יעקב ליפשיץ (מהנדס)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פרופסור יעקב ליפשיץ

יעקב ליפשיץ (נולד ב-1936) הוא פרופסור אמריטוס בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון, חבר הנהלת הטכניון לשעבר בשנים 2002 - 2011.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב ליפשיץ נולד בשנת 1936 ברמת גן, דור חמישי בישראל. למד במחזור הראשון של בית הספר צייטלין אשר נפתח בשנת 1950. בצה"ל שירת בנח"ל המוצנח בגרעין שהתאגד בקיבוץ לביא. בשנת 1960 סיים תואר בוגר בהנדסת מכונות מהטכניון וזכה במלגה מאוניברסיטת בראון להמשך לימודים בשטח של מכניקה שימושית. תואר מוסמך קיבל בשנת 1963 ותואר דוקטור בשנת 1965. בשני התארים התמחה בשיטות נסיוניות לבדיקת תכונות מכניות של חומרים ויסקואלסטיים, במהירויות העמסה שונות. לאחר שהות נוספת באוניברסיטת בראון חזר לישראל בשנת 1965 והתמנה לחבר סגל הפקולטה להנדסת מכונות בטכניון[1] ופרופסור מן המניין בשנת 1998. בשנת 2002 נתמנה למחזיק הקתדרה ע"ש שמואל וחנה טולקובסקי והצטרף להנהלת הטכניון.

במסגרת שירות המילואים עסק בפרויקטים ביטחוניים ובפתרון בעיות הנדסיות בענף טנקים במפקדת קצין חימוש ראשי אשר יושמו בהצלחה במערך הפעילות של צה"ל.

פעילותו המחקרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליפשיץ הוא בין החוקרים החלוצים העוסקים בחקירת תכונות מכניות של חומרים מרוכבים בתנאי העמסה התלויים בזמן, החל מתופעות של זחילה ורלכסציה וכלה בתהליכים המבוססים על מעבר גלי מאמצים בחומר. עבודותיו בנושאים אלו מצוטטות עד היום. כבר בסוף שנות השישים היה בין מניחי היסודות לעבודה הנעשית בישראל בתחום החומרים המרוכבים. תרומתו זכתה להכרה בינלאומית והוא זכה בחוזה מחקר תלת שנתי (1968-1971) מטעם חיל האוויר האמריקאי בנושא תכונות משתנות בזמן של חומרים מרוכבים[2].

עבודתו תרמה להבנת תהליך השבר בחומר מרוכב ועוררה הדים רבים. המודל שפיתח היה הראשון שחזה את תופעת "השבר המאוחר" תחת עומס קבוע, ואומת בניסויים שבצע בחומר מרוכב זכוכית/אפוקסי. המודל התבסס על החוזק הסטטיסטי של סיבי החומר המרוכב ועל התכונות הויסקואלסטיות של השרף (המטריצה) והיה תקף גם לסיבי גרפית (שלא היו ברשותו באותה עת).

בתחום הפעלת עומס בקצבי עיבור גבוהים, תרם פרופ' ליפשיץ בשנת 1994 תרומה חשובה לעיבוד התוצאות המתקבלות בניסויי Split Hopkinson Bar (העמסה בגלי מאמצים). על ידי ביצוע האנליזה במישור התדירות, בניגוד לדרך המקובלת של עיבוד במישור הזמן, הוא פיתח שיטה אוטומטית לקביעה מדויקת של פרמטרים הדרושים במהלך קביעת התכונות הדינמיות של החומר[3] אשר נרכשה על ידי רפא"ל לצורך עיבוד נתונים בניסויים. פרסם מחקרים רבים[4] בתחום חוזק חומרים[5] וחומרים מרוכבים[6][7][8][9][10][11] אשר התפרסמו בספרות המקצועית הבינלאומית. בשנים 1978-1979 ולאחר מכן בין השנים 1985-1987 היה בתפקיד חוקר אורח במעבדות נאס"א (AMES), סוכנות החלל האמריקאית, בבסיסה אשר בקליפורניה, במסגרת מענק מחקר של ממשלת ארצות הברית (NRC), ויזם במסגרת זו תוכניות מחקר אשר היוו את הבסיס להמשך הפעילות בנושא החומרים המרוכבים ב נאס"א.

תרומתו לטכניון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים הראשונות בטכניון השתתף בעיצוב דמות הפקולטה אשר התחילה להתרחב ולפתח כיווני מחקר והוראה חדשים. במסגרת זו פתח קורסי מוסמכים (מכניקת הרצף, גלי מאמצים, ויסקואלסטיות, אלסטיות יישומית), והיה שותף להקמת המעבדה למכניקת חומרים, המהווה מרכז ידע ארצי ובינלאומי לתכונות מכניות של חומרים. שטח מחקר מרכזי נוסף שפותח על ידו הוא חומרים מרוכבים, אשר עד אז כמעט ולא היה ידוע בארץ. בתחילת שנות ה-2000 התמקד בתחום מחקר חדשני בשטח של MEMS, בחלק הקשור בתכונות מכניות של פיסות סיליקון המשמשות לייצור מתקנים מיקרו-מכניים. תרומתו הייתה בפיתוח התחום וביצירת מודעות לנושא בקרב אנשי סגל בטכניון ובקרב אנשי תעשייה בישראל וכן ביצירת קשרים עם מדענים בכירים מאוניברסיטאות מובילות בארצות הברית, בריטניה ושווייץ.

תרומה לתעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופ' ליפשיץ הקים מערכת לניסויים דינמיים וכך הייתה המעבדה למכניקת חומרים הראשונה בארץ שהחלה לטפל בקביעת התכונות הדינמיות של חומרים בצורה בסיסית, נושא המשמש תעשיות רבות ובהן התעשייה הצבאית, התעשייה האווירית ורפא"ל. נושא שני בו הייתה תרומתו חלוצית הוא פיתוח תחום החומרים מרוכבים והחדרת טכנולוגיה זו לאקדמיה ולתעשייה בישראל. המבדקים מחומרים מרוכבים אשר יצר במעבדתו בסוף שנות השישים היו בין הראשונים אשר יוצרו ונבדקו בארץ. רבות משיטות הבדיקה המעבדתיות לקבעית תכונות סטטיות ודינמיות של חומרים מרוכבים פותחו בארץ על ידו. הידע והניסיון שנצברו במעבדה הפנו אליה גורמי תעשייה שונים, ובמיוחד תעשיות ביטחוניות, לקבלת ייעוץ והכוונה. התחום השלישי אותו קידם פרופ' ליפשיץ בטכניון הוא ה-MEMS תוך שיתוף פעולה עם הפקולטה להנדסת חשמל, רפא"ל ומשרד המדע. מטרת המחקר הייתה לכסות את החלק הקשור בתכונות מכניות של פיסות סיליקון המשמשות לייצור מתקנים מיקרו-מכניים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרופ' יעקב ליפשיץ, באתר הטכניון
  2. ^ בטכניון חוקרים חומר בנייה חדש לייצור מטוסים ואוניות, דבר, 24 בינואר 1968
  3. ^ On the use of SHPB techniques to determine the dynamic behavior of materials in the range of small strains, בירחון International Journal of Solids and Structures
  4. ^ מחקרים נבחרים בתחום חוזק חומרים, באתר הטכניון
  5. ^ J.M. Lifshitz, "Deformational behavior of a unidirectional Graphite/Epoxy composite under compressive fatigue", J. of Composites Technology & Research, Vol. 11, No. 3, 99-105, (1989).
  6. ^ Experimental verification of modal parameters for 3-layered sandwich beams, באתר International Journal of Solids Structures Engineering
  7. ^ Data processing in the split Hopkinson pressure bar tests, בירחון International Journal of Impact Engineering
  8. ^ Instrumented low-velocity impact of CFRP beams, בירחון International Journal of Impact Engineering
  9. ^ Filament-wound pressure vessel with thick metal liner, בירחון Composite Structures
  10. ^ Response of fiber-reinforced polymers to high strain-rate loading in interlaminar tension and combined tension/shear, בירחון Composites Science and Technology
  11. ^ Effect of near-surface impact-induced damage on the residual strength of woven glass/epoxy composite beams, בירחון Composites Science and Technology