אפילפסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פריקת זיזים וגלים בתדר 3 הרץ בהתקף כללי
נוירונים אצל חולה אפילפסיה. מוגדל פי 40

אֶפִּילֶפְּסִיָּה (בעברית: כִּפְיוֹן) היא קבוצה של הפרעות נוירולוגיות המאופיינת בפרכוסים הנובעים מפעילות עודפת וחריגה של תאי עצב בקליפת המוח.[1][2] התקפים אפילפטיים מתרחשים לפרקים, נוטים להישנות ללא סיבה מידית ומבוססת,[2] ואורכם נע מהתקפים קצרים שלא ניתן לצפותם עד התקפים ארוכים ונמרצים.[3] התקפים מבודדים אשר מתרחשים כתוצאה מגירוי ספציפי, כגון רעל, לא ייחשבו כאפילפסיה.[4] הגורם לאפילפסיה ברוב המקרים אינו ידוע.[3] מקרים מסוימים מתרחשים כתוצאה מפגיעה מוחית, שבץ, גידולים במוח, זיהומים של המוח או מומים מולדים באמצעות תהליך של אפילפטוגנסיס.[5][6][3] מוטציות גנטיות כנראה מקושרות באופן ישיר למספר רב של מקרים.[7][8] באזורים מסוימים בעולם אנשים עם אפילפסיה חווים דרגות שונות של סטיגמה חברתית בשל מצבם.[3]

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם "אפילפסיה" הוא במילה היוונית אֶפִּילֶפְסִיס (ἐπίληψις) שפירושה השתלטות. השם נובע מהעובדה שפרכוס אפילפטי נראה למתבונן מבחוץ כאילו גורם זר השתלט על הלוקה במחלה. גם השם העברי מקורו ברושם שיוצר ההתקף האפילפטי על המתבונן מבחוץ. בתלמוד הבבלי מכונים הלוקים בכפיון "נכפים", ורש"י מפרש את המונח "חולי הנכפה" כ"חולי שאדם נופל מחמתו לארץ ומכהו בראשו, במוחו ומפילו". השם העממי לאפילפסיה הוא "מחלת הנפילה", על שום הנפילה בזמן הפרכוס.

אפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפילפסיה היא אחת ההפרעות הנוירולוגיות הנפוצות ביותר ומשפיעה על 39 מיליון אנשים נכון ל-2015.‏[9][10] המחלה משפיעה על 1% מהאוכלוסייה בגיל 20 ו-3% מהאוכלוסייה בגיל 75.‏[11]היא מעט שכיחה יותר בקרב גברים.[12][13]רוב האנשים עם ההפרעה (80%) נמצאים בעולם המתפתח.[3]

הערכת השכיחות של אפילפסיה פעילה (2012) נעה בטווח של 3–10 לכל 1,000 איש, כאשר אפילפסיה פעילה מוגדרת בתור חוויית התקף ללא גירוי בחמש השנים האחרונות.[14][15] אפילפסיה מופיעה בכל שנה ב-40–70 פרטים לכל 100,000 במדינות מפותחות ו-80–140 לכל 100,000 במדינות מתפתחות.[3] עוני הוא גורם סיכון, וכולל את היותה של המדינה ענייה ביחס למדינות אחרות וגם השוואה של יחס העוני בין האנשים במדינה. בעולם המפותח אפילפסיה לרוב מתחילה אצל צעירים או זקנים.[12]בעולם המתפתח התחלתה של המחלה שכיחה יותר בקרב ילדים בוגרים ומבוגרים צעירים בשל שיעור גבוה יותר של טראומה ומחלות זיהומיות. במדינות מפותחות מספר המקרים לשנה ירד בקרב ילדים ועלה בקרב קשישים בין 1970 ל-2003.[15] זה מיוחס באופן חלקי לשיעורי הישרדות גבוהים יותר של קשישים אשר לקו בשבץ.[13]

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאפילפסיה יכולות להיות סיבות גנטיות ונרכשות עם אינטראקציה בין גורמים אלה במקרים רבים.[16] גורמים נרכשים כוללים טראומה מוחית חמורה, שבץ, גידולים ומצב לאחר זיהום מוחי.[16] ב-60% מהמקרים הסיבה אינה ידועה.[17][3] אפילפסיה הנגרמת על ידי מחלות גנטיות, מולדות או התפתחותיות שכיחות יותר בקרב אנשים צעירים יותר בעוד שגידולי מוח ושבץ נמצאים בסיכון גבוה יותר בקרב אנשים מבוגרים.[17]

התקפים עלולים להתרחש גם כסימפטומים מבעיות בריאותיות אחרות;[18] אם הם מתרחשים בקירוב לגורם ספציפי, כגון שבץ מוחי, פגיעת ראש, בליעת רעל או בעיה מטבולית הם ידועים בתור התקפים סימפטומטיים אקוטים. הם נמצאים בסיווג רחב יותר של הפרעות הקשורות להתקפים ולא בהכרח לאפילפסיה עצמה.[14]

גנטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההערכה היום היא שהגנטיקה מעורבת ברוב המקרים, בחלק מהמקרים באופן ישיר וחלקם באופן עקיף.[7] סוגים מסוימים של אפילפסיה נגרמות עקב פגם גנטי יחיד (1-2%); רובן נגרמות עקב האינטראקציה של מספר גנים וגורמים סביבתיים.[19] כל פגם גנטי יחיד הוא נדיר, אך קיימים 200 סוגים של פגמים כאלה.[20] רוב הגנים המעורבים משפיעים על תעלות יונים במישרין או בעקיפין.[16] בתוכם נכללים גנים עבור תעלות היונים עצמן, אנזימים, קולטני GABA וקולטנים המצומדים לחלבון G.[21]

בתאומים זהים, אם אחד מהם מושפע קיים 50-60% סיכוי כי השני גם כן יהיה מושפע.[7] בתאומים שאינם זהים הסיכון הוא 15%.[7] הסיכונים הללו גדולים יותר כאשר מדובר בהתקפים כלליים בהשוואה להתקפים מקומיים.[7] אם שני תאומים מושפעים, רוב הזמן יש להם את אותה תסמונת אפילפטית (70-90%).[7] קרובי משפחה של אדם הסובל מאפילפסיה נמצאים פי חמישה בסיכון מזה של האוכלוסייה הכללית.[22] ל-1% עד 10% מהמאובחנים עם תסמונת דאון ו-90% מהמאובחנים עם תסמונת אנגלמן יש אפילפסיה.

גורם נרכש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפילפסיה עלולה להתרחש כתוצאה ממספר תנאים אחרים הכוללים גידולים, שבץ, פגיעות ראש, זיהומים קודמים של מערכת העצבים המרכזית, מומים מולדים כמו תוצאה של נזק מוחי סביב זמן הלידה.[3][18] בקרב הסובלים מגידול במוח ל-30% מהם יש אפילפסיה, מה שהופך זאת לגורם של כ-4% מהמקרים.[22] הסיכון גדול יותר כאשר הגידול נמצא באונה הרקתית וכאשר הוא גדל לאט.[22] כאשר קיימים נגעים אחרים כגון מומים מוחיים ומומים עורקיים הסיכון גבוה מ-40–60%.[22] בקרב הלוקים בשבץ 2-4% מפתחים אפילפסיה.[22] בממלכה המאוחדת שבץ מהווה 15% מהמקרים. כמו כן, מאמינים כי הוא מהווה 30% מהמקרים המתרחשים באנשים מבוגרים.[22][17] מאמינים כי בין 6% ל-20% ממקרי האפילפסיה מתרחשים בשל פגיעת הראש.[22] פגיעה מוחית קלה מגבירה את הסיכון פי שניים, בעוד שפגיעה מוחית קשה מגבירה את הסיכון פי שבעה. הסיכון עבור מי שחווה פצע ירי בראש הוא כ-50%.[22]

מספר עדויות מקשרות בין אפילפסיה לבין צליאק, ואילו ראיות אחרות מראות כי אין קשר. נראה שקיימת תסמונת ספציפית אשר כוללת את מחלת הצליאק, אפילפסיה והסתיידויות במוח.[23][24] סקירה משנת 2012 העלתה כי בין 1% ו-6% של אנשים עם אפילפסיה סובלים ממחלת הקרוהן בעוד שרק 1% מהאוכלוסייה הכללית נמצא באותו מצב.[24]

הסיכון ללקות באפילפסיה בעקבות דלקת קרום המוח היא פחות מ-10%; המחלה הזו גורמת בדרך התקפים במהלך הזיהום עצמו.[22] בהרפס אנצפליטיס הסיכון להתרחשות התקף נע סביב 50% עם סיכון גבוה ללקות באפילפסיה (עד 25%).[22][24]זיהום מתולעת החזיר, אשר יכול לגרום לנוירוציסטרקוזיס, הוא גורם הסיכון של חצי ממקרי האפילפסיה באזורים בעולם בו הטפיל נפוץ.[22] אפילפסיה עלולה להתרחש גם לאחר זיהום אחר במוח כגון מלריה מוחית, טוקסופלסמה וטוקסוקראסיס.[22] אלכוהוליזם מגביר את הסיכון לאפילפסיה, כאשר שתיית שש יחידות של אלכוהול ביום מגבירה את הסיכון ללקות באפילפסיה פי שניים.[22] סיכונים אחרים כוללים מחלת אלצהיימר, מחלות נוירואימונולוגיות, טרשת נפוצה, טרשת קרשית. קבלת חיסונים אינה מגדילה את הסיכון של אפילפסיה.[22] תזונה היא גורם סיכון הנצפה בעיקר בעולם המתפתח, עם זאת לא ברור האם מדובר בגורם ישיר או בגורם מקשר.[25] לאנשים עם שיתוק מוחין יש סיכון מוגבר ללקות באפילפסיה, חצי מהאנשים עם spastic quadriplegia ו-spastic hemiplegia סובלים מהמחלה.[26]

מנגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטון וידאו של התקף

בדרך כלל הפעילות החשמלית במוח היא בלתי-מסונכרנת.[27] פעילותה מוסדרת על ידי גורמים שונים הן בתוך הנוירון והן במרחב התאי. משתנים בתוך הנוירון כוללים את סוג, מספר ופיזור תעלות היונים, שינויים בקולטנים ושינויים בביטוי גנים.[28] גורמים בסביבת הנוירון כוללים ריכוזי יונים, פלסטיות סינפטית ורגולציה על הפירוק של מוליכים עצביים על ידי תאי גלייה.[29][28]

אפילפסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנגנון המדויק של אפילפסיה אינו ידוע,[30] אך מעט ידוע על מנגנונים ברמת התא והרשת העצבית. עם זאת, לא ידוע תחת אילו נסיבות המוח עובר לפעילות של התקפים עם יתר סינכרון.[31][32]

באפילפסיה יכולת הירי של הנוירונים האקסיטטוריים משתנה.[27] זה עשוי להתרחש עקב שינויים בתעלות יונים או בנוירונים אינהיבטוריים אשר לא מתפקדים כראוי. תהליך זה נגרם באזור מסוים שממנו עלולים להתפתח ההתקפים, המכונה מוקד ההתקף (seizure focus). מנגנון נוסף של אפילפסיה עשוי להיות הגברה של מעגלים אקסיטטוריים או עיכוב של מעגלים אינהיביטוריים בעקבות פגיעה מוחית. התהליכים המובילים ליצירת אפילפסיה משנית נקראים אפילפטוגנזה.[27][33] מנגנון סיבתי שנקשר לאפילפטוגנזה הוא כשל במחסום הדם-מוח אשר מאפשר לחומרים מהדם להיכנס אל המוח.[34]

התקפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות ראיות כי התקפים אפילפטיים הם לעיתים לא אירוע אקראי. התקפים לעיתים קרובות נגרמים על ידי גורמים כגון מתח, אלכוהוליזם, אורות מהבהבים או חוסר שינה. המונח סף ההתקף משמש כדי לציין את כמות הגירוי הנדרשת על מנת לגרום להתקף. אפילפסיה מתאפיינת בסף התקף נמוך.[35]

במהלך התקפים אפילפטיים קבוצה של נוירונים מתחילה לירות באופן לא תקין,[17] מוגזם ובאופן מסונכרן. התוצאה היא גל של דפולריזציה הידוע כשינוי דפולריזציה פרוקסיסמלי (Paroximal depolarizing shift).[36] במצב התקין, לאחר שנוירון אקסיטטורי יורה הוא הופך להיות עמיד יותר בפני ירי לפרק זמן מסוים. זה נגרם בשל ההשפעה של נוירונים אינהיבטוריים, שינויים חשמליים בתוך הנוירונים האקסיטטוריים וההשפעה המעכבת של אדנוזין.[27]

התקפים מקומיים מתחילים בהמיספרה אחת של המוח בעוד שהתקפים כלליים מתחילים בשתי ההמיספרות.[18] סוגים מסוימים של התקפים עשויים לשנות את מבנה המוח בעוד שלאחרים יש השפעה קטנה.[37] יש קשר בין אפילפסיה לדבקת (Gliosis), אובדן נוירונים וניוון של אזורים מסוימים במוח. עם זאת, לא ברור אם אפילפסיה גורמת לשינויים הללו או אם שינויים אלה הם הגורמים לאפילפסיה.[37]

תסמינים וסימנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

A still image of a generalized seizure

אפילפסיה מאופיינת על ידי סיכון גבוה להישנות ההתקפים לאורך טווח ארוך. ההתקפים הללו יכולים להתבטא במספר דרכים תלוי באזור של המוח שמעורב ובגיל האדם.

A bite to the tip of the tongue due to a seizure

התקפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Video explanation
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרכוס אפילפטי

הסוג הנפוץ ביותר (60%) של התקפים הוא מסוג עוויתי.[4] מתוכם, כשליש מתחילים כבר כהתקפים כלליים, עם פעילות חשמלית לא תקינה באזורים נרחבים של המוח (על פני שתי ההמיספרות).[4] שני שלישים מתחילים כהתקפים מוקדיים, עם פעילות חשמלית לא תקינה במוקד מסוים במוח, אך עלולים להתקדם להתקפים כלליים בשלב מאוחר יותר.[4] 40% הנותרים מסווגים כהתקפים שאינם עוויתיים. דוגמה לסוג זה הוא התקף ניתוק, אשר מאופיין בירידה ברמת ההכרה ונמשך בדרך כלל כ-10 שניות.[6][4]

להתקף מוקדי (התקף פוקאלי) קודמת לעיתים קרובות חוויה מקדימה הנקראת אאורה המתרחשת לפני ההתקף.[38] היא כוללת תופעות חושיות (חזותיות, שמיעתיות או ריחניות), נפשיות, אוטונומיות ומוטוריות.[6] הקפצת הפעילות יכולה להתחיל בקבוצת שרירים ספציפית ולהתפשט מסביב לקבוצת השרירים, מקרה זה מכונה ג'קסוניאן מרץ'.[39] כמו כן עשוי להופיע אוטומטיזם - פעולות לא מודעות, שהן לרוב תנועות פשוטות וחוזרות כמו כיווץ השפתיים או פעולות מורכבות יותר כמו ניסיון להרים משהו.[39]

קיימים שישה סוגים עיקריים של התקפים כלליים: טוניים קלוניים, טוניים, קלוניים, מיוקלוניים, התקפי ניתוק (אבסנס) והתקפים א-טוניים. כולם כוללים חוסר הכרה ובדרך כלל מתרחשים ללא אזהרה.[18]

התקפים טוניים קלוניים מתאפיינים בהתכווצות של הגפיים לאחר פשיטה שלהן לאורך יחד עם הקשתת הגב האחורי הנמשכת 10 – 30 שניות זהו השלב הטוני. בכי עלול להישמע בשל התכווצות שרירי החזה לאחר רעידות הגפיים. התקפים טוניים יוצרים התכווצות קבועה של השרירים. האדם הופך לכחול עקב עצירת הנשימה. בהתקפי קלוניים הגפיים מטולטלות בהתאמה. לאחר שהטלטול נפסק לוקח בדרך כלל בין שניות לדקות, לחזור למצב הכרה. קיימים מקרים שלוקח פרק זמן ממושך אף יותר פרק זמן זה נקרא מצב פוסט-איקטלי או שלב פוסט-איקטלי. כמו כן, במהלך ההתקף תיתכן חוסר שליטה על המעי ועל שלפוחית השתן.[3] בנוסף, ייתכן שהלשון תנשך בצד אחד או בשניהם. בהתקפי טוניים קלוניים נשיכות בשני צדדים יותר נפוצות.[40] נשיכת הלשון עלולה להיות קשורה גם להתקפים פסיכוגניים כלומר לא אפילפטיים.[40]

התקפים מיוקלוניים כוללים קפיצות של שרירים באזורים ספציפים של הגוף או בכול הגוף. התקפים מסוג התקפי אבסנס יכולים להיות עדינים ולהתאפיין באיבוד הכרה יחד עם סיבוב קל של הראש או מצמוץ העין. האדם אינו נופל וחוזר למצב הכרה מיד עם סיום ההתקף. התקפיים א-טוניים כוללים אובדן של פעילות השרירים למשך לכל היותר דקה אחת. זה קורה בדרך כלל בשני צידי הגוף.[41]

קיימים סוגים ספציפים של אפילפסיה בה להתקפים יש גורם מסוים ידוע. תזמונות הללו נקראות אפילפסיה רפלקסיבית.[41] גורם שכיח כולל אורות מהבהבים ולעיתים קולות.[42] בסוגים מסוימים של אפילפסיה התקפים מתרחשים יותר במהלך השינה ובסוגים אחרים הם מתרחשים אך ורק בשינה.[43]

שלב פוסט-איקטלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר החלק הפעיל של ההתקף השלב האיקטלי מתרחש שלב של התאוששות שבמהלכו עלולים לחוות מצב של בלבול, שלב זה מתייחס לשלב הפוסט-איקטלי לפני שמצב ההכרה חוזר להיות תקין.[38] בדרך כלל שלב זה אורך בין 3 ל-15 דקות ובמצבים מסוימים עלול לארוך כמה שעות.[44][45] סימפטומים שכיחים אחרים כוללים תחושה של עייפות, כאבי ראש, קושי בדיבור והפרעות בהתנהגות.[45] לאחר התקף קיימת שכיחות גבוה לפסיכוזה, הפרעה נפשית קשה המתרחשת ב6-10% מהאנשים.[45] בדרך כלל אנשים לא זוכרים מה קרה במהלך הזמן הזה.[45] חולשה מקומית, הידועה בשם טוד פרליסיס, עלולה להתרחש אחרי התקף פוקאלי. כאשר סימפטום זה מתרחש הוא אורך שניות עד דקות, עם זאת עלול לעיתים רחוקות לארוך יום או יומיים.[46]

פסיכוסוציאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאפילפסיה יכולות להיות השפעות שליליות על רווחה חברתית ופסיכולוגית. השפעות אלה עשויות לכלול בידוד חברתי, סטיגמה או נכות. לקויות למידה שכיחות אצל אלו הסובלים מהמחלה ובמיוחד בקרב ילדים עם אפילפסיה.[17] הסטיגמה עליהם יכולה להשפיע גם על המשפחות של הסובלים מההפרעה.[3]

הפרעות מסוימות מתרחשות לעיתים קרובות יותר אצל אנשים עם אפילפסיה, בהתאם לסוג התסמונת האפילפטית. ההפרעות הללו כוללות דיכאון, חרדה, הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) ומיגרנה.[47][48]הפרעת קשב והיפראקטיביות משפיעות על פי שלושה עד חמישה ילדים עם אפילפסיה בהשוואה לילדים ללא אפילפסיה. ל-ADHD ולאפילפסיה יש השלכות משמעותיות על התנהגות, הלמידה וההתפתחות החברתית של הילד.[49] אפילפסיה שכיחה יותר בקרב ילדים עם אוטיזם.[50]

אבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיקת EEG יכולה לסייע באיתור מיקום ההתקף האפילפטי.

האבחנה של אפילפסיה היא קלינית: מבוססת על אנמנזה מהחולה ואנשים בסביבתו, תצפית של תחילת ההתקף, שיקול קליני המבוסס על ידי הגורם האפשרי של אפילפסיה המביא לאפשרות לחוות התקפים נוספים.[17] אבחון אלקטרוגרפי (EEG) מסייע בחיפוש דפוסים חריגים של גלי מוח, כמו כן משתמשים בהדמיות כמו CT או MRI כדי לבחון את המבנה של המוח.[17] בעוד שקיים תמיד ניסיון להבין את התסמונת האפילפטית לא תמיד זה אפשרי. ניטור על ידי וידאו EEG עשוי להיות שימושי במקרים קשים.[51]

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפילפסיה היא הפרעה של המוח המוגדרת על ידי התנאים הבאים:[52]

  1. לפחות שני התקפים ללא גירוי או רפלקס המתרחשים בהפרש של לפחות 24 שעות.
  2. התקף אחד ללא גירוי או רפלקס והסתברות להתקפים נוספים דומים עם סיכון להישנות (לפחות 60%) לאחר שני התקפים ללא גירוי, המתרחשים במהלך 10 השנים הבאות.
  3. האבחנה של תסמונת האפילפסיה.

יתר על כן, אפילפסיה נחשבת כניתנת לפתרון עבור אנשים עם תסמונת אפילפסיה תלויית גיל, בתנאי שהם לא חוו התקף במשך 10 השנים האחרונות ולא צרכו תרופות למניעת התקפים במשך 5 השנים האחרונות.[52]

ההגדרה הזו של ה-ILAE מהווה הגדרה רעיונית לכך שאפילפסיה היא הפרעה של המוח המאופיינת בנטייה מתמשכת ליצור התקפים אפילפטיים ועל ההשלכות הנוירוביולוגייות, קוגניטיביות, פסיכולוגיות וחברתיות של מצב זה. ההגדרה של אפילפסיה דורשת התרחשות של לפחות התקף אפילפטי אחד.[53][54]

קיימת אפשרות למתן את האפילפסיה או לעבור טיפול שירפא את האפילפסיה. עם זאת, עדיין לא ניתן להגיד בוודאות שהמחלה לא תחזור. בהגדרה, אפילפסיה עכשיו נקראת מחלה ולא תסמונת. זו הייתה החלטה של הוועד המנהל של ILAE. אמנם לשימוש במילה "תסמונת" יש פחות סטיגמה מאשר "מחלה", אך כינוי זה כתסמונת לא מבטא בצורה ראויה את המחלה.[55]

ההגדרה היא מעשית והיא מיועדת עבור שימוש קליני. בפרט, זה נועד על מנת להבהיר "נטייה מתמשכת" על פי ההגדרות הקיימות. חוקרים, סטטיסטיקאים, אפידימיולוגים וקבוצות של מומחים אחרים יכולים לבחור להשתמש בהגדרה הישנה.

סיווג[56][עריכת קוד מקור | עריכה]

סיווג אפילפסיה לפי ה-ILEA

בשנת 2017 נוצר סיווג חדש על ידי הליגה הבינלאומית נגד אפילפסיה (ILEA). הסיווג החדש נוצר על מנת להעביר את הידע החדש בנושא. הידע מחולק לשלושה חלקים: סוג ההתקף, סוג האפילפסיה ותסמונת אפילפטית. בכל חלק בוצעה התייחסות לאטיולוגיה בצורה שניתן להבין את החשיבות של האבחנה והטיפול.[56]

סוג ההתקף[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שקיימת והתבססה אבחנה של ההתקף האפילפטי ולאחר שנשללו האבחנות המבדלות יש צורך לסווג את ההתקף. ראשית, מסווגים את ההתקף לאופן שהוא התחיל. לאחר מכן יש לסווג את סוג הפרכוס. קיימים שני סוגים של פרכוסים: פרכוסים מוקדיים, פרכוסים כלליים ופרכוסים עם התחלה כאשר לא נצפתה התחלה.

ההגדרה של פרכוסים מוקדיים היא פרכוסים אשר המקור שלהם ברשתות נירונליות שמוגבלות להמיספרה אחת. לעומת זאת, פרכוס כללי מוגדר כפרכוס שמקורו ברשתות שמערבות את שתי ההמיספרות. ניתן לסווג את סוג ההתקף להתקף כללי או פוקאלי (מוקדי) רק כאשר בטוחים לגבי הבנת האירוע לפי הסיפור הקליני. כאשר מדובר בהתקף מוקדי המודעות הוא המדד הפשוט יחסית לרמת הכרה. ההגדרה של מודעות שמורה הוא אם המטופל הצליח לשמור על עצמו ועל סביבתו לכל אורך ההתקף. למעשה, כאשר מתרחש התקף עם מודעות שמורה המטופל מצליח בדיעבד להיזכר ולתאר ידיעה שמורה של עצמו ושל הסביבה שלו במהלך ההתקף. כאשר ניתנת האבחנה כי הוא לא מסוגל להיזכר, יש להניח שמדובר בהתקף עם מודעות לקויה. יכולת התגובה היא לא מדד טוב להכרה כיוון שמטופלים מסוימים לא מסוגלים להגיב במהלך ההתקף מבחינה מוטורית, על אף שמודעותם שמורה. "התקף מוקדי עם מודעות שמורה" מחליף את המונח הישן "התקף מוקדי פשוט" בעוד ש"התקף מוקדי עם מודעות לקויה" מחליף את המונח הישן "התקף מוקדי מורכב". התקפים מוקדיים נחלקים לשניים: התקפים שמתחילים בביטוי מוטורי והתקפים המתחילים בביטוי לא מוטורי. חשוב להבין את המאפיינים לפי הביטוי המוקדם ביותר שמופיע בהתקף, גם אם הוא לא הביטוי הבולט ביותר. בגישה זו הסיווג החדש מצליח לשקף את המוקד האנטומי של ההפרעה החשמלית. אם יש ביטוי מוטורי בחפיפה עם ביטוי לא מוטורי בתחילת ההתקף, הביטוי המוטורי יהיה בדרך כלל הראשי. עם זאת, במצבים מסוימים הביטוי הלא מוטורי בולט במיוחד. במקרים מסוימים לא לא ניתן לציין את מידת המודעות בהתקף אם קיים קושי לדלות מידע מספק מהאירוע. התקף מוקדי שעובר הכללה מוטורית ייקרא "התקף מוקדי לטוני-קלוני דו-צדדי" כדי לגרום להבדל בינו לבין ההתקפים הכלליים. עווית אפילפטית, פרכוס מוקדי טוני, מוקדי קלוני, מוקדי אטוני, מוקדי מיוקלוני ומוקדי טוני-קלוני נכללים לפי הסיווג החדש כהתקפים מוקדיים. בנוסף קיימים סוגים חדשים של התקפים מוקדיים: מוקדי עם אוטומטיזם, מוקדי אוטונומי, מוקדי עם עצירת פעילות, קוגניטיבי. ההתקף הקוגניטיבי מתאפיין בהפרעה קוגניטיבית ספציפית בזמן הפרכוס כמו אפרקסיה, אפאזיה, או הזנחה. במצבים מסוימים המונח יכול לתאר תסמינים קוגניטיביים חיוביים. היפרקינטי הוא דוגמה לביטוי אמוציונאלי רגשי ומתייחס לתנועת גפיים אגיטטיבית, דמויות "הטחה" של הגפה או תנועה של דיווש. ניתן לסווג את ההתקפים הכלליים לשניים התקפים מוטוריים ולא מוטוריים (absence) כפי שסווגו בעבר. עבור התקפים מיוקלוניים-אטוניים, מיוקלוניים-טוניים-קלוניים, אבסנס מיוקלוני ואבסנס עם מיוקלוניה של עפעפיים קיימות קטוריות חדשות.[56]

סוג האפילפסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיווג החדש קיימות שתי קטוגריות שלא היו קיימות קודם והן "אפילפסיה כללית ומוקדית משולבת", ו"אפילפסיה מסוג לא ידוע" בנוסף לקטגוריות מוכרות של אפילפסיה כללית ואפילפסיה מוקדית. ניתן לאבחן אפילפסיה כללית על פי התסמונת הקלינית ותמונה אלקטרואנצפלוגרפית אופיינית. בתוך תמונה זו ניתן בדרך כלל להבחין בהתפרקות זיז-גל כללית. אפילפסיות מוקדיות כוללות הפרעות עם מוקד בודד, הפרעות רב מוקדיות או הפרעות שמערבות המיספרה שלמה. ניתן להבחין בכך בתרשים האלקטרואנצפלוגרפי אשר מדגים לרוב התפרקויות מוקדיות, עם זאת עיקר ההבחנה ניתנת על סמך ממצאים קליניים. כאשר מדובר באפילפסיה משולבת ניתן להבחין בתרשים האינטראיקטלי התפרקות זיז-גל כללית וגם התפרקויות מוקדיות. במקרה זה אין צורך בהוכחת פעילות אפילפטיפורמית על מנת לאבחן. המונח "אפילפסיה מסוג לא ידוע" משמש כאשר ברור כי המטופל סובל מאפילפסיה אך הקלינאי אינו מצליח לסווג אותה בשל מידע לא מספק ממגוון סיבות – העדר גישה ל-EEG, EEG שאינו אינפורמטיבי או אופי התקפים שאינו ברור.[56]

התסמונת האפילפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיווג המחודש כולל את אבחנת התסמונת האפילפטית- קבוצה של מאפיינים קליניים, אלקטרואנצפלוגרפיים והדמייתיים אשר ניתן להבחין בהם במשולב. במרבית הפעמים ניתן למצוא בתסמונות האפילפטית מאפיינים אשר תלויים בגיל כמו למשל הגיל שבו מופיעה התסמונת, גורמי הדחק' מהלך דיורנלי, פרוגנוזה, תחלואה נלווית מסוימת כגון ליקויים קוגניטיביים ופסיכיאטריים, המלווים בממצאים ספציפיים ב-EEG והדמיות מוחיות. לאבחנה של תסמונת ניתן לעיתים למצוא משמעות אטיולוגית, פרוגנוסטית וטיפולית. אפילפסיות כלליות אידיופתיות הם תת-קבוצה בתוך האפילפסיה הכללית, בתוכה נכללות ארבע תסמונות אפילפסיות מוכרות: תסמונת אבסנס של הילדות, תסמונת אבסנס של הנעורים, תסמונת מיוקלונית של הנעורים ותסמונת פרכוסים טוניים-קלוניים בלבד. אם יש עדות לקיום של אטיולוגיה גנטית קיימת אפשרות להשתמש במונח אפילפסיות כלליות גנטיות. קיימות מספר אפילפסיות מוגבלות בזמן שלרוב מתחילות בילדות למשל אפילפסיה מוגבלת-זמן עם זיזים צנטרו- טמפורליים שבעבר נקראה "אפילפסיה שפירה עם זיזים צנטרוטמפורליים" והיא הנפוצה מבין כולם. קיימת בתוך קבוצה זאת האפילפסיה האוקסיפיטלית המוגבלת בזמן של הילדות[56]

אטיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר מטופל ניגש לטיפול עם התקף אפילפטי ראשון, מנסים לאתר את הגורם האטיולוגי מתוך מספר גורמים אטיולוגיים שמוכרים. האטיולוגיה יכולה להיות מבנית, גנטית, זיהומית, מטאבולית, אימונית או בלתי-ידועה. קיימת אפשרות שפרכוס אפילפטי ומשתייך ליותר מקטגוריה אטיולוגית אחת. למשל מקרה שבו מטופל לוקה בטרשת גבשושית ניתן לשייך לכך אטיולוגיה מבנית וגנטית. אבחנה של אטיולוגיה מבנית היא קריטית על מנת לשקול אפשרות ניתוחית ובנוסף אבחנה של אטיולוגיה גנטית חשובה להפניה לייעוץ גנטי ושקילה של טיפולים חדשניים. ניתן לאפיין את האטיולוגיה המבנית על ידי אבנורמליות אנטומית שניתן לזהות בהדמיה, רצוי MRI מוח עם שימוש בפרוטוקולים ספציפיים, עם קורלציה קלינית או אלקטרואנצפלוגרפית שעל ידיהם ניתן להסיק שההפרעה המבנית היא זו הגורמת בסבירות גבוה לפרכוסים של המטופל. אטיולוגיה מבנית עלולה להיות נרכשת כמו אוטם מוחי איסכמי, טראומה, היפוקסיה או זיהום, או עלולה להיות גנטית ומאופיינת בין השאר במלפורמציות בהתפתחות קליפת המוח. במצב בו אין תגובה מספקת לתרופות ניתן לעבור לפתרון פולשני על בסיס איתור של אטיולוגיה מבנית. ניתן לייחס אטיולוגיה גנטית במצב בו האפילפסיה מתאימה להיות משנית למוטציה גנטית שידועה או משוערת. מתוך היסטוריה משפחתית של מחלה אוטוזומלית דומיננטית או עלייה ממחקרים שבוצעו באוכלוסיות עם תסמונות דומות ניתן לבסס ולסווג אפילפסיה לאטיולוגיה גנטית. יש להבחין בין אטיולוגיה גנטית לאטיולוגיה תורשתית. מוטציות דה- נובו מתגלות יותר ויותר והן עומדות בבסיסן של סוגים שונים של אפילפסיה, מוטתציות דה-נובו עשויות בהמשך להפוך לתורשתיות. קיימת אפשרוץ אחרת שהיא מוזאיציזם כלומר שתי אוכלוסיות תאים שונות אשר לאחת מהן מוטציה גנטית המחוללת אפילפסיה. לא ניתן לשלול תרומה סביבתית על סמך אטיולוגיה גנטית. למשל ניתן לצפות שחולי אפילפסיה צפויים לסבול יותר בפרכוסים כאשר הם חווים חסך בשינה, דחק או מחלה סיסטמית. אטיולוגיה זיהומית היא הנפוצה בעולם הרחב. ניתן לייחס אותה לחולים שסובלים מאפילפסיה ולא לחולים שסובלים מפרכוסים בזמן דלקת קרום המוח או דלקת המוח חריפה בלבד. למשל ניתן למצוא דוגמאות נפוצות למחלות אלה כמו נוירוציסטיצרקוזיס, שחפת, HIV ,מלריה מוחית, SSPE ,טוקסופלזמוסיס מוחית או זיהומים קונגיטליים דוגמת זיקה ו-CMV. קיימים מקרים אשר קיימת קורלציה מבנית למחלות אלה, וניתן לייחס לכך אטיולוגיה זיהומית. אטיולוגיה מטבולית כוללת בתוכה הפרעה מטבולית אשר כתוצאה ממנה נגרמים שינויים ביוכימיים באופן סיסטמי כמו פורפיריה, אורמיה או אמינואצידופתיות שונות. במקרים מסוימים להפרעה המטאבולית יהיה בסיס גנטי מוכר, עם זאת חלקן נרכשות למשל חסר חומצה פולית. ניתן לייחס אטיולוגיה אימונית למקרים בהם קיימת עדות לדלקת במערכת העצבים המרכזי שהיא ממקור חיסוני, כמו אנצפליטיס מנוגדנים לרצפטור ל-NMDA או מנוגדנים ל-LGI1. אטיולוגיה לא ידועה מתייחסת למצבים בהם לא ניתן לקבוע את הגורם לאפילפסיה כמו למשל במצבים בהם המטופל לא השלים בירור ראשוני.[56]

תחלואה נלווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגמת המודעות לכך שרבות מהאפילפסיות נמצאות בקשר להפרעות למידה, הפרעות פסיכולוגיות או התנהגותיות נמצאת במגמת עליה. הפרעות אלו נעות בין ליקויי למידה קלים עד למוגבלות אינטלקטואלית מורכבות יותר וכוללות אוטיזם, דיכאון והפרעות פסיכו- סוציאליות. במצבים של אפילפסיות קשות קיימת אפשרות לליקויים מוטוריים, הפרעות יציבה, הפרעות תנועה, עקמת, הפרעות שינה והפרעות גסטרואינטסטינליות. אנצפלופתיה אפילפטית מתייחסת להפרעה קוגניטיבית והתנהגותית שנגרמת כתוצאה מההפרעה האפילפטית עצמה, מעבר למה שהיה מצופה מההשפעה של האטיולוגיה האפילפטית במקרה בו הייתה נמצאת לבדה. קיימת אפשרות להחמרה עם הזמן של ליקויים גלובליים או ספציפיים ועלולים להופיע בכל סוגי האפילפסיות ובכל הגילים. קיים פוטנציאל לייצור של הפרעה התפתחותית ישירות כתוצאה מהמוטציה הגנטית. רבות מההפרעות הגנטיות שבבסיס המחלה האפילפטית הן בעלות פוטנציאל כזה. ניתן לייחס אפילפסיה מוגבלת-זמן לתסמונת שצפויה לרזולוציה ספונטנית. המונח אפילפסיה המגיבה לתרופות משמש לתיאור אפילפסיה אשר הצפי הוא שהיא ניתנת לשליטה בעזרת טיפול תרופתי מתאים.[56]

סיכום הכללים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסיכום, הליגה הבינלאומית נגד אפילפסיה קבעה סיווג מחודש של אפילפסיה על פי הקריטריונים הבאים:

  1. מוקדי או או כללי: קבע האם ההתקף הופיע מוקדית או כללית, תוך שימוש ברף ודאות של 80%.
  2. מודעות: להתקף מוקדי, קבע האם המודעות נותרה שמורה לאורך ההתקף או השמט את רמת המודעות אם קיים קושי לקבוע בוודאות.
  3. התחלה דומיננטית: אפיין התקף מוקדי לפי הביטוי המוקדם ביותר שלו. התקף מוקדי עם עצירת פעילות יתאפיין בהפסקת פעילות כמרכיב הדומיננטי לאורך ההתקף כולו, ולא רק בראשיתו.
  4. מוטורי או לא מוטורי: אם ניתן, קבע אם ההתקף הוא מוטורי או לא-מוטורי.
  5. תיאור נוסף: אחרי אפיון ההתקף בראשיתו ניתן לתאר ביטויים נוספים של ההתקף בטקסט חופשי. לדוגמה התקף מוקדי אמוציונאלי עם תנועות טוניות של יד ימין והיפרונטילציה.
  6. דו צדדי כנגד כללי: קבע אם ההתקף התחיל כפרכוס מוקדי שהתפתח להיות דו צדדי או שההתקף כללי מראשיתו.
  7. אבסנס: אם מדובר בהתקף מסוג אבסנס, יש לקבוע האם מדובר באבסנס טיפוסי או לא טיפוסי. אבסנס לא טיפוסי יתאפיין ההתחלה או הסיום שלו מתפתחים באיטיות, מתבטא בשינויי טונוס או מתבטא אלקטרואנצפלוגרפית בהתפרקויות זיז-גל בתדירות של פחות מ3 לשנייה.
  8. קלוני נגד מיוקלוני: קבע אם מדובר בתנועות קולניות קפיציות שהן תנועות רתמיות מתמשכות או מיוקלוניות שהן תנועות קפיציות לא מתמשכות.
  9. מיוקלוניה של עפעפיים: להתקפים מסוג אבסנס קבע האם נצפתה תנועה קפיצית של עפעפיים בזמן האירוע."[56]

תסמונות[57][עריכת קוד מקור | עריכה]

מקרים של אפילפסיה מאורגנים בתוך תסמונות אפילפטיות על ידי מאפיינים ספציפיים שהם מציגים. תכונות אלה כוללות את הגיל בו חווים את ההתקף הראשון, סוג ההתקף וממצאי EEG בין היתר. זיהוי תסמונת האפילפסיה שימושית כדי לעזור להגדיר סיבות בסיסיות בשילוב עם ההחלטה איזו תרופה נגד התקפים צריכה להילקח.[18]

היכולת לסווג מקרה של אפילפסיה לתוך תסמונת ספציפית מתרחשת לעיתים קרובות יותר עם ילדים מכיוון שתחילת ההתקפים שלהם הוא בדרך כלל מוקדם.[58] דוגמאות פחות חמורות הן מיוקלוניה של הנעורים, אבסנס בילדות ואפילפסיה רולנדית שפירה.[58] זה מתקשר עם התקפים תכופים העמידים לטיפול ולליקוי תפקוד קוגניטיבי חמור, למשל תסמונת לנוקס- גסטו ותסמונת ווסט.[59] מאמינים כי הגנטיקה משחקת תפקיד חשוב באפילפסיה על ידי מספר מנגנונים. עם זאת, בדיקות מקיפות לא הצליחו לזהות גרסאות רבות של גן יחיד בעל השפעה גדולה.[60] מחקרים חדשים יותר של אקסומה וגנום, החלו לגלות מספר מוטציות גנטיות של גן הנובו, אשר אחראי על אפילפסיה כולל CHD2 ו-SYNGAP1. ו-DNM1, GABBR2, FASNו RYR3.[61][62][63][64][65]

בדיקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבחון אלקטרופיזיולוגי (EEG) יכול לסייע בהצגת פעילות מוחית המרמזת על סיכון מוגבר להתקפים. באבחנה של אפילפסיה, אלקטרואנצפלוגרפיה יכולה לעזור להבדיל בין סוג ההתקף או ההתסמונת. אצל ילדים זה בדרך כלל נצרך רק לאחר שני התקפים. במצבים מסוימים זה עשוי להיות שימושי כדי לבצע EEG בעוד האדם המושפע ישן או מפוקח.[51]

אבחון הדמיה על ידי CT ו-MRI מומלצת לאחר ההתקף ראשון ללא כדי להבין את הרכב הבעיה בתוך ומסביב למוח.[51] MRI היא דרך טובה יותר בהדמיית מבחן, למעט כאשר הדימום הוא חשוד. במקרה זה ה-CT הוא רגיש יותר וזמין יותר בקלות. אם מטופל מגיע לחדר מיון עם התקף אבל חוזר לשגרה במהירות, ניתן לעשות את בדיקות הדמיה בשלב מאוחר יותר.[66] אם לאדם יש אבחנה קודמת של אפילפסיה עם הדמיה קודמת, אין צורך לחזור על ההדמיה בדרך כלל אפילו אם ישנם התקפים נוספים.[51]

עבור מבוגרים בדיקות אלקטרוליטיות, רמת הסוכר בדם ורמות הסידן חשובות כדי לשלול בעיות אלה בתור גורם.[51] אלקטרוקרדיוגרם יכול לשלול בעיות עם קצב הלב עלולים להיות קשורים לתזמונות אפילפטיות מסוימות. נקור מותני עשוי להיות שימושי כדי לאבחן זיהום במערכת העצבים המרכזית, אך זו בדיקה שמבצעים כאשר יש שילוב של התקף עם חום. אצל ילדים בדיקות נוספות עשויות להידרש כגון שתן ובדיקות דם על מנת לחפש הפרעות מטבוליות.[51]

רמה גבוהה של פרולקטין בדם במהלך 20 הדקות הראשונות לאחר התקף עשויה להיות שימושית כדי לסייע באישור שמדובר בהתקף אפילפטי בניגוד להתקף פסיכוגני שאינו אפילפטי.[67][68]רמת הסרום פרולקטין היא פחות יעילה על מנת לאתר התקפים מקומיים.[69] בדיקה זו כיום איננה מומלצת כחלק משגרת האבחנה של אפילפסיה.[51]

אבחנה מבדלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבחנה של אפילפסיה יכולה להיות קשה. מספר מצבים אחרים עשויים להציג סימנים ותסמינים דומים מאוד להתקפים כולל התעלפות, מיגרנות, מחלות השינה, התקפי פאניקה ופרכוס פסיכוגני לא-אפילפטי (PNES).[70][71]בפרט התעלפות יכולה להיות מלווה בפרק קצר של עוויתות.[72] אפילפסיה לילית של האונה הקדמית, שלעיתים מאובחנת בטעות כסיוטים, בעבר הייתה מזוהה כפאראסומניה אך כיום ידועה כסוג של אפילפסיה.[73] התקפים של דיסקינסיה פרוקסימלית (paroxysmal dyskinesia) עשויים להיראות כמו התקפים אפילפטיים.[74] הגורם לנפילה מסוג drop attack יכולה להיות בין רבים אחרים התקף א-טוני.[71]

לילדים יכולות להיות התנהגויות אשר בקלות ניתנות להתפרש באופן שגוי כאפילפסיה. אלה כוללים התקף עצירת נשימה, הרטבה במיטה, סיוטי לילה, טיקים ומיוקלונוס.[71] ריפלוקס עלול לגרום לקימור של הגב פיתול צוואר ולגרום לפיתול צוואר אצל תינוקות, אשר עשוי להיות להתפרש באופן מוטעה כהתקפי טוני קלוני.[71]

אבחון שגוי קורה בתדירות גבוה (מתרחש ב-5% עד 30% של המקרים).[17] מחקרים שונים הראו שבמקרים רבים להתקפים דמויי התקפי אפילפסיה הניכרים לעין יש סיבה קרדיווסקולארית.[72][75] לכ-20% מהאנשים שהגיעו למרפאות האפילפסיה היה פרכוס פסיכוגני לא אפילפטי מתוכם ל-10% היה אפילפסיה; הפרדת השניים מתבססת על אפיזות ההתקפים לבדם ללא בדיקה נוספת שהיא לעיתים קרובות קשה.[76]

מניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד במקרים רבים לא ניתן למנוע מושקעים מאמצים כדי לצמצם את פגיעות ראש, לספק טיפול טוב סביב זמן הלידה ולהפחית טפילים סביבתיים כגון תולעת בשר חזיר, צעדים אשר עשויים להיות יעילים במניעה. מאמצים בחלק של מרכז אמריקה על מנת להפחית את שיעורי חזיר התולעת הביא לירידה של 50% מהמקרים החדשים של אפילפסיה.[25]

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תרופות אנטי-אפילפטיות

אפילפסיה בדרך כלל מטופלת עם תרופות על בסיס יומי החל מהתרחשות ההתקף השני.[51][17] עבור אלה אשר נמצאים בסיכון גבוה, הטיפול תרופתי עשוי להתחיל החל מההתקף הראשון.[51]תמיכה עצמית של האנשים וניהול מצבם עשוי להיות שימושי.[77] במקרים אשר עמידים לתרופות, אפשרויות הטיפול עשויות לכלול דיאטה מיוחדת, השתלה של מגרה מוחי או נוירוכירורגיה.

עזרה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלגול אדם עם התקף טוני קלוני פעיל על הצד עוזרת למנוע כניסה של הנוזלים לתוך הריאות;[78]לא מומלץ לשים את האצבעות, מנשך או מדכא לשון, כיוון שהוא עלול לגרום לאדם קיא כתוצאה מהנשיכה.[78][38]המאמצים צריכים להתמקד במניעה של פגיעה עצמית.[78]

אם ההתקף נמשך יותר מ-5 דקות או אם יש יותר משני התקפים בשעה בלי לחזור לרמה התקינה של הכרה ביניהם, זה נחשב כמקרה חירום רפואי הידוע בתור סטטוס אפילפטיקוס.[79][51] מצב זה דורש טיפול רפואי כדי לשמור את דרכי הנשימה פתוחים ומוגנים;[51] כאשר ההתקף מתרחש אצל ילדים בבית ההמלצה הרפואית הראשונית עבור התקף ארוך היא לתת מידלוזם בתוך הפה או דיאזפאם העשוי לשמש גם רקטאלית. בבית החולים, לורזפאם תוך ורידי הוא מועדף. אם שני מינונים של בנזודיאזפינים לא יעילים, תרופות אחרות כגון פניטואין מומלצות. מצב אפילפטי עוויתי, אשר אינו מגיב לטיפול הראשוני, דורש בדרך כלל כניסה ליחידה לטיפול נמרץ וטיפול בחומרים חזקים כגון תיופנטון או פרופופול.[51]

תרופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Anticonvulsants

הטיפול העיקרי באפילפסיה הוא תרופות נוגדות פרכוסים ייתכן שעבור כל חייו של האדם.[17] הבחירה של תרופות אנטי-אפילפטיות מבוססת על סוג ההתקף, תסמונת אפילפסיה, תרופות אחרות בשימוש, בעיות בריאות אחרות, גילו של האדם ואורח החיים שלו.[17] בתחילה ממליצים על תרופה אחת; אם זה לא יעיל, מחליפים אותה לתרופה מומלצת אחרת. שתי תרופות מומלצות בבת אחת,רק אם תרופה אחת אינה יעילה;[51]בקרב בערך חצי מהאנשים התרופה המומלצת הראשונה היא אפקטיבית; התרופה השנייה המומלצת מסייעת ל-13% ושתיים או שלוש תרופות המומלצות לנטילה במקביל מסייעות ל-4% נוספים.[80] כ-30% מהאנשים ממשיכים לסבול מהתקפים למרות הטיפול האנטי-אפילפטי.[81]

ישנן מספר תרופות זמינות כולל פניטואין, קארבאמזפין ו-ואלפורט. ראיות הציעו כי פניטואין וואלפורט עשויים להיות יעילים באותה מידה עבור התקפים כלליים ועבור התקפים מקומיים.[82][83]שחרור מבוקר של קרבמזפין נמצא כפועל, כמו גם שחרור מיידי קרבמזפין ועשויות להיות פחות תופעות לוואי. בממלכה המאוחדת, קרבמזפין או למוטריג'ין מומלצים כטיפול קו ראשון עבור התקפים מקומיים, עם לבטיראצטם ו-ואלפורט בקו שני בשל בעיות של עלויות ותופעות לוואי.[84] ואלפורט מומלץ כקו ראשון עבור התקפים כלליים כאשר למוטריג'ין מומלץ לטיפול הקו השני. עבור אלה עם התקפי ניתוק, אטוסקיסמיד או ואלפורט מומלצים; ואלפורט יעיל במיוחד בהשפעה על התקפים מיוקלונים, טוניים או א-טוניים. אם ההתקפים מבוקרים היטב על ידי טיפול מסוים, בדרך כלל לא הכרחי לבדוק באופן שגרתי את רמות התרופה בדם.[51]

התרופה אנטי-אפילפטית הכי ישנה וזולה הוא פנוברביטל העולה בסביבות $5 דולר בשנה.[85] ארגון הבריאות העולמי נותן את זה כהמלצה כקו ראשון בעולם המתפתח ומשתמשים בזה שם בדרך כלל.[86][87]עם זאת גישה זו עלולה להיות קשה שכן מדינות מסוימות מציינות אותה כתרופה מבוקרת.[85]

תופעות לוואי של תרופות מדווחות בין 10 ל-90% מהאנשים תלוי באיזו צורה וכיצד אוספים את הנתונים.[88] רוב תופעות הלוואי קשורות למינון והן מתונות. כמה דוגמאות כוללות שינויים במצב הרוח, ישנוניות, או אי-יציבות בהליכה. לתרופות מסוימות יש תופעות לוואי אשר אינן קשורות במינון כגון פריחות, רעילות בכבד, או דיכוי של מח העצם. כמעט רבע מהאנשים הפסיקו את הטיפול בשל תופעות לוואי.[88]תרופות מסוימות ידועות כקשורות למומים מולדים כאשר משתמשים בהן במהלך ההריון. תרופות נפוצות כגון וואלפורט, פניטואין, פנוברביטול וגבפנטין דווחו כגורם לסיכון מוגבר למומים מולדים, במיוחד כאשר נעשה שימוש במהלך השליש הראשון.[89]למרות זאת, לעיתים קרובות הטיפול ניתן גם במשך ההיריון, בגלל האמונה שהסיכון הנובע מאפילפסיה לא מטופלת גבוה יותר מהסיכון שנובע מהתרופה.[89]מתוך התרופות האנטיאפילפטיות לבטירקטם ולמוטריג'ין נראות כמי שיש להן את הסיכון הנמוך ביותר לגרימת מומים מולדים.[90]

עצירה איטית של התרופות עשויה להיות סבירה באנשים שאין להם התקף במשך שנתיים עד ארבע שנים; עם זאת, בסביבות שליש מהאנשים קיימת הישנות, לרוב במהלך ששת החודשים הראשונים.[51][91]עצירה אפשרית היא בערך ב-70% מהילדים ו-60% מהמבוגרים.[3]

ניתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתוח עשוי להיות אופציה עבור אנשים עם התקפים פוקאליים (מוקדיים) שלא הגיבו לטיפולים אחרים.[91]הטיפולים הללו כוללים לפחות ניסיון נטילה של שתיים או שלוש תרופות.[92] מטרת הניתוח היא שליטה מוחלטת בהתקפים ואת זה ניתן להשיג ב-60-70% מהמקרים.[92][93]פרוצדורות נפוצות כוללות חיתוך היפוקמפוס באמצעות כריתה של האונה הקדמית, הסרת גידולים והסרת חלקים מהנאוקורטקס. מספר ניתוחים כגון קורפוס קלוסטומיה מנסים להפחית את מספר ההתקפים ולא לרפא את האפילפסיה. במקרים רבים בעקבות ניתוח ניתן להפחית את מינוני התרופות.[92][94] כמו כן, גירוי עצבי עשוי להיות אפשרות אחרת לאלה אשר אינם מועמדים לניתוח. הוכח להיות יעיל למי שלא מגיב לתרופות.[51]

מטרת ההערכה לקראת ניתוח אפילפסיה היא למקם את המוקד האפילפטי שהוא המקום בו נמצא הנגע האפילפטי ולקבוע אם ניתוח כריתה ישפיע על התפקוד התקין של המוח. הרופאים יאשרו גם את האבחון של האפילפסיה על מנת לוודא שההתקפים נובעים מאפילפסיה בניגוד להתקפים לא אפילפטיים. ההערכה כוללת בדרך כלל בחינה נוירולוגית, בדיקת EEG רגילה, ניטור וידאו EEG, הערכה נוירופסיכולוגית, דימות מוחי כמו MRI או טומוגרפיית פליטת פוטון בודד (SPECT או PET). יש מרכזים רפואיים שמשתמשים גם במגנטואנצפלוגרפיה (MEG) כבדיקה משלימה. נגעים מסוימים מצריכים ניטור וידאו EEG עם שימוש באלקטרודות תוך גולגלתיות. בדיקה לא פולשנית אינה מספיקה על מנת לאבחן את המוקד האפילפטי או להבדיל את המטרה הניתוחית מרקמת המוח התקינה.

הניתוחים הנפוצים ביותר הם קיטועים של נגעים פתולוגיים ברקמת המוח כמו גידולים או מומים עורקיים-ורידיים. בתהליך הטיפול בנגעים האלה התוצאה לעיתים קרובות היא שליטה בהתקפים האפילפטיים הנגרמים על ידי נגעים אלה. נגעים אחרים הם מורכבים יותר ואפילפסיה היא הסימפטום העיקרי או היחיד שלהם. הצורה הנפוצה ביותר של אפילפסיה הנמצאת אצל מבוגרים היא אפילפסיה של האונה הרקתית יחד עם טרשת בהיפוקמפוס.

סוג הניתוח הנפוץ ביותר הקשור לאפילפסיה הוא כריתת אונה קדמית רקתית, או סילוק של החלק הקדמי של האונה הרקתית, כולל האמיגדלה וההיפוקמפוס. יש נוירוכירורגים הממליצים על כריתה סלקטיבית של האמיגדלה וההיפוקמפוס בשל התועלת בתפקוד עתידי של הזיכרון או השפה. ניתוח של האונה הרקתית הוא יעיל, יציב ומסתיים במחיר בריאותי נמוך יחסית.[95][96]

ניתוח פליאטיבי של אפילפסיה מטרתו להפחית את תדירות וחומרת ההתקפים. דוגמה לניתוח כזה הוא קורפוס קלוסטומיה שנועדה למנוע מהתקפים להפוך לכלליים כלומר להתפשט ולהקיף את כל המוח וכך גורמים לאיבוד הכרה. הליך כזה יכול, לכן, למנוע פציעה הנגרמת כתוצאה מנפילה ארצה אחרי איבוד ההכרה. ניתוח כזה מבוצע רק כאשר ההתקפים אינם נשלטים בשום דרך אחרת. ניתן לבצע גם חיתוכים תת-רכיתיים כדי להפחית את התפשטות ההתקפים מעבר לקליפת המוח, במיוחד כשהמוקד האפילפטי נמצא ליד אזורים תפקודיים חשובים של קליפת המוח. ניתוח כריתה יכול להיחשב כפליאטיבי אם הוא מבוצע בציפייה שהוא יפחית אבל לא ימנע את ההתקפים.

כריתת המיספרה היא הסרה או ניתוק תפקודי של רוב או כל מחצית אחת של המוח הגדול. מבצעים אותה רק אצל חולים בעלי סוגי האפילפסיה הקשים ביותר כמו אלה שיש להם תסמונת רסמוסן. אם הניתוח מבוצע על חולים צעירים מאוד בני שנתיים עד 5 ההמיספרה הנותרת יכולה לרכוש כמה תפקודים מוטוריים בסיסיים של צד הגוף המנוגד. אצל חולים מבוגרים יותר תוצאת הניתוח היא שיתוק של מחצית הגוף המנוגדת להמיספרה שהוסרה. השתלת קוצב וגאלי (VNS) והשתלת קוצב גירוי מוחי עמוק (DBS) הן אופציות פליאטיביות נוספות.

דיאטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיאטה קטוגנית הכוללת כמות שומן גבוה, צריכה נמוכה של פחמימות וכמות נאותה של חלבון עשויה להקטין את מספר ההתקפים ולמנוע התקפים אצל חלק מהאנשים, אולם מחקר נוסף הוכיח כי אין לכך השפעה[דרושה הבהרה]. זוהי אופציה סבירה עבור אלה עם אפילפסיה אשר לא משתפרת עם תרופות ועבור אלה שניתוח הוא לא אופציה. כ -10% נשארו עם הדיאטה במשך כמה שנים בשל בעיות של יעילות וסבילות. תופעות הלוואי כוללות כאבי בטן ובעיות מעיים ב-30% מהמקרים וקיים חשש להתקף לב. דיאטות פחות קיצוניות הן קלות יותר ויכולות להיות אפקטיביות.[97] לא ברור מדוע הדיאטה הזו עובדת.[98] פעילות גופנית מוצעת כאפשרות שימושית ויעילה למניעת התקפים וקיימים מספר נתונים אשר תומכים בטענה הזו.[99]

אצל אנשים עם מחלת הצליאק או אי-צליאק עם רגישות לגלוטן ואנשים בעלי הסתיידות אוקסיפיטלית, תזונה ללא גלוטן עשויה להפחית את תדירות של התקפים.[100]

אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפול מונע כולל מזעור או ביטול הגורמים. למשל עבור אלה אשר רגישים לאור עדיף להשתמש בטלוויזיה קטנה, הימנעות ממשחקי וידאו, או הרכבת משקפיים כהים.[101] שיטות פסיכולוגיות לא נצרכות, עם זאת הם נמצאות בשימוש כחלופה לתרופות.[102] כלבים מסוימים, המכונים גם כלבי התקף, עשויים לעזור במהלך או לאחר התקף.[103][104] לא ברור אם לכלבים יש את היכולת לנבא התקפים לפני שהם מתרחשים.[105]

קנאביס - נותנים כיום בישראל לילדים ולמבוגרים מעטים שהאפילפסיה שלהם קשה ונטלו מעל 5 תרופות שלא הועילו. עם זאת, יש הטוענים שלא קיימות מספיק ראיות על מנת לאשר שימוש גורף.

שמן CBD: זהו אחד הרכיבים הפעילים בקנאביס, אך אין לו השפעה פסיכואקטיבית. בארצות הברית נפוץ יותר השימוש, בעקבות סיפור שרלוט פיגי - ילדה קטנה שכמעט מתה ועברה 300 התקפים בשבוע, וטיפול בשמן CBD הצליח לעזור לה לחזור לחיים שגרתיים.

רפואה אלטרנטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפואה אלטרנטיבית, כולל דיקור סיני, התערבויות פסיכולוגיות, נטילת ויטמינים ויוגה, לא מציגה השפעה אמינה וראיות התומכות בהשפעה שלהם על אפילפסיה. עבור מלטונין, החל מ-2016, אין מספיק ראיות תומכות בנוגע להשפעתו על הסובלים מאפילפסיה. הניסויים נערכו עם מתודולוגיות לא מספיק איכותיות ולכן לא ניתן לגזור מכך מסקנות.[106]

פרוגנוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקרי מוות עקב אפילפסיה לכל מיליון בני אדם בשנת 2012
  0–7
  8–10
  11–13
  14–17
  18–21
  22–28
  29–37
  38–67
  68–100
  101–232

אפילפסיה לא ניתנת בדרך כלל לריפוי, אבל טיפול תרופתי יכול לשלוט בתקפים בצורה יעילה ב-70% מהמקרים.[107] עבור אנשים עם התקפים כלליים, יותר מ-80% יכולים להיות נשלטים עם תרופות בעוד שעבור אלה הסובלים מהתקפים מקומיים רק 50% נשלטים על ידי תרופות. [108]אחד המנבאים את התוצאה לטווח ארוך הוא מספר התקפים המתרחשים במהלך ששת החודשים הראשונים. גורמים אחרים מגדילים את הסיכון של לתוצאה ירודה והם כוללים תגובה קטנה עבור הטיפול הראשוני, התקפים כלליים, היסטוריה משפחתית של אפילפסיה, בעיות נפשיות וגלים ב- EEG המייצגים באופן כללי את הפעילות האפילפטית.[17] בעולם המתפתח 75% מהאנשים אינם מטופלים או שאינם מטופלים כראוי. באפריקה 90% אינם מקבלים טיפול. זה קשור באופן חלקי לכך שתרופות הולמות אינן זמינות או שהן יקרות.[3]

תמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשים עם אפילפסיה נמצאים בסיכון מוגבר למוות.[109] הסיכון הוא בין 1.6 ל-4.1 גדול יותר מזה של האוכלוסייה הכללית[110] והוא מתייחס לעיתים קרובות לסיבה בסיסית של ההתקפים, סטטוס אפילפטיקוס, התאבדות, טראומה, מוות בלתי צפוי פתאומי מאפילפסיה. מוות כתוצאה מסטטוס אפילפטיקוס הוא בעיקר כתוצאה מהפרעה בסיסית ממנה נובעת הסטוטס אפילפטיקוס מאשר חוסר במינון התרופות.[109] הסיכון להתאבדות בקרב החולים באפילפסיה גדול פי 2 עד 6 בהשוואה לאוכלוסייה. הגורם לכך אינו ברור. מוות פתאומי כתוצאה מאפילפסיה (SUDEP) נראה בחלקו קשור לתדירות של התקפי טוניים קלוניים כלליים.[109] החישוב לכך הוא 15% מקרי מוות הקשורים לאפילפסיה [111]ולא ברור כיצד ניתן להקטין את הסיכון. [112]העלייה הגדולה ביותר לסיכון למוות מאפילפסיה היא בקרב קשישים.[113] אנשים עם אפילפסיה עקב סיבה לא ידועה מצויים בסיכון מוגבר מעט נמוך יותר. בממלכה המאוחדת, ההערכה היא כי 40-60% של מקרי המוות ניתנים למניעה.[17] בעולם המתפתח, הרבה מקרי מוות הם עקב חוסר טיפול המוביל לנפילות או לסטטוס אפילפטיקוס.[25]

אפילפסיה והריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין כל סיבה שאישה הלוקה באפילפסיה לא תחווה הריון בריא. עם זאת, עדיף שבמקרה של מחלת אפילפסיה ההריון יהיה מתוכנן. תכנון הריון עשוי להפחית את הסיכון להתפתחות סיבוכים במהלך ההריון. ככלל, לא מומלץ להפסיק נטילת תרופות אנטי-אפילפטיות בבת אחת, כי הדבר עלול לגרום לחזרת ההתקפים. הסיכון העיקרי הוא שנוגדי פרכוסים מסוימים יעלו את ההסתברות להתפתחות של מומים מולדים קשים, כגון ספינה ביפידה (אי סגירה של חוט השדרה) או חור בלב העובר.

להלן פירוט התרופות האנטי-אפילפטיות הנפוצות והסיכונים הכרוכים בשימוש בהן במהלך ההריון:

  • קארבאמזפין (Carbamazepine (®Carbamazepine Tegretol®, Teryl.סיכון של 2.2% לגרימת מומים מולדים משמעותיים בעמוד השדרה של העובר לרבות ספינה ביפידה, ולמומים נוספים. נשים שמטופלות בתרופה זו ומתכננות הריון צריכות להיוועץ ברופא לפני ההתעברות, על מנת להתאים את הטיפול התרופתי לתקופת ההריון.
  • למוטריג'ין (Lamotrigine (Lamodex®, Lamotrigine®, Lamogine®, Lamictal במינון יומי של פחות מ-200 מ"ג. סיכון של 3.2% לגרימת מומים מולדים משמעותיים. נשים המטופלות בלמוטריגין ומתכננות הריון צריכות להיוועץ ברופא טרם התעברות לגבי אפשרויות הטיפול הקיימות עבורן בתקופת ההריון. טיפול בלמוטריגין כתרופה יחידה (מונותרפיה) במהלך הטרימסטר הראשון להריון מגביר את הסיכון לחיך שסוע אצל היילוד (2.7%)
  • סודיום ולפוראט Sodium valproate (חומצה ולפרואית, Valproic Acid/Valproate® Valporal®, Depalept) במינון יומי של פחות מ-1000 מ"ג - סיכון של 5.1% לגרימת מומים מולדים משמעותיים.
  • Sodium valproate (חומצה ולפרואית, Valproic Acid/Valproate® Valporal®, Depalept) במינון יומי של יותר מ-1000 מ"ג - סיכון של 9.1% לגרימת מומים מולדים משמעותיים.
  • Carbamazepine ו-Sodium valproate ביחד - סיכון של 8.8% לגרימת מומים מולדים משמעותיים.
  • Lamotrigine ו-Sodium valproate ביחד - סיכון של 9.6% לגרימת מומים מולדים משמעותיים.

חשוב להיוועץ ברופא המטפל כשמתכננים הריון. ייתכן שניתן לשנות את סוג התרופה נוגדת הפרכוסים על מנת להקטין את הסיכון לעובר. נטילת חומצה פולית במינון של 5 מ"ג ליום עשויה להפחית את הסיכון להתפתחות המומים המולדים. אם חולת אפילפסיה המטופלת בתרופות אנטי-אפילפטיות הנחשבות כבעלות סיכון גבוה מגלה בדיעבד שהיא בהריון, אין להפסיק את נטילת התרופה. הסיכון לעובר מהתקף אפילפטי בלתי נשלט גדול בהרבה מכל הסיכונים הכרוכים בנטילת נוגדי הפרכוסים.[114]

נטילת תרופות אנטי-אפילפטיות במהלך הנקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככלל אין סיכון בהנקה בתקופת טיפול בתרופות אנטי-אפילפטיות אך חלק מהתרופות עוברות לחלב האם ולכן רצוי להתחשב במגבלות כמפורט להלן:

  • דיאזפאם- עובר לחלב האם. לכן רצוי שנשים מניקות תמנענה מהנקה מספר שעות לאחר נטילת התרופה.
  • קלונאזפאם- כמות קטנה של קלונאזפאם עלולה לעבור לחלב.
  • פרגאבאלין-נלא ידוע אם פרגאבאלין עובר לחלב האם.
  • אתוסוקסימיד- התרופה מופרשת בחלב האם.

חברה ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפילפסיה בראי ההיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היפוקרטס, המאה ה-17, תחריט על ידי פטר פאול רובנס עתיקים המעצר.

הרשומה הרפואית העתיקה מראה כי אפילפסיה השפיעה על אנשים עוד מתחילת התקופה בה נהגו לתעד רשומה רפואית.[115] לאורך ההיסטוריה העתיקה המחלה הייתה נחשבת כנגרמת על ידי גורם רוחני.[115] התיאור העתיק ביותר בעולם של התקף אפילפטי נמצא בטקסט באכדית שנכתב בסביבות 2000 לפני הספירה.[116] האדם המתואר בטקסט אובחן בהיותו תחת השפעה של אל הירח, ועבר תהליך של גירוש שדים. התקפים אפילפטיים מוזכרים בחוקי חמורבי (1790 לפנה"ס) כסיבה מוצדקת להחזיר עבד אשר נרכש.[116]

הרשומה הראשונה העתיקה ביותר הידועה היא מסאקיקו, טקסט בבלי מ-1067–1046 לפנה"ס.[115] טקסט זה נותן תסמינים, פרטים בנוגע לטיפול ותוצאות.[116] הוא מתאר תכונות רבות של סוגי התקף שונים.[115] מכיוון שלבבלים לא הייתה הבנה של אופי המחלה מבחינה ביורפואית הם ייחסו את ההתקפים לרוחות רעות והם קראו לטפל בכך בדרכים רוחניות.[115] בסביבות 900 לפני הספירה, פנארוואסו אטריה תיאר את האפילפסיה כמו אובדן הכרה;[117] הגדרה זו היה הייתה בשימוש ונכנסה גם לתוך הטקסט איור ודה של קארקה סמיטה (כ-400 לפנה"ס).[118]

ליוונים הקדמונים היו השקפות סותרות על המחלה. הם חשבו על אפילפסיה כנכס רוחני, אבל קשור גם למצב של גאונות ואלוהות. אחד השמות שהם נתנו היה "מחלה קדושה".(ἠ ἱερὰ νόσος).[116][116][118] האפילפסיה מופיעה במיתולוגיה היוונית והיא מזוהה עם אלות הירח סלנה וארטמיס שהיו גורמות לאפילפסיה למי שהרגיז אותם. היוונים חשבו כי לאישים חשובים כמו יוליוס קיסר והרקולס לקו במחלה.[116] יוצא מן מהכלל מבחינת השקפה רוחנית ואלוהית היה בית הספר של היפוקרטס. במאה החמישית לפני הספירה, היפוקרטס דחה את הרעיון כי המחלה נגרמת על ידי רוחות. בעבודה שלו בשם "המחלה הקדושה", הוא הציע שאפילפסיה היא לא מחלה אלוהית והמקור שלה הוא בעיה רפואית הניתנת לטיפול במוח.[116][115] הוא האשים את אלה שייחסו למחלה גורם של קדושה וגרמו להפצת בורות דרך אמונות וקסמים. היפוקרטס הציע כי תורשה תיחשב כגורם, תיאר את התוצאות הגרועות כאשר המחלה תוקפת בגיל צעיר והסב את תשומת הלב שמאפיינים פיזיים ובושה חברתית קשורים לכך. במקום להתייחס אליה כאל "מחלה קדושה", הוא השתמש במושג "המחלה הגדולה", והוליד את המונח המודרני grand mal, אשר היה נמצא בשימוש עבור התקפי טוניים קלוניים.[116] למרות עבודתו על המקור הפיזי של המחלה ההשקפה שלו לא הייתה מקובלת בזמנו.[115] רוחות רעות המשיכו להיות הגורם לפחות עד המאה ה-17.[115]

ברומא העתיקה אנשים לא אכלו או שתו מאותו כלי חרס שהיה בשימוש של מישהו שלקה באפילפסיה. אנשים היו יורקים על החזה שלהם כי הם האמינו שזה ירחיק את הבעיה מלפגוע בהם. על פי אפוליוס ורופאים עתיקים אחרים היה נפוץ להאיר על גאגאטים כי האמינו שהעשן יעורר התקף וכך יוכלו לזהות אפילפסיה. לעיתים אובניים היו בשימוש ייתכן שזה מתייחס לאפילפסיה פוטוסנסיטיבית.[119]

ברוב התרבויות היו סטיגמות על אנשים עם אפילפסיה והם היו מנודים או אפילו כלואים; בסלפטרייר, מקום הולדתה של הנוירולוגיה המודרנית, שם ז'אן-מרטן שארקו אנשים עם אפילפסיה לצד חולי נפש, חולי עגבת ופושעים לא שפויים.[120] ברומא העתיקה, אפילפסיה היה ידוע בתור morbus comitialis ('מחלה של בית העם') והיא נתפסה כקללה של האלים.[121]

באמצע שנות ה-1800 הטיפול נוגד-ההתקפים הראשון ברומיד הוצג. הטיפול המודרני הראשון,[88] פנוברביטל, פותח ב-1912 ונכנס לשימוש עם פניטואין ב-1938.[122]

ביהדות אפילפסיה מוזכרת במסכת יבמות בתלמוד הבבלי[123] בשם "נִכְֿפִּין". הגמרא מגיעה למסקנה שלא ישא אדם אשה ממשפחה שבה אירעו שלש פעמים מקרי נכפין. בעקבותיה פסק רבי יעקב בעל הטורים בארבעה טורים[124] שאין לשאת אשה הסובלת מאפילפסיה. כמוהו פוסקים גם הרמב"ם בחיבורו משנה תורה[125] ורבי יוסף קארו בשולחן ערוך.[126] בעקבות הדיונים הרבניים ישנה מחלוקת עד כמה ניתן בכלל לשאת אשה שסובלת מאפילפסיה ועד כמה הקדושין תקפים והאם היא יוצאת בלא כתובה.

סטיגמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת סטיגמה משותפת מסביב לעולם לגבי אנשים הסובלים מאפילפסיה.[127] זה יכול להשפיע על אנשים מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית.[127]בהודו וסין אפילפסיה עשויה לשמש הצדקה למנוע נישואין.[3]באזורים מסוימים יש המאמינים כי אנשים עם אפילפסיה הם מקוללים.[128] בטנזניה, כמו בחלקים אחרים של אפריקה, אפילפסיה נקשרת עם רוחות רעות, כישופים או רעל. כמו כן, הם מאמינים כי ייתכן שזה מדבק,[120] דבר שהוא שגוי.[128] לפני 1971 בממלכה המאוחדת אפילפסיה נחשב עילה להתרת נישואים.[3] הסטיגמה עלולה לגרום לאנשים עם אפילפסיה להכחיש שהיה להם אי פעם התקפים.[129]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקפים מהווים הוצאה כלכלית של מיליארד דולר בארצות הברית. [130]העלויות הכלכליות הקשורות לאפילפסיה באירופה הם כ 15.5 מיליארד יורו ב-2004.[17] בהודו אפילפסיה מוערכת בעלויות של 1.7 מיליארד דולר או 0.5% מהתוצר הלאומי.[3] הוא הגורם ל-1% מהביקורים במחלקה לרפואה דחופה ו-2% מהביקורים של המחלקות עבור ילדים בארצות הברית.[131]

כלי רכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשים הסובלים מאפילפסיה הם בסיכון גבוה פי שניים להיות מעורבים בהתנגשות של כלי רכב, ולכן באזורים מסוימים בעולם הם אינם מורשים רק אם כמה מהתנאים מתקיימים.[132] במספר מקומות רופאים נדרשים על פי החוק להגיש דו"ח אם אדם קיבל התקף לאגף הרישוי בעוד שבמקומות מסוימים מסתפקים בשאלות המעודדות את האדם לדווח בעצמו. מדינות שדורשות דיווח של רופא כוללות את שוודיה, אוסטריה, דנמרק וספרד. מדינות שדורשות דיווח של האדם עצמו כוללות את בריטניה וניו זילנד. במדינות הללו בנוסף הרופא עשוי להתבקש לדווח אם הוא מאמין לאדם או לא. בקנדה, בארצות הברית ובאוסטרליה הדרישות בקשר לדיווח משתנות לפי המחוז או המדינה.[132] אם ההתקפים הם נשלטים ברוב המקומות מאשרים קבלת רישיון נהיגה. כמו כן, משך הזמן שהאדם צריך להיות חופשי מהתקפים לפני שהוא יכול לנהוג משתנה לפי מדינה. מדינות רבות דורשות בין שנה לשלוש שנים ללא התקפים. בארצות הברית משך הזמן ללא התקף מוגדר על ידי כל מדינה ונע בין שלושה חודשים לבין שנה.[40]

אנשים הסובלים מאפילפסיה בדרך כלל אינם מורשים לקבל רישיון טיס.[133] בקנדה אם לאדם היה לא יותר מאשר התקף אחד, הוא יכול לקבל אחרי חמש שנים רישיון מוגבל אם כל תוצאות הבדיקות הן נורמליות. הסובלים מהתקפי חום ומהתקפים הקשורים לסמים נחשבים גם כן. בארצות הברית, מנהל התעופה הפדרלי אינו מאפשר לסובלים מאפילפסיה לקבל רישיון טיס מסחרי.[134] לעיתים רחוקות, יש מקרים יוצאי דופן המורשים לקבל רישיון כזה כמו אנשים שהיה להם התקף חום בודד או שהם במצב ללא התקפים בבגרות ללא תרופות. בממלכה המאוחדת, רישיון טיס פרטי מלא דורש את אותם תנאים כמו רישיון נהיגה מקצועי.[135] זה דורש תקופה של עשר שנים ללא התקפים וללא שימוש תרופות.[136] אלה שאינם עונים על דרישה זו עשויים לרכוש רישיון מוגבל, אם הם חופשיים מהתקפים במשך חמש שנים.[135]

ארגוני תמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש ארגונים המספקים תמיכה עבור אנשים ומשפחות שנפגעו מאפילפסיה. קמפיין "מתוך הצללים", שהוא מאמץ משותף של ארגון הבריאות העולמי, הליגה הבינלאומית נגד אפילפסיה והלשכה הבינלאומית לאפילפסיה, מספק עזרה ברחבי העולם.[3] מועצת אפילפסיה משותפת משרתת את בריטניה ואירלנד.[51] בארצות הברית, קרן אפילפסיה היא ארגון ארצי אשר פועל כדי להגדיל את קבלתם של אלו עם המחלה, היכולת שלהם לתפקד בחברה ולקדם מחקרים לטיפול.[137] קרן אפילפסיה, מספר בתי חולים ומספר אנשים מפעילים קבוצות תמיכה בארצות הברית.[40] בישראל פועלת האגודה הישראלית לאפילפסיה שתומכת בחולים ובני משפחותיהם.

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיזוי התקפים מתייחס לניסיונות לחזות התקפים אפילפטיים המבוסס על E.E.G לפני שהם מתרחשים.[138] נכון לשנת 2011, טרם פותח מנגנון יעיל כדי לחזות התקפים.[138]קינדלינג, שבו חשיפות חוזרות ונשנות לאירועים שעלולים לגרום להתקפים בסופו של דבר גורמים להתקפים בקלות רבה יותר, שימשו ליצירת מודלים של בעלי חיים עבור אפילפסיה.[40]

טיפול גנטי נחקר במספר סוגים של אפילפסיות. [139]תרופות המשנות את התפקודיות של מערכת החיסון כמו אימונוגלובולינים תוך ורידיים. רדיותרפיה סטריאוטקטיבית לא פולשנית, נכון לשנת 2012, נשקלת כמו ניתוח סטנדרטי עבור סוגים מסוימים של אפילפסיה.[140]

מקומות נפוצים לתחילת ההתקפים ורשת נוירונים נמצאו כמשפיעות על מרבית האפילפסיות.[141] המאמצים על מנת להבין איך אפילפסיה מתרחשת צריכים לקחת בחשבון אזורים שונים של המוח והזמן של הפעילות שלהם.[142]

בעלי חיים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפילפסיה מתרחשת במספר חיות כולל כלבים וחתולים.[143] עם זאת, ההפרעה המוחית הכי נפוצה היא אצל כלבים. הם בדרך כלל מטופלים עם ברומיד בכלבים ופנוברביטל חתולים.[143] אימפשיין משמש בכלבים גם הוא.[144] בסוסים די קל לאבחן התקפים כלליים, אך זה עשוי להיות קשה יותר בהתקפים לא כלליים וכאשר משתמשים ב-EEG.[145]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פנחס לרמן. אפילפסיה : מחלה עם תקוה. הוד השרון : עגור, תשמ"ט 1989.
  • יצחק שילר. אפילפסיה : מדריך לחולה ולבני משפחתו. ראש העין : פרולוג, 2005.
  • שי דננברג. גברת אפילפסיה, אוריון הוצאת ספרים, 2006. (ספר לילדים)
  • יחזקאל מזרחי. המדריך השלם לפרמקולוגיה. תל אביב: דיונון, 2009.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Robert S. Fisher, Carlos Acevedo, Alexis Arzimanoglou, Alicia Bogacz, ILAE official report: a practical clinical definition of epilepsy, Epilepsia, 55, April 2014, עמ' 475–482 doi: 10.1111/epi.12550
  2. ^ 2.0 2.1 Bernard S. Chang, Daniel H. Lowenstein, Epilepsy, The New England Journal of Medicine, 349, 2003-09-25, עמ' 1257–1266 doi: 10.1056/NEJMra022308
  3. ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 3.12 3.13 3.14 3.15 Epilepsy fact sheet, World health organization, ‏February 2017
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 Robert S. Fisher, Walter van Emde Boas, Warren Blume, Christian Elger, Epileptic seizures and epilepsy: definitions proposed by the International League Against Epilepsy (ILAE) and the International Bureau for Epilepsy (IBE), Epilepsia, 46, April 2005, עמ' 470–472 doi: 10.1111/j.0013-9580.2005.66104.x
  5. ^ Ethan M. Goldberg, Douglas A. Coulter, Mechanisms of epileptogenesis: a convergence on neural circuit dysfunction, Nature Reviews Neuroscience, 14, 2013/05, עמ' 337–349 doi: 10.1038/nrn3482
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 Pathophysiology of disease : an introduction to clinical medicine, New York: McGraw-Hill Medical, 6th ed, 2010
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 Massimo Pandolfo, Genetics of epilepsy, Seminars in Neurology, 31, November 2011, עמ' 506–518 doi: 10.1055/s-0031-1299789
  8. ^ Harrison's principles of internal medicine., New York: McGraw-Hill, 18th ed., 2012
  9. ^ D. Hirtz, D. J. Thurman, K. Gwinn-Hardy, M. Mohamed, How common are the "common" neurologic disorders?, Neurology, 68, 2007-01-30, עמ' 326–337 doi: 10.1212/01.wnl.0000252807.38124.a3
  10. ^ GBD 2015 Disease and Injury Incidence and Prevalence Collaborators, Global, regional, and national incidence, prevalence, and years lived with disability for 310 diseases and injuries, 1990-2015: a systematic analysis for the Global Burden of Disease Study 2015, Lancet (London, England), 388, 10 08, 2016, עמ' 1545–1602 doi: 10.1016/S0140-6736(16)31678-6
  11. ^ Browne, Thomas R., Handbook of epilepsy, Philadelphia: Lippincott Williams & Wilkins, 4th ed, 2008
  12. ^ 12.0 12.1 Charles R. Newton, Hector H. Garcia, Epilepsy in poor regions of the world, Lancet (London, England), 380, 2012-09-29, עמ' 1193–1201 doi: 10.1016/S0140-6736(12)61381-6
  13. ^ 13.0 13.1 Aidan Neligan, Willard A. Hauser, Josemir W. Sander, The epidemiology of the epilepsies, Handbook of Clinical Neurology, 107, 2012, עמ' 113–133 doi: 10.1016/B978-0-444-52898-8.00006-9
  14. ^ 14.0 14.1 Aidan Neligan, Willard A. Hauser, Josemir W. Sander, The epidemiology of the epilepsies, Handbook of Clinical Neurology, 107, 2012, עמ' 113–133 doi: 10.1016/B978-0-444-52898-8.00006-9
  15. ^ 15.0 15.1 Josemir W. Sander, The epidemiology of epilepsy revisited, Current Opinion in Neurology, 16, April 2003, עמ' 165–170 doi: 10.1097/01.wco.0000063766.15877.8e
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 Samuel F. Berkovic, John C. Mulley, Ingrid E. Scheffer, Steven Petrou, Human epilepsies: interaction of genetic and acquired factors, Trends in Neurosciences, 29, July 2006, עמ' 391–397 doi: 10.1016/j.tins.2006.05.009
  17. ^ 17.00 17.01 17.02 17.03 17.04 17.05 17.06 17.07 17.08 17.09 17.10 17.11 17.12 17.13 National Clinical Guideline Centre, The Epilepsies: The diagnosis and management of the epilepsies in adults and children in primary and secondary care (PDF (עמ' pp. 21–28), National Institute for Health and Clinical Excellence, ‏January 2012
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 18.3 18.4 National Institute for Health and Clinical Excellence, Epilepsies: The diagnosis and management of the epilepsies in adults and children in primary and secondary care (PDF) (עמ' pp. 119–129), National Clinical Guideline Centre, ‏January 2012
  19. ^ Massimo Pandolfo, Genetics of epilepsy, Seminars in Neurology, 31, November 2011, עמ' 506–518 doi: 10.1055/s-0031-1299789
  20. ^ Genomics and clinical medicine, Oxford: Oxford University Press, 2008
  21. ^ Greenberg, David A., Clinical neurology, New York: McGraw-Hill Medical, 8th ed, 2012
  22. ^ 22.00 22.01 22.02 22.03 22.04 22.05 22.06 22.07 22.08 22.09 22.10 22.11 22.12 22.13 Devender Bhalla, Bertrand Godet, Michel Druet-Cabanac, Pierre-Marie Preux, Etiologies of epilepsy: a comprehensive review, Expert Review of Neurotherapeutics, 11, June 2011, עמ' 861–876 doi: 10.1586/ern.11.51
  23. ^ G. Grossman, Neurological complications of coeliac disease: what is the evidence?, Practical Neurology, 8, April 2008, עמ' 77–89 doi: 10.1136/jnnp.2007.139717
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 Jessica R. Jackson, William W. Eaton, Nicola G. Cascella, Alessio Fasano, Neurologic and psychiatric manifestations of celiac disease and gluten sensitivity, The Psychiatric Quarterly, 83, March 2012, עמ' 91–102 doi: 10.1007/s11126-011-9186-y
  25. ^ 25.0 25.1 25.2 Charles R. Newton, Hector H. Garcia, Epilepsy in poor regions of the world, Lancet (London, England), 380, 2012-09-29, עמ' 1193–1201 doi: 10.1016/S0140-6736(12)61381-6
  26. ^ A. Hadjipanayis, C. Hadjichristodoulou, S. Youroukos, Epilepsy in patients with cerebral palsy, Developmental Medicine and Child Neurology, 39, October 1997, עמ' 659–663
  27. ^ 27.0 27.1 27.2 27.3 Pathophysiology of disease: an introduction to clinical medicine, New York: McGraw-Hill Medical, 6th ed, 2010
  28. ^ 28.0 28.1 Bromfield EB, An Introduction to Epilepsy, American Epilepsy Society, ‏8 September 2017
  29. ^ Hal Blumenfeld, Cellular and network mechanisms of spike-wave seizures, Epilepsia, 46 Suppl 9, 2005, עמ' 21–33 doi: 10.1111/j.1528-1167.2005.00311.x
  30. ^ Jasper's basic mechanisms of the epilepsies, New York: Oxford University Press, 4th ed, 2012
  31. ^ Michel Le Van Quyen, Vincent Navarro, Jacques Martinerie, Michel Baulac, Toward a neurodynamical understanding of ictogenesis, Epilepsia, 44 Suppl 12, 2003, עמ' 30–43
  32. ^ Fernando Lopes da Silva, Wouter Blanes, Stiliyan N. Kalitzin, Jaime Parra, Epilepsies as dynamical diseases of brain systems: basic models of the transition between normal and epileptic activity, Epilepsia, 44 Suppl 12, 2003, עמ' 72–83
  33. ^ Ethan M. Goldberg, Douglas A. Coulter, Mechanisms of epileptogenesis: a convergence on neural circuit dysfunction, Nature Reviews. Neuroscience, 14, May 2013, עמ' 337–349 doi: 10.1038/nrn3482
  34. ^ Emily Oby, Damir Janigro, The blood-brain barrier and epilepsy, Epilepsia, 47, November 2006, עמ' 1761–1774 doi: 10.1111/j.1528-1167.2006.00817.x
  35. ^ Michel Le Van Quyen, Vincent Navarro, Jacques Martinerie, Michel Baulac, Toward a neurodynamical understanding of ictogenesis, Epilepsia, 44 Suppl 12, 2003, עמ' 30–43
  36. ^ Somjen, George G., Ions in the brain : normal function, seizures, and stroke, Oxford: Oxford University Press, 2004
  37. ^ 37.0 37.1 Epilepsy : a comprehensive textbook, Philadelphia: Wolters Kluwer Health/Lippincott Williams & Wilkins, 2nd ed, 2008
  38. ^ 38.0 38.1 38.2 Shearer, Peter, "Seizures and Status Epilepticus: Diagnosis and Management in the Emergency Department", Emergency Medicine Practice, ‏30 December 2010
  39. ^ 39.0 39.1 Bradley's neurology in clinical practice., Philadelphia, PA: Elsevier/Saunders, 6th ed., 2012
  40. ^ 40.0 40.1 40.2 40.3 40.4 Epilepsy : a comprehensive textbook, Philadelphia: Wolters Kluwer Health/Lippincott Williams & Wilkins, 2nd ed, 2008
  41. ^ 41.0 41.1 Bradley's neurology in clinical practice., Philadelphia, PA: Elsevier/Saunders, 6th ed., 2012
  42. ^ Behavioral aspects of epilepsy : principles and practice, New York: Demos, 2008
  43. ^ Paolo Tinuper, Federica Provini, Francesca Bisulli, Luca Vignatelli, Movement disorders in sleep: guidelines for differentiating epileptic from non-epileptic motor phenomena arising from sleep, Sleep Medicine Reviews, 11, August 2007, עמ' 255–267 doi: 10.1016/j.smrv.2007.01.001
  44. ^ Browne, Thomas R., Handbook of epilepsy, Philadelphia: Lippincott Williams & Wilkins, 4th ed, 2008
  45. ^ 45.0 45.1 45.2 45.3 Panayiotopoulos, C. P. (Chrysostomos P.), A clinical guide to epileptic syndromes and their treatment, London: Springer-Verlag, Rev. 2nd ed, 2010
  46. ^ Larner, A. J., A dictionary of neurological signs, New York: Springer, 3rd ed, 2011
  47. ^ Peter W. Kaplan, Obsessive-compulsive disorder in chronic epilepsy, Epilepsy & Behavior: E&B, 22, November 2011, עמ' 428–432 doi: 10.1016/j.yebeh.2011.07.029
  48. ^ Epilepsy. Part I, Basic principles and diagnosis, Amsterdam: Elsevier, 2012
  49. ^ Colin J. Reilly, Attention deficit hyperactivity disorder (ADHD) in childhood epilepsy, Research in Developmental Disabilities, 32, May 2011, עמ' 883–893 doi: 10.1016/j.ridd.2011.01.019
  50. ^ Paul M. Levisohn, The autism-epilepsy connection, Epilepsia, 48 Suppl 9, 2007, עמ' 33–35 doi: 10.1111/j.1528-1167.2007.01399.x
  51. ^ 51.00 51.01 51.02 51.03 51.04 51.05 51.06 51.07 51.08 51.09 51.10 51.11 51.12 51.13 51.14 51.15 51.16 National Clinical Guideline Centre, Epilepsies: The diagnosis and management of the epilepsies in adults and children in primary and secondary care (PDF) (עמ' pp. 57–83), National Institute for Health and Clinical Excellence, ‏January 2012
  52. ^ 52.0 52.1 Robert S. Fisher, Carlos Acevedo, Alexis Arzimanoglou, Alicia Bogacz, ILAE official report: a practical clinical definition of epilepsy, Epilepsia, 55, April 2014, עמ' 475–482 doi: 10.1111/epi.12550
  53. ^ Robert S. Fisher, Walter van Emde Boas, Warren Blume, Christian Elger, Epileptic seizures and epilepsy: definitions proposed by the International League Against Epilepsy (ILAE) and the International Bureau for Epilepsy (IBE), Epilepsia, 46, April 2005, עמ' 470–472 doi: 10.1111/j.0013-9580.2005.66104.x
  54. ^ Chrysostomos P. Panayiotopoulos, The new ILAE report on terminology and concepts for organization of epileptic seizures: a clinician's critical view and contribution, Epilepsia, 52, December 2011, עמ' 2155–2160 doi: 10.1111/j.1528-1167.2011.03288.x
  55. ^ Robert S. Fisher, Carlos Acevedo, Alexis Arzimanoglou, Alicia Bogacz, ILAE official report: a practical clinical definition of epilepsy, Epilepsia, 55, April 2014, עמ' 475–482 doi: 10.1111/epi.12550
  56. ^ 56.0 56.1 56.2 56.3 56.4 56.5 56.6 56.7 ד"ר גבריאל ליכטנשטיין, ד"ר אילן בלט, ד"ר ניקולה מאג'ו, סיווג מחודש של אפילפסיה על ידי הליגה הבינלאומית נגד אפילפסיה (ILAE), נוירולוגיה, 2017
  57. ^ Epilepsy syndromes, International league against epilepsy, ‏October 2014
  58. ^ 58.0 58.1 Aidan Neligan, Willard A. Hauser, Josemir W. Sander, The epidemiology of the epilepsies, Handbook of Clinical Neurology, 107, 2012, עמ' 113–133 doi: 10.1016/B978-0-444-52898-8.00006-9
  59. ^ Douglas R. Nordli, Epileptic encephalopathies in infants and children, Journal of Clinical Neurophysiology: Official Publication of the American Electroencephalographic Society, 29, October 2012, עמ' 420–424 doi: 10.1097/WNP.0b013e31826bd961
  60. ^ Erin L. Heinzen, Chantal Depondt, Gianpiero L. Cavalleri, Elizabeth K. Ruzzo, Exome sequencing followed by large-scale genotyping fails to identify single rare variants of large effect in idiopathic generalized epilepsy, American Journal of Human Genetics, 91, 2012-08-10, עמ' 293–302 doi: 10.1016/j.ajhg.2012.06.016
  61. ^ Gemma L. Carvill, Sinéad B. Heavin, Simone C. Yendle, Jacinta M. McMahon, Targeted resequencing in epileptic encephalopathies identifies de novo mutations in CHD2 and SYNGAP1, Nature Genetics, 45, July 2013, עמ' 825–830 doi: 10.1038/ng.2646
  62. ^ Sébastien Chénier, Grace Yoon, Bob Argiropoulos, Julie Lauzon, CHD2 haploinsufficiency is associated with developmental delay, intellectual disability, epilepsy and neurobehavioural problems, Journal of Neurodevelopmental Disorders, 6, 2014, עמ' 9 doi: 10.1186/1866-1955-6-9
  63. ^ Arvid Suls, Johanna A. Jaehn, Angela Kecskés, Yvonne Weber, De novo loss-of-function mutations in CHD2 cause a fever-sensitive myoclonic epileptic encephalopathy sharing features with Dravet syndrome, American Journal of Human Genetics, 93, 2013-11-07, עמ' 967–975 doi: 10.1016/j.ajhg.2013.09.017
  64. ^ EuroEPINOMICS-RES Consortium, Epilepsy Phenome/Genome Project, Epi4K Consortium, De novo mutations in synaptic transmission genes including DNM1 cause epileptic encephalopathies, American Journal of Human Genetics, 95, 10 02, 2014, עמ' 360–370 doi: 10.1016/j.ajhg.2014.08.013
  65. ^ Simon D. Shorvon, The etiologic classification of epilepsy, Epilepsia, 52, 2011-06-01, עמ' 1052–1057 doi: 10.1111/j.1528-1167.2011.03041.x
  66. ^ Jessica A. Wilden, Aaron A. Cohen-Gadol, Evaluation of first nonfebrile seizures, American Family Physician, 86, 2012-08-15, עמ' 334–340
  67. ^ Gerhard Luef, Hormonal alterations following seizures, Epilepsy & Behavior: E&B, 19, October 2010, עמ' 131–133 doi: 10.1016/j.yebeh.2010.06.026
  68. ^ S. Ahmad, M. W. Beckett, Value of serum prolactin in the management of syncope, Emergency medicine journal: EMJ, 21, March 2004, עמ' e3 doi: 10.1136/emj.2003.008870
  69. ^ Garima Shukla, Manvir Bhatia, S. Vivekanandhan, Nandita Gupta, Serum prolactin levels for differentiation of nonepileptic versus true seizures: limited utility, Epilepsy & Behavior: E&B, 5, August 2004, עמ' 517–521 doi: 10.1016/j.yebeh.2004.03.004
  70. ^ E. Brodtkorb, Common imitators of epilepsy, Acta Neurologica Scandinavica. Supplementum, 2013, עמ' 5–10 doi: 10.1111/ane.12043
  71. ^ 71.0 71.1 71.2 71.3 Rosen's emergency medicine : concepts and clinical practice, Philadelphia: Mosby/Elsevier, 7th ed, 2010
  72. ^ 72.0 72.1 A. Zaidi, P. Clough, P. Cooper, B. Scheepers, Misdiagnosis of epilepsy: many seizure-like attacks have a cardiovascular cause, Journal of the American College of Cardiology, 36, July 2000, עמ' 181–184
  73. ^ Francesca Bisulli, Luca Vignatelli, Federica Provini, Chiara Leta, Parasomnias and nocturnal frontal lobe epilepsy (NFLE): lights and shadows--controversial points in the differential diagnosis, Sleep Medicine, 12 Suppl 2, December 2011, עמ' S27–32 doi: 10.1016/j.sleep.2011.10.008
  74. ^ Jue-Qian Zhou, Lie-Min Zhou, Zi-Yan Fang, Qian Wang, Analyzing clinical and electrophysiological characteristics of Paroxysmal Dyskinesia, Journal of Research in Medical Sciences: The Official Journal of Isfahan University of Medical Sciences, 16, January 2011, עמ' 110–114
  75. ^ M. J. Akhtar, All seizures are not epilepsy: many have a cardiovascular cause, JPMA. The Journal of the Pakistan Medical Association, 52, March 2002, עמ' 116–120
  76. ^ Engel, Jerome, Jr., Seizures and epilepsy, New York: Oxford University Press, Second edition, 2013
  77. ^ Sandra L. Helmers, Rosemarie Kobau, Martha Sajatovic, Barbara C. Jobst, Self-management in epilepsy: Why and how you should incorporate self-management in your practice, Epilepsy & Behavior: E&B, 68, March 2017, עמ' 220–224 doi: 10.1016/j.yebeh.2016.11.015
  78. ^ 78.0 78.1 78.2 Glen E. Michael, Robert E. O'Connor, The diagnosis and management of seizures and status epilepticus in the prehospital setting, Emergency Medicine Clinics of North America, 29, February 2011, עמ' 29–39 doi: 10.1016/j.emc.2010.08.003
  79. ^ Wheless, James., Advanced therapy in epilepsy, Shelton, CT: People's Medical Pub. House, 2009
  80. ^ Medical Aspects of Disability : a Handbook for the Rehabilitation Professional, New York: Springer Publishing Company, 4th edition, 2011
  81. ^ Mervyn J. Eadie, Shortcomings in the current treatment of epilepsy, Expert Review of Neurotherapeutics, 12, December 2012, עמ' 1419–1427 doi: 10.1586/ern.12.129
  82. ^ Sarah J. Nevitt, Anthony G. Marson, Jennifer Weston, Catrin Tudur Smith, Carbamazepine versus phenytoin monotherapy for epilepsy: an individual participant data review, The Cochrane Database of Systematic Reviews, 2, 02 27, 2017, עמ' CD001911 doi: 10.1002/14651858.CD001911.pub3
  83. ^ Sarah J. Nolan, Anthony G. Marson, Jennifer Weston, Catrin Tudur Smith, Phenytoin versus valproate monotherapy for partial onset seizures and generalised onset tonic-clonic seizures: an individual participant data review, The Cochrane Database of Systematic Reviews, 4, 2016-04-28, עמ' CD001769 doi: 10.1002/14651858.CD001769.pub3
  84. ^ Graham Powell, Matthew Saunders, Alexandra Rigby, Anthony G. Marson, Immediate-release versus controlled-release carbamazepine in the treatment of epilepsy, The Cochrane Database of Systematic Reviews, 12, 12 08, 2016, עמ' CD007124 doi: 10.1002/14651858.CD007124.pub5
  85. ^ 85.0 85.1 Charles R. Newton, Hector H. Garcia, Epilepsy in poor regions of the world, Lancet (London, England), 380, 2012-09-29, עמ' 1193–1201 doi: 10.1016/S0140-6736(12)61381-6
  86. ^ Neshan B. Ilangaratne, Nilanka N. Mannakkara, Gail S. Bell, Josemir W. Sander, Phenobarbital: missing in action, Bulletin of the World Health Organization, 90, 2012-12-01, עמ' 871–871A doi: 10.2471/BLT.12.113183
  87. ^ The treatment of epilepsy, Chichester, UK: Wiley-Blackwell, 3rd ed, 2009
  88. ^ 88.0 88.1 88.2 Piero Perucca, Frank G. Gilliam, Adverse effects of antiepileptic drugs, The Lancet. Neurology, 11, September 2012, עמ' 792–802 doi: 10.1016/S1474-4422(12)70153-9
  89. ^ 89.0 89.1 Manijeh Kamyar, Michael Varner, Epilepsy in pregnancy, Clinical Obstetrics and Gynecology, 56, June 2013, עמ' 330–341 doi: 10.1097/GRF.0b013e31828f2436
  90. ^ Jennifer Weston, Rebecca Bromley, Cerian F. Jackson, Naghme Adab, Monotherapy treatment of epilepsy in pregnancy: congenital malformation outcomes in the child, The Cochrane Database of Systematic Reviews, 11, 11 07, 2016, עמ' CD010224 doi: 10.1002/14651858.CD010224.pub2
  91. ^ 91.0 91.1 Adolescent health care : a practical guide, Philadelphia: Lippincott Williams & Wilkins, 5th ed, 2008
  92. ^ 92.0 92.1 92.2 John S. Duncan, Epilepsy surgery, Clinical Medicine (London, England), 7, April 2007, עמ' 137–142
  93. ^ Gretchen L. Birbeck, Ron D. Hays, Xinping Cui, Barbara G. Vickrey, Seizure reduction and quality of life improvements in people with epilepsy, Epilepsia, 43, May 2002, עמ' 535–538
  94. ^ Max O. Krucoff, Alvin Y. Chan, Stephen C. Harward, Shervin Rahimpour, Rates and predictors of success and failure in repeat epilepsy surgery: A meta-analysis and systematic review, Epilepsia, 58, December 2017, עמ' 2133–2142 doi: 10.1111/epi.13920
  95. ^ Kelley K, Theodore WH (2005). "Prognosis 30 years after temporal lobectomy". Neurology 64 (11): 1974–6. PMID 15955959. doi:10.1212/01.WNL.0000163998.01543.CF. 
  96. ^ Wiebe S, Blume WT, Girvin JP, Eliasziw M. (2001). "A randomized, controlled trial of surgery for temporal-lobe epilepsy". N Engl J Med 345 (5): 311–318. PMID 11484687. doi:10.1056/NEJM200108023450501. 
  97. ^ Kirsty Martin, Cerian F. Jackson, Robert G. Levy, Paul N. Cooper, Ketogenic diet and other dietary treatments for epilepsy, The Cochrane Database of Systematic Reviews, 2, 2016-02-09, עמ' CD001903 doi: 10.1002/14651858.CD001903.pub3
  98. ^ Current management in child neurology, Hamilton, Ont.: BC Decker, 4th ed, 2009
  99. ^ Ricardo M. Arida, Esper A. Cavalheiro, Antonio C. da Silva, Fulvio A. Scorza, Physical activity and epilepsy: proven and predicted benefits, Sports Medicine (Auckland, N.Z.), 38, 2008, עמ' 607–615
  100. ^ Jessica R. Jackson, William W. Eaton, Nicola G. Cascella, Alessio Fasano, Neurologic and psychiatric manifestations of celiac disease and gluten sensitivity, The Psychiatric Quarterly, 83, March 2012, עמ' 91–102 doi: 10.1007/s11126-011-9186-y
  101. ^ A. Verrotti, A. M. Tocco, C. Salladini, G. Latini, Human photosensitivity: from pathophysiology to treatment, European Journal of Neurology, 12, November 2005, עמ' 828–841 doi: 10.1111/j.1468-1331.2005.01085.x
  102. ^ Gabriel Tan, John Thornby, D. Corydon Hammond, Ute Strehl, Meta-analysis of EEG biofeedback in treating epilepsy, Clinical EEG and neuroscience, 40, July 2009, עמ' 173–179 doi: 10.1177/155005940904000310
  103. ^ Lidia Di Vito, Ilaria Naldi, Barbara Mostacci, Laura Licchetta, A seizure response dog: video recording of reacting behaviour during repetitive prolonged seizures, Epileptic Disorders: International Epilepsy Journal with Videotape, 12, June 2010, עמ' 142–145 doi: 10.1684/epd.2010.0313
  104. ^ A. Kirton, A. Winter, E. Wirrell, O. C. Snead, Seizure response dogs: evaluation of a formal training program, Epilepsy & Behavior: E&B, 13, October 2008, עמ' 499–504 doi: 10.1016/j.yebeh.2008.05.011
  105. ^ Michael J. Doherty, Alan M. Haltiner, Wag the dog: skepticism on seizure alert canines, Neurology, 68, 2007-01-23, עמ' 309 doi: 10.1212/01.wnl.0000252369.82956.a3
  106. ^ Francesco Brigo, Stanley C. Igwe, Alessandra Del Felice, Melatonin as add-on treatment for epilepsy, The Cochrane Database of Systematic Reviews, 2016-08-11, עמ' CD006967 doi: 10.1002/14651858.CD006967.pub4
  107. ^ Mervyn J. Eadie, Shortcomings in the current treatment of epilepsy, Expert Review of Neurotherapeutics, 12, December 2012, עמ' 1419–1427 doi: 10.1586/ern.12.129
  108. ^ Gregory K. Bergey, Neurostimulation in the treatment of epilepsy, Experimental Neurology, 244, June 2013, עמ' 87–95 doi: 10.1016/j.expneurol.2013.04.004
  109. ^ 109.0 109.1 109.2 Nikolas Hitiris, Rajiv Mohanraj, John Norrie, Martin J. Brodie, Mortality in epilepsy, Epilepsy & Behavior: E&B, 10, May 2007, עמ' 363–376 doi: 10.1016/j.yebeh.2007.01.005
  110. ^ The treatment of epilepsy, Chichester, UK: Wiley-Blackwell, 3rd ed, 2009
  111. ^ Marco Mula, Josemir W. Sander, Suicide risk in people with epilepsy taking antiepileptic drugs, Bipolar Disorders, 15, August 2013, עמ' 622–627 doi: 10.1111/bdi.12091
  112. ^ Manny Bagary, Epilepsy, antiepileptic drugs and suicidality, Current Opinion in Neurology, 24, April 2011, עמ' 177–182 doi: 10.1097/WCO.0b013e328344533e
  113. ^ The treatment of epilepsy, Chichester, UK: Wiley-Blackwell, 3rd ed, 2009
  114. ^ הריון ואפילפסיה באתר מכבי שרותי בריאות
  115. ^ 115.0 115.1 115.2 115.3 115.4 115.5 115.6 115.7 Atlas : epilepsy care in the world., Geneva: Programme for Neurological Diseases and Neuroscience, Dept. of Mental Health and Substance Abuse, World Health Organization, 2005
  116. ^ 116.0 116.1 116.2 116.3 116.4 116.5 116.6 116.7 Emmanouil Magiorkinis, Kalliopi Sidiropoulou, Aristidis Diamantis, Hallmarks in the history of epilepsy: epilepsy in antiquity, Epilepsy & Behavior: E&B, 17, January 2010, עמ' 103–108 doi: 10.1016/j.yebeh.2009.10.023
  117. ^ Eadie, Mervyn J., A disease once sacred : a history of the medical understanding of epilepsy, Eastleigh: John Libbey, 2001
  118. ^ 118.0 118.1 Epilepsy: An historical overview, World Health Organization, ‏27 December 2013
  119. ^ Harding, Graham F. A., Photosensitive epilepsy, London: Mac Keith Press, New ed, 1994
  120. ^ 120.0 120.1 L. Jilek-Aall, Morbus sacer in Africa: some religious aspects of epilepsy in traditional cultures, Epilepsia, 40, March 1999, עמ' 382–386
  121. ^ Illes, Judika., The encyclopedia of mystics, saints & sages : a guide to asking for protection, wealth, happiness, and everything else!, New York: HarperOne, 1st ed, 2011
  122. ^ Medical toxicology, Philadelphia: Lippincott, Williams & Wilkins, 3rd ed, 2004
  123. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ד, עמוד ב'
  124. ^ ארבעה טורים, אבן העזר, סימן ב'.
  125. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה ל'.
  126. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ב'.
  127. ^ 127.0 127.1 Hanneke M. de Boer, Epilepsy stigma: moving from a global problem to global solutions, Seizure, 19, December 2010, עמ' 630–636 doi: 10.1016/j.seizure.2010.10.017
  128. ^ 128.0 128.1 Charles R. Newton, Hector H. Garcia, Epilepsy in poor regions of the world, Lancet (London, England), 380, 2012-09-29, עמ' 1193–1201 doi: 10.1016/S0140-6736(12)61381-6
  129. ^ Aidan Neligan, Willard A. Hauser, Josemir W. Sander, The epidemiology of the epilepsies, Handbook of Clinical Neurology, 107, 2012, עמ' 113–133 doi: 10.1016/B978-0-444-52898-8.00006-9
  130. ^ Jessica A. Wilden, Aaron A. Cohen-Gadol, Evaluation of first nonfebrile seizures, American Family Physician, 86, 2012-08-15, עמ' 334–340
  131. ^ Jennifer L. Martindale, Joshua N. Goldstein, Daniel J. Pallin, Emergency department seizure epidemiology, Emergency Medicine Clinics of North America, 29, February 2011, עמ' 15–27 doi: 10.1016/j.emc.2010.08.002
  132. ^ 132.0 132.1 Anna L Devlin, Morris Odell, Judith L Charlton, Sjaanie Koppel, Epilepsy and driving: current status of research, Epilepsy Research, 102, December 2012, עמ' 135–152 doi: 10.1016/j.eplepsyres.2012.08.003
  133. ^ Seizure Disorders, Transport Canada. Government of Canada, ‏29 December 2013
  134. ^ Wilner, Andrew N., Epilepsy : 199 answers : a doctor responds to his patients' questions, New York: Demos Health, 3rd ed, 2008
  135. ^ 135.0 135.1 National PPL (NPPL) Medical Requirements, Civil Aviation Authority, ‏29 December 2013
  136. ^ For Medical Practitioners: At a glance Guide to the current Medical Standards of Fitness to Drive (עמ' p. 8), Drivers Medical Group, ‏29 December 2013
  137. ^ Epilepsy Foundation of America - EFA, US Department of Health and Human Services, ‏28 April 2011
  138. ^ 138.0 138.1 Paul R. Carney, Stephen Myers, James D. Geyer, Seizure prediction: methods, Epilepsy & Behavior: E&B, 22 Suppl 1, December 2011, עמ' S94–101 doi: 10.1016/j.yebeh.2011.09.001
  139. ^ Matthew C. Walker, Stephanie Schorge, Dimitri M. Kullmann, Robert C. Wykes, Gene therapy in status epilepticus, Epilepsia, 54 Suppl 6, September 2013, עמ' 43–45 doi: 10.1111/epi.12275
  140. ^ Mark Quigg, John Rolston, Nicholas M. Barbaro, Radiosurgery for epilepsy: clinical experience and potential antiepileptic mechanisms, Epilepsia, 53, January 2012, עמ' 7–15 doi: 10.1111/j.1528-1167.2011.03339.x
  141. ^ Mangor Pedersen, Evan K. Curwood, David N. Vaughan, Amir H. Omidvarnia, Abnormal Brain Areas Common to the Focal Epilepsies: Multivariate Pattern Analysis of fMRI, Brain Connectivity, 6, April 2016, עמ' 208–215 doi: 10.1089/brain.2015.0367
  142. ^ Florian Mormann, Ralph G. Andrzejak, Christian E. Elger, Klaus Lehnertz, Seizure prediction: the long and winding road, Brain: A Journal of Neurology, 130, February 2007, עמ' 314–333 doi: 10.1093/brain/awl241
  143. ^ 143.0 143.1 William B. Thomas, Idiopathic epilepsy in dogs and cats, The Veterinary Clinics of North America. Small Animal Practice, 40, January 2010, עמ' 161–179 doi: 10.1016/j.cvsm.2009.09.004
  144. ^ Chris Rundfeldt, Wolfgang Löscher, The pharmacology of imepitoin: the first partial benzodiazepine receptor agonist developed for the treatment of epilepsy, CNS drugs, 28, January 2014, עמ' 29–43 doi: 10.1007/s40263-013-0129-z
  145. ^ Marleen van der Ree, Inge Wijnberg, A review on epilepsy in the horse and the potential of Ambulatory EEG as a diagnostic tool, The Veterinary Quarterly, 32, 2012, עמ' 159–167 doi: 10.1080/01652176.2012.744496