כתב השטנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בתקופת שיבת ציון בהובלת זרובבל, סבל היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל מהתנכלויות מצד השומרונים. בין השאר שלחו השומרונים לפרס כתב שטנה שמאשים את היהודים בתכנון מרד במלכות, וכך גרמו להפסקת בניין המקדש לתקופה ארוכה.

האירוע מתואר בספר עזרא, פרק ד', פסוקים א'-כ"ד, והוא אחד הפרקים הבודדים במקרא שכתוב בארמית (כיון שהאיגרת במקורה נכתבה בארמית).

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחמישים שנה לאחר חורבן בית המקדש, בשנת 538 לפנה"ס, העניק ליהודים כורש, שליט האימפריה הפרסית אשר כבשה את האזור, את הזכות לשוב לעבוד את אלוהים בירושלים, ולנהל בעצמם אוטונומיה יהודית תחת שלטון פקידיו. בהצהרת כורש כפי שהובאה בספר דברי הימים קרא כורש לגולי בבל: "מי בכם מכל עמו ה' אלוהיו עמו ויעל"[1].

כ-42,000 איש עלו לארץ בעקבות ההכרזה. רובם ככל הנראה נמנו על עניי בבל, שכן חלק גדול מהיהודים בחרו להישאר בבבל מסיבות כלכליות, אך היהודים שלא עלו לארץ נתנו לעולים כסף וכלים יקרי ערך. בספר עזרא מוזכר שכאשר חזרו הגולים הם הונהגו על ידי ששבצר שהיה "הנשיא ליהודה", וזרובבל בן שאלתיאל. מרבית החוקרים סבורים שאלו שני אישים נפרדים – ששבצר הוא שנאצר בן יהויכין מלך יהודה, והוא נבחר על ידי כורש לעמוד בראש הגולים, אך זמן קצר לאחר מכן התמנה זרובבל לתפקיד נציג השלטון הפרסי ביהודה – אך רוב פרשני המקרא סבורים שזרובבל וששבצר הם אותו אדם.

מעט אחרי הקמת בית המקדש ביקשו השומרונים (המכונים בכתוב "צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן") לקחת חלק בבניית המקדש. זרובבל, יהושע הכהן הגדול ושאר המנהיגים דחו אותם: " לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס". המלבי"ם מבאר שהדחייה נבעה מההנחה שהשומרונים מצפים שעולי הגולה ישנו את הפולחן שלהם, ויעבדו גם את אלוהי השומרונים – כפי שהשומרונים עבדו גם את אלוהיהם וגם את אלוהי ישראל. המצודת דוד פירש שהמנהיגים הבינו שהשומרונים רק מחפשים נקודות תורפה, ולא באמת רוצים להשתתף.

מאז סבל היישוב מהתנכלויות רבות מצידם של השומרונים.

כתב השטנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מהמאמץ לפגוע ביהודים השבים מהגולה, שלחו השומרונים איגרת לארתחששתא הראשון מלך פרס, שעליה חתמו רחום בעל טעם ושמשי ספרא (רחום בעל הדברים ושמשי הסופר). באיגרת הם טענו שלאחר שהיהודים יסיימו לבנות את המקדש הם יפסיקו לשלם מס, ושירושלים הייתה מאז ומעולם עיר שנוהגת למרוד באימפריות שסביבה, ובניין ירושלים והמקדש הוא חלק מתוכנית של היהודים למרוד בשלטון הפרסי. לדבריהם נאמנותם למלכות לא מאפשרת להם לשבת ולשתוק.

בעקבות האיגרת השתכנע ארתחששתא שבניין ירושלים מנוגד לאינטרסים שלו ושל פרס, והוציא צו מיידי העוצר את בניין בית המקדש.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשמונה עשרה שנה לאחר מכן, הנביאים חגי וזכריה קראו לשבי ציון לחדש את בניית המקדש, והבטיחו שבזכות מעשה זה תיפסק הבצורת הקשה ששררה באותם ימים. העם שמע לנביאיו, והחל בבניין המקדש עוד לפני שהושג אישור ממלכות פרס. האישור ניתן לבסוף על ידי המלך דריווש, ולאחר ארבע שנים הושלם בניין המקדש ונחנך בג' באדר בשנה השישית למלכות דריווש.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]