כנסיית אולם

ערך זה עוסק בכנסייה שכל אגפיה שווי גובה.. אם התכוונתם לכנסייה גותית בעיר אולם, ראו המינסטר של אולם.

כנסיית אולָם היא כנסייה שכל ספינותיה או אגפיה (הספינה הראשית (אולם התווך) והספינות המשניות (הסיטראות)) הן שוות גובה, ולעיתים מאוחדות תחת גג אחד. המונח נטבע לראשונה באמצע המאה ה-19 בידי חוקר תולדות האמנות וילהלם ליבקה^[1].

בניגוד לבזיליקה המסורתית, בה הספינות המשניות נמוכות מהספינה הראשית, ובכך מתאפשרת חדירת אור מחלונות קומת התאורה, התאורה בכנסיית אולם היא מהחלונות הצידיים של הספינות המשניות, שגובהן בדרך כלל הוא כגובה הקיר.

לתכנון של כנסיית האולם יש היסטוריה ארוכה, ודוגמה מוקדשת היא קפלת ברתולמאוס (Bartholomäuskapelle) של הבישוף של מיינוורק, שנחנכה בסביבות 1017. עם זאת כנסיות האולם הגיעו לשיאן רק באדריכלות הגותית המאוחרת, בעיקר בגרמניה (ובסגנון הזונדרגותיק) באזור וסטפאליה. סגנון זה זכה לעדנה גם באנז'ו שבצפון צרפת, למשל בקתדרלת פואטייה), ובמקומות אחרים, תכנון כנסיות האולם אומץ בהיקף קטן יותר, כמו בכנסיית טמפל בלונדון.

מספר כנסיות של התחייה הגותית מחקות את תכנון כנסיית האולם, בעיקר אלה העוקבות אחרי תקדימים גרמניים באדריכלות. דוגמה לכנסיית אולם נאו-גותית היא כנסיית סנט פרנציס סיילס בסנט לואיס מיזורי, שתוכננה בידי ויקטור קלותו והושלמה ב-1908.

מונח אחר לגמרי, אך בעל שם זהה, מהמאה ה-20, משמש לתיאור מבנה רב-שימושי עם כיסאות הניתנים להזזה במקום ספסלים, ואזור מזרחי שניתן להסתרה במסך, ובכך להפוך את הכנסייה לאולם ומרכז קהילתי. מבנים כאלה היו פופולריים במרכזי הערים בבריטניה החל משנות ה-60 של המאה ה-20.