey, Violence and Politics in Jamaica, 1960-70 pp. 94-100
  4. ^ היסטוריה של הבחירות הכלליות בג'מייקה, ועדת הבחירות המרכזית של ג'מייקה