כלכלה דמוקרטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כלכלה דמוקרטית (או "דמוקרטיה כלכלית"; באנגלית: Economic Democracy) מציעה חזון של מדינה עם שוק חופשי כשהעובדים שותפים בניהול החברות המסחריות הפועלות בתחומה וברווחיהן. כלומר, תאגידים וארגונים למטרות רווח במדינה יתבססו על שיתוף של ציבור נרחב ברווחים ובהליכי קבלת ההחלטות - להבדיל מהמצב כיום במסגרתו שולטים בחברות מספר מצומצם של בעלי מניות שליטה או שליחיהם (חברי הוועד המנהל).

ל"כלכלה דמוקרטית", אין הגדרה מובהקת אחת, אלא היא מושג רחב הכולל מספר מודלים ותאוריות בעלי חפיפה רעיונית גבוהה. על פי רוב, חזון הכלכלה הדמוקרטית מעלה על נס מדינה שבה יפעלו ארגונים שמזכירים יותר קואופרטיבים מאשר חברות מסחריות במובן הרגיל של המילה. מהבחינה הזו הכלכלה הדמוקרטית משלבת חזון של כלכלת שוק עם סוציאליזם (מה שמכונה לעתים "סוציאליזם של שוק") - מחד היא מחייבת מבנה של חלוקה מחדש של ההון במסגרת החברות המסחריות, ומאידך היא לא נשענת על התערבות ממשלתית בכלכלה "מלמעלה", ברמה המדינתית (כמו בסוציאל-דמוקרטיה)- אלא נסמכת בעיקר על הדינמיקה של השוק החופשי (עם זאת, כלכלה דמוקרטית לא מחייבת שוק חופשי לחלוטין ולא פוסלת התערבות ממשלתית בכלכלה ככל שהדבר מביא לתועלת חברתית. השוק החופשי הוא רק אמצעי).

מאפייני הכלכלה הדמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה מוסרית, גורסים תומכי הכלכלה הדמוקרטית (ראו למשל אלן אנגלר) כי לא ייתכן שבמדינה דמוקרטית יתקיימו ישויות אנטי-דמוקרטיות לפי אופיין ומבנה הסמכות שלהן (חברות מסחריות, מפעלים ותאגידים, המאופיינים במבנה היררכי סמכותני). אדם בוגר מבלה חלק ניכר מחייו במקום העבודה ולכן זה קריטי, לפי גישה זו, שגם מקומות העבודה יוכפפו לעקרונות דמוקרטיים.

אחד ההוגים המרכזיים כיום במסגרת רעיונית זו הוא המתמטיקאי האמריקאי דיוויד שוויקארט (David Schweickart) שספרו "After Capitalism" מציע חזון של שינוי המבנה המותר בחוק לחברות מסחריות, כך שיתפקדו כיחידות ארגוניות עצמאיות של חלוקת ההון. הרעיון הוא שמבנה החברות יהיה דמוקרטי והעובדים יהיו שותפים (במסגרת הליכים דמוקרטיים) בתהליכי קבלת ההחלטות. למודל שלו שלושה מרכיבים מחייבים:

  1. ניהול עצמי של העובדים את מקומות העבודה - כולל בחירת ההנהלה.
  2. ניהול של השקעות הון באמצעות צורה כזו או אחרת של מערכת בנקאות ציבורית או קואפרטיבית.
  3. ברמה הבינלאומית: פרוטקציוניזם (Protectionism): מדיניות של חסמים והיגבלים על מנת לאכוף את השוויון במסחר בין מדינות.

המודל של הכלכלה הדמוקרטית מתיימר לענות על מספר קשיים שהעיבו על הכלכלה הריכוזית (סוציאליזם או מדינת הרווחה):

  1. ראשית מול הסירבול וחוסר היעילות של כלכלה ריכוזית, הרי שבמודל הכלכלה הדמוקרטית העקרון של שוק חופשי (ובפרט שיווי משקל של מחירים באמצעות פעולת השוק) נשמר בעיקרו - האלמנט "הסוציאליסטי" במודל מתבטא בעיקר במבנה החברות המסחריות ולא באמצעי שליטה ופיקוח מדינתיים, מלמעלה. זהו סוציאליזם ברמת ה"מיקרו" ולא ה"מאקרו".
  2. המודל נותן גם מענה לנטייה של התאגדות עובדים להוביל לחוסר יעילות - שהרי כוחם של העובדים משמעותו גם היעדר תמריצים לעבוד קשה. המענה הוא במבנה תמריצים שונה: אם העובדים שותפים ברווחים (ובהליכי קבלת ההחלטות) הרי שיש להם מחד אינטרס חומרי לקדם את החברה ורווחיה, ומאידך לסמכות הניהולית שמעליהם יש כעת יותר לגיטימציה, וכך לא סביר שתתפתח בקרבם דינמיקה של "שביתה איטלקית".

סוגיית היזמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענה קלאסית שניתן להעלות כנגד הכלכלה הדמוקרטית היא שהיא מסרסת יזמות - זאת משום שגם הפועל הפשוט וגם היזם המסכן את הונו, זמנו ומרצו, מקבלים נתח מהרווחים באופן שיוויוני (טענה דומה עולה כנגד הקואופרציה). גם אם מייחסים ליזמים מוטיבציה כלכלית בלבד, עדיין טענה זו אינה נגזרת הכרחית של מודל הכלכלה הדמוקרטית. העקרון של חלוקת רווחי המפעל\תאגיד לעובדים אין משמעו בהכרח חלוקה שווה לחלוטין. בהינתן שהעובדים מצביעים על - וקובעים את - מבנה חלוקת הרווחים, הגיוני יותר שהם יסכימו לתגמל את היזם\ת מעל לעובד הפשוט, משום שהלה אחראי לקידומה של החברה כולה וכך תורם גם לרווחיהם ולמקום עבודתם. מאידך, סביר להניח שהם לא יאשרו תיגמול לפיו היזם גורף את מרבית הרווחים ורק חלק זעום מהם מתחלק, אם בכלל, בין העובדים. באותו אופן עשויים העובדים להסכים על תמריצי תפוקה או יעילות מסוימים על מנת לאזן בין ערך השוויון לבין הצורך בקיימות כלכלית.

היבט נוסף בכלכלה הדמוקרטית הוא שהיא פגיעה פחות לניידות של ההון לעולם השני והשלישי (שם השכר נמוך), שכן בעלי החברות והמפעלים הם במידה רבה גם העובדים עצמם. זה מונע אפשרות של שחקני-על כלכליים למשוך את השקעתם מהמסגרת המדינתית אם התנאים לא יטיבו עמם, וכך נמנע כשל שוק המובנה בגלובליזציה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • David Schweickart, After Capitalism, Rowman and Littlefield, 2002
  • Allan Engler, Economic Democracy: The Working Class Alternative to Capitalism, 2010
  • יוסי דהאן, תאוריות של צדק חברתי, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת, 2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]