כל סיפור הוא חתול פתאום

כל סיפור הוא חתול פתאום הוא ספרה הרביעי של גבריאלה אביגור-רותם. הספר יצא בשנת 2013 בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן.

עלילת הספר נעה בין שוכני הקברים, המנהלים חיים שלאחר המוות, בשיחות ערות בין קבר לקבר והאזנה דרוכה לדברי המבקרים ממעל, לבין גיבורת הספר, אוריאנה, המספרת בגוף ראשון על חייה, על בעלה המנוכר, על בנה ונכדתה שנעלמו מחייה, ובעיקר על בן לווייתה האהוב, שונרא, חתול הצ'ינצ'ילה הלבן. גם חתולים אחרים יש בספר, אלה הפוקדים את בית הקברות עם רדת הלילה, חומקים בין הקברים ומשתרעים על המצבות, הן הפשוטות שבהן והן מצבת השיש הוורוד המפוארת של דונה דוריטה. אוריאנה היא בתה של דוריטה הארגנטינאית, שהצטרפה זה לא מכבר אל שוכני עפר ולומדת להכיר את חבריה החדשים ואת עולמם הזר והמוזר לה.

"כל סיפור הוא חתול פתאום, מתמחש יש-מאין, מתמתח, נוהר לדרכו על כפות קטיפה שקטות, מסב ראש לרגע, נועץ בך עיניים של אזמרגד צלול, קורא לך ללכת בעקבותיו אל תוך הלא-ידוע, אל היִתְבּרר בהמשך, כי לכל סיפור יש תשע נשמות, כמו לחתול הבית ולחתול האשפתות." כך פותחת גבריאלה אביגור-רותם את ספרה.

עלילה

שוכני הקברים

גיבורי הספר הם המתים, אלה שהלכו לעולמם ונקברו כדת וכדין, ועכשיו הם מנהלים ביניהם שיחות, מספרים על חייהם עד מותם וקשובים מאוד לקרובי משפחותיהם החיים, הבאים לבקר, אם לעיתים מזומנות ואם לעיתים רחוקות מאוד, וחלקם גם הם גיבורי הספר. משיחות החיים עלי אדמות הם לומדים על המתרחש בארץ ובעולם, אם בעולם הקטן והפנימי של בני משפחתם, ואם בעולם הגדול והרחוק. אין בכוחם לתקשר עם המבקרים, הם יכולים רק להקשיב ולחלוק את הרשמים, השמחות, הכעסים והאכזבות, עם שכניהם בקברים הסמוכים.

גם בעולם זה שלאחר החיים, ניכרים פערי הדורות, בין המתים הוותיקים לבין החדשים, בין אלה שהלכו לעולמם בזקנה ושיבה לאלה שמצאו את מותם בגיל צעיר, אם בחולי, אם בתאונה ואם בידי עצמם. דבר אחד ברור לכולם - המוות מצפה לכל ואין מנוס ממנו. אבל כל אחד מהם מתייחס באופן שונה למותו הוא. "אכן, רוב הטמונים כאן לא נערכו לקראת יום מותם, עד מותם לא האמינו בו."(עמ' 11)

מעל הקברים משוטטים גם החתולים, אורחים קבועים, מדלגים בין הקברים, משתרעים על המצבות, אך לוויה בשעת ערב מאפילה מפתיעה אותם - "מה פתאום לוויה בשעה כזאת, שעת החתולים, ולא בשעה משעות הגיהנום שבין שתים-עשרה לשלוש, שהרי זאת נקמת הנמקים מתחת לאבן, השולחים יד למרוט בבגדי=החיים=אחריהם, לקונן, להקניט, לרגוז, להעיר." (עמ' 12)

קלרה אליאש רוטנת מקברה בעברית עילגת ובעלה יוסף פוסק פסוקים מקברו המרוחק מעט לפי דרישתה המפורשת "חמישים שנה הייתי אתו, זה מספיק - " הודיעה לילדיהם, אלדדיקו וסימה הנבוכים כשעלו לקבר בעלה והיא דחתה את החלקה הצמודה לשלו שדאגו לקנות בשבילה.(עמ' 14)

בלוויה הלילית, לאחר שכיסו את הקבר, נשמע לפתע שיר עליז, מצטלצל בחדווה, מתוך הקבר: "אבא'לה בוא ללונה פארק" וכולם מזדעזעים, בודקים, של מי זה, למי נפל טלפון לקבר, ומתברר שלאחד הקברנים, ודורשים מהם לפתוח מיד ולהעלות אותו משם, ומתעורר ויכוח - מהו חילול כבוד המת, לפתוח קבר או להשאיר בתוכו טלפון מזמר? ומיד מתעורר דיון בין הקבורים הוותיקים, זה מהרהר בקרוביו ואלה נזכרים בדוסטויבסקי, שדרש לעכב את קבורתו בשלושה ימים כדי שלא יטמנוהו חי, בגלל האפילפסיה שסבל ממנה, אבל הנפטרת החדשה לא מתה מאפילפסיה, מאשר רופא משורה שתיים. היום כבר לא מתים מאפילפסיה.

ואכן, דונה דוריטה הגיעה לשיבה טובה, כל חברותיה, כל שכניה כבר מתו ורק היא תישאר? אומנם כיחידה ומיוחדת ראתה את עצמה, אבל בכל זאת... והמתים מקבריהם מתדיינים ביניהם, אם הנפטרת הייתה עשירה, כי אם לא, על מה רבו שם הקרובים בחושך. ומדיבור לדיבור מתחילה המתה הטרייה, דונה דוריטה, לגלות ולהבין מה טיבו של משכנה החדש ומתוודעת אל שכניה החדשים בעברית-ארגנטינאית מסורסת.(עמ' 21)

שוכני הקברים מדברים על ספטמבר, שבו קורים דברים נוראים, וממשיכים לחודשים אחרים בשנה, אם בעברם הם, כשהיו בחיים, ואם בהיסטוריה הרחוקה, ששר-שלום בקיא בה. השיחה עוברת לחגי ישראל, וסלינה הביישנית מתעוררת לספר, איך חסכה למשפחתה את השבעה - הכינה להם את כל הסדר, בישלה וצחצחה את הכוס של אליהו וישבה לנוח, וכשבאו ומצאו אותה, כבר לא היה מה לעשות, אבל שבעה לא ישבו, בגלל החג. דונה דוריטה תמהה על כך. מנהגי האבלות ביהדות זרים לה.(עמ' 37)

המשפחות

אוריאנה היא בתה השלישית של דוריטה. שמה המקורי של אוריאנה היה אריאדנֶה, לזכר פקעת החוטים שאם אביה נתנה לאמה להתיר, כדי לראות אם היא ראויה להיות לאשת בנה. אבל אריאדנה שנאה את שמה, ששום ילד לא הכיר ולא ידע לבטא, ושינתה אותו לאוריאנה, ורק אמה המשיכה לקרוא לה בשם שנתנה לה בלידתה.(עמ' 26)

דוריטה לא הצטיינה באמהות, הייתה חסרת סבלנות לבנותיה, לא התעניינה בחייהן ולא ניסתה לענות לשאלותיהן. רק עם בנה מנואל הסתדרה. דונה דוריטה ערכה את חייה לפי הטלנובלות, מהן למדה איך להתנהג ועל פיהן ניסתה לחנך את בנותיה, "אישה לא צריכה לחשוב מה נוח, לא נוח, אישה צריכה לחשוב מה עושה אותה יפה."(עמ' 39) לפני הביקור בקבר אמה מנסה אוריאנה לצפות בערוץ ויוה, "כדי להתפלש קצת בהווי מוכר", אך נמלטת משם כל עוד רוחה בה.

אוריאנה אוהבת לקרוא, מאז ילדותה, ועדיף ספרים עבים, כמו מובי דיק.(עמ' 30–31) היא נשואה לאלסר, המקדיש את חייו למסעות אל מקומות אקזוטיים וחפירת מינרלים באדמותיהם. במשך השנים נפרדו דרכיהם, ואם כי הם ממשיכים לכאורה לחיות תחת אותה קורת גג, כשאלסר חוזר לתקופה קצרה ממסעותיו. אלסר הוא גבר קשוח, חסר סבלנות, בוטה, מזלזל באשתו המפונקת. דבר אינו מחבר ביניהם, מלבד תפקידה של אוריאנה, להכין כרטיס יפה ומפורט לכל מינרל שאלסר מביא עמו ממסעותיו ועורם במרתף בארגזים. אוריאנה נהנית לפתוח את הארגזים ולשכשך באצבעותיה באבנים, וגם לבחור לה אבנים מתאימות לתכשיטים מקוריים, אך מעבר לכך, היא מרחיקה עצמה מחיי בעלה ההרפתקן. בנם היחיד נסחף בילדותו אל ההרפתקנות של אביו ורחק מאמו הדואגת, ואת בתו תות, שהביא בגיל שנתיים אל אמו שתגדל אותה, לקח כעבור חמש שנים ומאז אין עוד קשר בין אוריאנה לנכדתה האהובה. היא מסתפקת בחיי תפנוקים בביתה היפה, מתענגת על חתול הצ'ינצ'ילה הפלומתי שלה ועל ממתקים ועוגות המעבים את גזרתה ומכבידים את צעדיה, בהתרסה כלפי בעלה השרירי וקל הרגליים והטפותיו לתזונה בריאה ולפעילות גופנית. להתמכרות זו לחיי תענוגות ותפנוקים שמה קץ פגישה מקרית עם צעיר יפה-תואר, שמשיכתה הפתאומית אליו מביאה אותה לעשיית שינוי חד באורחות חייה, בציפייה חסרת תקווה למשהו שלא יקרה.

אביה של אוריאנה, אדורנו, עזב את משפחתו, נסע לקוסטה ריקה לחיות שם את החיים שתמיד רצה, על החוף, עם יאכטה ישנה וכלב גדול, הרחק ממפיות התחרה ופסלוני החרסינה. בנו מנואל בא בעקבותיו והתיישב שם, ואחריו בא גם בנם של אלסר ואוריאנה, אביעד, והוליד בת עם אינדיאנית צעירה ופראית. במשך שש שנים מסרבת דוריטה להשיב למכתביו גדושי התיאורים, עד שהיא נשברת ומתחילה לכתוב לו על צרותיה, התקלות בבית ובבריאות, ומשקרת על יחסיה עם הבנות והנכדים, כי איך לא תשקר? את עלבונותיה היא מסכמת בחשבונות הירושה, מי יקבל מה וכמה בבוא יומה. היא המשיכה לכתוב אליו גם אחרי מותו, כי בנה מנואל, שנסע אליו וגר עמו בשנותיו האחרונות, לא סיפר לה שמת.(עמ' 39–42)

במסעו האחרון לקוסטה ריקה נתקל אלסר בצרות שבהן הסתבך בנו אביעד עם דודו מנואל, והבעיות מחריפות והולכות, עד שהסיפור מגיע אל אוריאנה והיא מחליטה לטוס לקוסטה ריקה בעצמה כדי להציל את אביעד ואת נכדתה תות. נטייתו הקבועה של אלסר לחפש הרפתקאות בכל מחיר מוליכה אותו אל הרפתקה אחרונה, ובסופו של דבר חוזרת אוריאנה הביתה עם בנה המתוסבך ועם בעלה בארון בבטן המטוס. תות נשארת בקוסטה-ריקה.

"כל סיפור הוא חתול פתאום" זכה בפרס גפן לשנת 2014.

קישורים חיצוניים

• ואלה, דוד רוזנטל, ביקורת על "כל סיפור הוא חתול פתאום" 14 בינואר 2024
• צור ארליך, ריאיון עם גבריאלה אביגור-רותם, לרגל צאת 'כל סיפור הוא חתול פתאום' 20.12.2013.
• יוסף אורן, פרוייקט בן-יהודה, סקירת "כל סיפור הוא חתול פתאום"