הכרזת כורש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הצהרת כורש)
הגליל של כורש
"הגליל של כורש" מוצג במוזיאון הבריטי בלונדון
מקומות במסופוטמיה שהוזכרו בהכרזת כורש

הכרזת כורש היא הכרזתו של המלך כורש, מייסד הממלכה הפרסית, בשנת 538 לפני הספירה, המאפשרת לכל העמים תחת מלכותו לחזור לפולחן אלוהיהם. ליהודים שהוגלו לבבל עם חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפני הספירה אף התאפשרה השיבה לאוטונומיה היהודית בארץ ישראל, יהוד מדינתא.

הכרזת כורש הייתה פריצה חדשנית לאותה תקופה, שליטי העבר של התקופה נהגו להגלות ולהתייחס בחוסר חמלה לעמים שכבשו. כורש הביא לעידן חדש- במיוחד לעם היהודי[1][2].

כורש תרם מאוד לעמים שכבש עם הכרזתו וסובלנותו אך עשה טובה מאוד גדולה גם לאימפריה הפרסית עצמה, מטרת ההכרזה הייתה בראש ובראשונה לרכוש את אהדתם של העמים שכבש ובכך לשפר את האימפריה הפרסית מבחינה כלכלית, מדינית ואסטרטגית[3].

גליל חימר הידוע בשם "כתובת הגליל" או "הגליל של כורש" או "הגליל של כורש הגדול", ועליו גרסה של ההכרזה החקוקה באכדית, התגלה על ידי האשורולוג הבריטי יליד מוסול הורמוזד רסאם, בשנת 1879 ביסודות מקדש אסגילה המקדש של האל מרדוך. הגליל נמצא כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.

הכרזת כורש בממצא הארכאולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1879 התגלתה בהריסות העיר בבל, בעיראק של ימינו, כתובת בבלית של כורש על גליל עשוי טין, ובה הוא מצהיר על שיקום מקדשים והשבת אלים שבויים למקומם. בהכרזה נאמר:

אנוכי כורש מלך בבל המלך הגדול, המלך העז, מלך בבל, מלך שומר ואכד
מלך ארבע כנפות הארץ, בן כמבוזי המלך הגדול,
מלך אנשן, בן בנו של כורש הגדול מלך אנשן,
יוצא חלציו של שִשפִּש המלך הגדול מלך אנשן, זרע מלכים,
אשר בֵּל ונַבּוּ אוהבים את שלטונו ואשר לחדוות לבם רוצים בממשלתו.
כאשר נכנסתי בידידות לבבל וכוננתי בשמחה ובגיל את מושב המלכות
בהיכל המושל, מַרְדֻךְּ האדון הגדול, הפך את תושבי בבל הרבים
לאהבה אותי וביקשתי לעבוד אותו מדי יום ביומי.
צבאותי העצומים התהלכו בשלום בקרב בבל,
לא התרתי לאיש להפריע את שלומם של אנשי שומר ואכד.
דאגתי לשלום בבל ובשאר ערי הקודש.
בני בבל, שמח לבם בהסירי את העול המוטל עליהם שאינו הולם אותם.
את בתיהם שהתיישנו תיקנתי ושמתי קץ לסבלם.
מַרְדֻךְּ האדון הגדול שמח וביד נדיבה ברך אותי -
את כורש המלך הירא, בן כמבוזי בני יוצא חלצי ואת כל צבאי,
ואנו בשלום לפניו הללנו היטב את אלוהותו הנעלה.
כל מלכי תבל, למן הים העליון ועד הים התחתון היושבים בחדרי מלכותם,
היושבים ב[...] כל מלכי ארץ המערב יושבי אהלים,
הביאו את מנחתם הגדולה לתוך בבל וינשקו את רגלי.
למן [...] ועד הערים אשור ושושן, אכד וארץ אשנונה
והערים זמבן, מתורנו, דיר וכל גבול ארץ הגותים שמעבר לחדקל,
אשר מקדשיהם היו חרבים מלפני כן,
החזרתי את האלים יושבים בתוכם, וכוננתי להם מקדש עולמים.
כינסתי את כל תושביהם והשבתי את מקום מגוריהם.
ואת אלוהי שומר אכד, אשר נבונאיד הביא לבבל על אפו ועל חמתו של אדון האלים -
בפקודת מַרְדֻךְּ האדון הגדול הושבתי אותם בשלום למשכנם - מושב שמחתם.

מסתבר, כי מעשי השיקום של כורש נעשו כתגובה ליריבו - נבונאיד מלך בבל, שמלך יחד עם בנו בל-שר-אֻצֻר (בלשאצר המקראי). כהני בבל הביעו התנגדות עזה לרוח החדשה שהביא איתו נבונאיד, שכללה החייאת פולחנים בבליים עתיקים. כורש עשה יד אחת עם כהני מרדוך והצליח להפיל את נבונאיד בעזרת החולשה מבית שהשיג בבבל.

היהודים אינם נזכרים בכתובת הגליל, לא במישרין ולא ברמיזה. על כן, היה מי שהניח שהכרזת כורש כלל לא נכתבה, או שמא התנסחה באופן שונה. לשיטה זו, השימוש שעשתה בהכרזה, הנהגת שבי ציון, על מנת לבסס את שליטתם בפחוות יהודה, אל מול הנהגת האוכלוסייה היהודית הגדולה שנשארה בארץ, הפך אותה, בחלוף הזמן, ועם העברת מוסרות השלטון הדתי לידי השבים מבבל, למסמך היסטורי.

עם זאת, כאמור לעיל, אין להכחיש אפשרות סבירה כי אכן נתנסחה הכרזה כזו במותאם לעם היהודי, ולצדה ההיתר והזכות לקומם את המרכז הדתי-פולחני בירושלים. על פי זאת, התלווה למהלך כזה גם אספקט פוליטי "אוניברסלי" של שליטת המרכז הפרסי על הממלכה הגדולה באמצעי נועם ולא במקל חובלים, וגם אספקט פוליטי מצומצם יותר - הישענות על גורם נאמן (במקרה זה יהודה) אל מול מצרים, היריבה המסורתית שבארץ הנילוס.

רקע היסטורי להכרזת כורש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 586 לפנה"ס בית המקדש הראשון הוחרב על ידי מלך בבל נבוכדנצר, יהודים רבים נשלחו לגלות בארצות שונות. היהודים אומנם השתלבו בארצות השונות אך הם תמיד הרגישו זיקה חזקה לארץ מולדתם. האימפריה הבבלית הייתה בשלטון במשך שלושים שנה אחרי חורבן בית המקדש הראשון. 6024659, ממדינת מקדש לעם הספר, Issuu (באנגלית)

בבל נכבשה בשנת 559 לפנה"ס על ידי האימפריה הפרסית אשר התחילה לכבוש שטחים עצומים וביניהם ארץ ישראל, סוריה ועוד. כיבוש זה מציין תחילתה של תקופה חדשה בחיי היהודים- תקופת שיבת ציון. בראש האימפריה הפרסית עמד המלך כורש, כורש היה מלך סובלני שכיבד את האמונה של כל עם אשר כבש. כורש הרחיב את האימפריה וכבש שטחים נרחבים וגדולים.הכרזת כורש, lib.cet.ac.il

ליהודים שהוגלו לבבל בחורבן בית ראשון בשנת 586 לפנה"ס כורש איפשר שיבה ל"יהוד מדיתנא", רשות אוטונומית יהודית שהתקיימה בחבל יהודה בארץ ישראל בתקופה הפרסית החל מהמאה ה-6 לפנה"ס. כורש האמין בתפיסה הפוליתאיסטית (מלשון פנתיאון- מילה ביוונית שפירושה כל האלים) אמונה בכל האלים. אמונתו של כורש הביאה לכך שהתר לעמים שבשליטתו לקיים את פולחנם כרצונם, כורש האמין בכל האלים שהעמיום תחת מלכותו האמינו[4].

מדיניותו של כורש הייתה שונה משל השליטים הקודמים לו, המלך כורש הרשה ליהודים לחזור לפולחנם ולקיים את מצוותם, כלומר, הוא נתן להם אוטונומיה דתית ועזר להם להשתקם לעומת השליטים בעבר שנהגו להגלות את העמים שכבשו. שלטונו של כורש נמשך כ-230 שנים עד לכיבושו של אלכסנדר מוקדון.[5] הצהרת כורש ניתנה ב"בִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס" (עזרא, א', א') כלומר, שנה לאחר שכורש הקים את האימפריה הפרסית, ב-538 לפנה"ס. בהצהרה כורש לא חייב את היהודים לשוב לארץ מולדתם. אך, הוא הוסיף כי מי שבוחר להישאר בבבל מחויב לתרום כסף ומתנות ליהודים שרוצים לחזור לארצם. עם זאת, כורש מחזיר ליהודים את הפריטים מבית המקדש שנגנבו על ידי מלך בבל לשעבר נבוכבדנצר[6].

הכרזת כורש בספר עזרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס. כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.

אופן הצגת הכרזת המלך כורש בספר עזרא כייחודית לעם ישראל ותיאור כורש כשליח אלוהי ישראל הפתיע חוקרים רבים, שטענו שאין אפשרות שתעודה זו היא היסטורית, שכן לא יעלה על הדעת שמלך זר יכתוב תעודה בנוסח כה אוהד לשאיפות היהודים. אולם, מתעודות שהתגלו (ובהן "הגליל של כורש"), התברר כי כורש הצהיר לאחר כיבוש בבל ב-539 לפנה"ס כי הוא החזיר עמים רבים לארצם (לאחר שהבבלים הגלו מספר רב של עמים כעונש על מרידות) והתיר לעמים השונים לעבוד את אלוהיהם. ככל הנראה, הציג כורש את עצמו, בפנותו לכל עם ועם, כמלך שנבחר על ידי האל של אותו עם, והגיע להסכם עם כל אומה במסגרת הסובלנות הדתית של הממלכה הפרסית (כפי שמצוטט במגילת אסתר על אחשוורוש, "לעשות כרצון כל איש ואיש"), וכניסיון ליצור מוקד תמיכה בממלכה האחמנית הן בקרב שבי ציון ליהודה, שהייתה חיץ וגשר גאוגרפי בין יבשות אירופה, אפריקה ואסיה, והן בקרב האליטה היהודית שנותרה בפרס - ומשום כך חשיבותה האסטרטגית.

כורש כרת בריתות עם קבוצות של גולים וערך עמם הסכמים, שבתמורה לתמיכה בו ובהגמוניה הפרסית, הוא יחזירם מהגלות לארצם - וזאת בהצהרה כי הוא שליח האל. לאור זאת, מתחזקת טענת החוקרים הרואים בהצהרה תעודה היסטורית, בהנחה שכורש שלח לכל עם נוסח המותאם לאמונתו.

אין בהצהרה משום השבת ריבונותה של יהודה ואין בה משום השבת עטרת בית דוד ליושנה ושושלתו לכסאה. כורש לא חייב את היהודים לעלות לארץ ישראל והותיר בידיהם את הבחירה. עם זאת, אלו שלא ישובו ליהודה חויבו לסייע לעולים בכסף ובזהב.

לפי ספר עזרא והמסורת היהודית הכרזת כורש הייתה בשנת ג'שצ"א (370 לפנה"ס). תעודות הרישיון שניתן ליהודים על ידי כורש לבנות את בית המקדש השני והתוכניות לבנייתו נשמרו בבית גנזיא של הממלכה באחמתא[7].

במקביל לשם המודרני "הכרזת כורש" שהתקבל בקרב חוקרי ההיסטוריה בעקבות הממצא, השם התנכ"י להכרזה זו הוא: רִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ[8].

מניעים להכרזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מניע אסטרטגי: כורש רצה לכבוש את מצרים ולשם כך הוא נזקק ליישוב יהודי שלא ישתף פעולה עם מצרים בארץ ישראל, שגובלת עם מצרים. כורש ראה בהקמת פחוה יהודית בארץ ישראל, על גבול ממלכתו, ערובה להגנה על אותו חלק של הגבול המערבי של ממלכתו[9].
  • מניע פוליטי-מדיני: כורש רצה לרכוש את נאמנות העמים ובמיוחד את אהדת שכבת הכהונה כדי למנוע מרד מצדם וליצור שקט בממלכה. לכן, כורש נהג במדיניות של סובלנות, בניגוד למדיניות מלכי אשור ובבל שנהגו להגלות את העמים שכבשו על מנת שלא יוכלו למרוד בשלטון. היו מקרים שבהם הוא השאיר את השלטון בארצות שכבש בידי שליטים מקומיים, אם ישמרו אמונים לשלטון פרס. הוא גם מינה יועצים ופקידים מקרב העמים הכבושים, ולא הכביד עליהם במיסים כדי שיישארו נאמנים אליו[10].
  • מניע כלכלי: אפשרות לגביית מיסים - עם שמתייחסים אליו בכבוד ישלם מיסים ברצון.
  • מניע דתי: כורש מדבר בשם האלוהים משום שאמונתם של מלכי האימפריה הפרסית הייתה פוליתאיסטית, וכורש כיבד בכל מקום אותו כבש את האל המקומי. חוקרים סבורים כי הפוליתאיזם של כורש קשור למדיניותו הסובלנית. הודות לאמונתו, כורש היה יכול להציג את עצמו בפני היהודים כשליח אלוהי ישראל, ובאותו זמן גם להציג את עצמו בפני הבבלים כשליח האלים שלהם. לכן, כמו שהרשה לעמים אחרים להחזיר את פסלי האלים שלהם אשר הוגלו ממקדשיהם על ידי מלכי בבל, כך הוא נתן ליהודים לבנות את בית המקדש ואפילו דרש מפקידיו להשיב את כלי בית המקדש שנלקחו מבית המקדש על ידי נבוכדנאצר[11].

השלכות ההכרזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הכרזת כורש שבו חלק מיהודים ליהודה עם הנשיא ששבצר, והקימו את בית המקדש השני; המלך כורש החזיר את כלי המקדש שנבוכדנצר מלך בבל לקח משם, כפי שמתואר בספר עזרא:

וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים אֶת רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.
וְכָל סְבִיבֹתֵיהֶם חִזְּקוּ בִידֵיהֶם בִּכְלֵי כֶסֶף בַּזָּהָב בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת לְבַד עַל כָּל הִתְנַדֵּב.
וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית ה' אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו.
וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה.
וְאֵלֶּה מִסְפָּרָם אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלשִׁים אֲגַרְטְלֵי כֶסֶף אָלֶף מַחֲלָפִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים.
כְּפוֹרֵי זָהָב שְׁלשִׁים כְּפוֹרֵי כֶסֶף מִשְׁנִים אַרְבַּע מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה כֵּלִים אֲחֵרִים אָלֶף.
כָּל כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלִָם.

התייחסות חז"ל על הכרזת כורש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחז”ל היו מגוון דעות על כורש ועל הכרזתו ולא הייתה הסכמה כוללת. היו כאלה שטענו כי כורש הוא רשע והוא אפשר ליהודים לעלות ולבנות את בית המקדש כדי להבטיח את כוחו הפוליטי ואת השליטה שלו על היהודים והיו כאלה אשר החמירו וטענו כי עשה זאת על מנת שיתפללו לו ולא לה'. לעומתם, היו כאלה לדוגמתו של רבי יצחק, אשר הללו אותו ואף קראו לו צדיק.[12]

מצד אחד כורש החזיר ליהודים את אוצרות בית המקדש ואיפשר ועזר להם להקים אותו מחדש. על פי היהדות, כורש מצא את אוצרותיו של נבוכדנצר מכיוון שהצהיר על החופש של היהודים לעלות לארץ ישראל והצהיר על כוונותיו לשקם את בית המקדש - כמעין תגמול על מעשה טוב ונכון כלפי ה'. ומנגד היהודים אשר התנגדו לכורש טענו כי כאשר כורש הורה על בניית בית המקדש, כורש בכוונה הורה שחלק מן המקדש יבנה עם עץ. כורש ווידא שיישאר איום על היהודים במקרה שימרדו בו בצורת שריפת המקום הכי הקדוש ליהודים. לאחר שראה את הנזק הכלכלי הנגרם לארצו מכיוון שאפשר את העלייה, ביטל כורש את הזכות לעלות לארץ ישראל. עקב פעולה זו, יהודים רבים הביעו צער וגינו את כורש.[12][13]

אמינות המסמך[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש חוקרים הטוענים כי ההכרזה היא מעשה זיוף של סופר יהודי שרצה להציג בסיס חוקי לבניית בית המקדש. לטענתם, לא ייתכן שכורש האמין באלוהי ישראל ונשמע לו כפי שיכול אולי להשתמע מן ההכרזה המקראית[דרוש מקור]. לעומתם, יש חוקרים הסבורים כי ההכרזה אמינה כי היא חלק ממדיניות כוללת של כורש: כורש נתן זכויות דומות לעמים נוספים, כמו הבבלים, כמו שמתואר ב"כתובת הגליל". על פי ההיסטוריון יוחנן אהרוני: "כורש שאף לקנות את לב התושבים של ממלכתו הגדולה על ידי סובלנות דתית ולאומית והתיר חידושם של פולחנות שבוטלו ודוכאו על ידי הבבלים"[14].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הכרזת כורש בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מורן גאם הכהן, "הצהרת כורש, עזרא א 1-7"
  2. ^ קם, מתיה, "הכרזת כורש", ‏1999
  3. ^ כהן שגיא, "ממדינת מקדש לעם הספר היסטוריה של בית שני", ‏2014 (באנגלית)
  4. ^ קראו בכותר - עולם התנ"ך - ישעיה, kotar.cet.ac.il
  5. ^ 6024659, ממדינת מקדש לעם הספר, Issuu (באנגלית)
  6. ^ הצהרת כורש, lib.cet.ac.il
  7. ^ ראו: ספר עזרא, פרק ה', פסוק י"ז
  8. ^ ספר עזרא, פרק ג', פסוק ז'
  9. ^ יואב בן-דב, אילנה שמיר, זהבה כנען, אינציקלופדיית אביב חדש (כרך 9), 2004, עמ' 107-108
  10. ^ ד"ר קציעה אביאלי - טביביאן, "מסעות בזמן - ממדינת מקדש לעם הספר", מטח, 2008, עמ' 13-14
  11. ^ ד"ר קציעה אביאלי - טביביאן, "מסעות בזמן - ממדינת מקדש לעם הספר", מטח, 2008, עמ' 14
  12. ^ 1 2 אהרן ירחי, יחסם של חז"ל לכורש ולהצהרתו, https://orot.ac.il/sites/default/files/shmaatin/128-11.pdf
  13. ^ מורם גאם הכוהן, הצהרת כורש, עזרא א' 1–7, mikranet, ‏2012
  14. ^ יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974, עמ' 108