שיבת ציון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עליות לארץ ישראל והתיישבות בה

עליות קדומות בולטות לארץ ישראל:

עליות בעת העתיקה
עליות בימי הביניים:
עליות בעת החדשה:

עליות לפני קום המדינה


עליות לאחר קום המדינה

שיבת ציון היא חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, החל בשנת 538 לפנה"ס. המונח נטבע לראשונה, ככל הנראה, לאחר חורבן הבית הראשון, והוא מופיע במקרא בפסוק: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכ"ו). במאה ה-19 חודש מונח זה בהגות הציונית, והוגיה קראו לעליית היהודים מארצות פזוריהם לארץ ישראל, בשם "שיבת ציון המודרנית".

גלות בבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכת בבל, תחת שליטתו של נבוכדנאצר, כבשה את ממלכת יהודה בין השנים 586-597 לפנה"ס. הצבא הבבלי, בראשותו של נבוזראדן, המכונה "רב-טבחים", החריב את בית המקדש. המלך צדקיהו, מלך יהודה, הוגלה לבבל[1]. יחד עם צדקיהו גורשה גם רוב האוכלוסייה מן המעמד הבינוני ומעלה לבבל, וביהודה נותרה רק דלת העם. לאחר מכן, נרצח גדליה בן אחיקם שהיה הנציב היהודי מטעם בבל, ובעקבות מותו עזבו שארית העם את הארץ ועברו לארץ מצרים.

בבבל לא איבדו את זיקתם לירושלים והאמונה בגאולה לא אבדה. אמנם העם השתקע בבבל, בבניית בתים ויצירת קשרים כלכליים, ועל כן רבים מהעם (בעיקר מבין העשירים והמיוחסים) נמנעו מלעלות לארץ גם לאחר הצהרת כורש.

שיבת ציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחמישים שנים לאחר חורבן בית המקדש, בשנת 538 לפנה"ס, הורשו יהודי בבל לחזור לארץ ישראל. וזאת הודות להצהרת כורש, שליט האימפריה הפרסית אשר כבשה את האזור. כורש העניק ליהודים את הזכות לעבוד את אלוהיהם בירושלים, ולנהל בעצמם אוטונומיה יהודית, תחת שלטון פקידיו. בהצהרה, כפי שהובאה בספר דברי הימים קרא כורש לגולי בבל: "מי בכם מכל עמו ה' אלוהיו עמו ויעל"[2].

כ-42,000 איש עלו לארץ בעקבות הצהרת כורש, רובם, ככל הנראה, נמנו על עניי בבל. שכן, חלק גדול מהיהודים בחר להשאר בבבל מסיבות כלכליות. אך היהודים שלא עלו לארץ נתנו לעולים כסף וכלים יקרי ערך. תהליך שיבת הגולים ליהודה התחולל ב-110 השנים מאז הכרזת כורש, והוא ידוע בשם: "שיבת ציון".

בספר עזרא מוזכר שכאשר חזרו הגולים הם הונהגו על ידי ששבצר שהיה "הנשיא ליהודה", וזרובבל בן שאלתיאל. מרבית החוקרים סבורים שאלו שני אישים נפרדים: ששבצר הוא שנאצר בן יהויכין מלך יהודה, והוא נבחר על ידי כורש לעמוד בראש הגולים, אך זמן קצר לאחר מכן התמנה זרובבל לתפקיד נציג השלטון הפרסי ביהודה. אמנם רוב פרשני המקרא סבורים שזרובבל וששבצר הם אותו אדם.

השבים ליהודה התמודדו עם קשיים רבים:

  • מתח רב נוצר מול השומרונים על רקע דתי; שכן השומרונים ראו עצמם יהודים לכל דבר ועניין, בעוד ששבי ציון התייחסו אליהם כאל גויים.
  • כמו כן, היה עליהם להתמודד עם שאר העמים שהתגוררו סביב ארץ ישראל (עמון, מואב וכדומה) שגם כן השתלטו במהלך השנים על חלקים מהארץ.
  • קושי ביטחוני - חומת העיר ירושלים הייתה הרוסה, ולא סיפקה הגנה.
  • קשיים כלכליים - זמן קצר לאחר העלייה לארץ סבלו העולים מכמה שנים רצופות של בצורת קשה.
  • קשיים דתיים - חלק מהעולים נישאו נישואי תערובת עם הגויים שהתגוררו בארץ, ומצוות רבות לא נשמרו על ידי רבים מהעם.

בשל כך, נוצרו בקרב שבי ציון תחושות קשות של אכזבה, אשר גם הביאו לעיכוב בבניית בית המקדש השני, שהושלם רק ב-516 לפנה"ס.

חרף כל הקשיים, שיבת ציון הייתה ככל הנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית שבה עם שגלה מארצו בכפיית שליט זר, שב והקים את ביתו הקולקטיבי במדינת האם, אותה נאלץ לעזוב. הדבר סייע בחיזוק הזהות הלאומית המובחנת של עם ישראל משאר העמים[דרוש מקור].

המקורות על התקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות אודות תולדות יהודה בתקופת שיבת ציון דלים. יש מספר מקורות אפיגראפים וארכאולוגים אחרים, אך הם מכסים תקופות זמן קצרות. הספרים עזרא ונחמיה הם בין המקורות היחידים אודות ההיסטוריה של יהודה בתקופת שיבת ציון. יש חוקרים הטוענים שהספרים הם מגמתיים.

היקף מדינת יהודה בתקופת שיבת ציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עולי "שיבת ציון" התיישבו ברחבי פחוות יהודה, אשר על פי דעה אחת גבולותיה היו בין שפלת לוד, תל עזקה, קעילה, ים המלח, יריחו ובית אל, וכן הכהנים שבו לשלוש-עשרה עריהם.

על גבולותיה של מדינת יהודה בימי המלך כורש ישנן דעות רבות. גם אם ששבצר קיבל לידיו את ממלכת יהודה כולה של סוף ימי בית ראשון, שטחה היה קטן יחסית לשטחה בימיה הטובים של תקופת בית ראשון, מכיוון שבשנות גלות בבל חדרו העמים שמסביב לגבולות יהודה, וכולם הקטינו את שטחה של יהודה. יש להניח שתשעה-עשר מקומות שאליהם התייחסו העולים עם זרובבל בספר עזרא[3] היו מיושבים, ומכאן יוצא שבתקופת דריווש היה המשולש: בית אל - בית לחם - אונו, מיושב על ידי היהודים שבי ציון. אין ידיעה ברורה בנוגע להתפשטות שטח מדינת יהודה אחרי זרובבל, אך ברור שההיקף גדל מאוד, שהרי בימי נחמיה השתרע היישוב היהודי מאונו בצפון עד לכיש בדרום, ומלכיש מזרחה עד חברון ועד הנגב, ובמזרח נסב הקו מהנגב עד הר אפרים, וכלל את כיכר הירדן ובית הגלגל[4].

חז"ל הגדירו כ"תחום עולי בבל" אזור הדומה בהיקפו לארץ ישראל ש"מדן ועד באר שבע", והוא הקובע במשנה ובתלמוד בכל הנוגע למצוות התלויות בארץ. מתקנת חכמים קדושתו לא פקעה גם לאחר שנחרב.

הספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר חוקרים מייחסים למפלגה האריסטוקרטית, שנתמכה על ידי הכהן הגדול, פעילות ספרותית ענפה הכוללת חיבור ושימור של הספרים: רות, יונה, אסתר ושיר השירים, שיש בהם יחס של סובלנות. כמו כן, הם מייחסים לתקופה זו את שימורם של הספרים החיצוניים יהודית וטוביה. כמו כן, לדעת חוקרים רבים, בזמן הזה הניחו הנחות יסוד רבות הקשורות ליהדות כפי שהיא ידועה לנו מהתקופה ההלניסטית והרומית - תקופה של לימוד תורה, פירוש התורה, החלטת הקאנון ועריכת התנ"ך. לכן, סביר מאוד שלא בכדי ראו חז"ל בעזרא את מייסד מוסדי הסופרים שדאג לשימורה ולטיפוחה של התורה.

סדרת העליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלית ששבצר וזרובבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי החוקרים שאומרים ששבצר וזרובבל הם שני אישים שונים, סדר ההתרחשויות היה כך:

בסמוך להצהרת כורש בשנת 538 לפנה"ס עלה ששבצר הנשיא ליהודה ועמו לפחות כאלף עולים שבאו מתוך תודעה לגאול את הארץ מחורבנה ולהקים בה מחדש את בית המקדש[5]. העלייה קרויה 'עליית ששבצר' על שם מנהיג העלייה שלרוב הדעות היה צאצא של משפחת יהויכין מלך יהודה.

בספר עזרא מתוארת עלייה זו כעלייה שהתרחשה בהסכמתו ובעידודו של כורש מלך פרס כך:

"וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ, הוֹצִיא אֶת-כְּלֵי בֵית-ה', אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם, וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו. וַיּוֹצִיאֵם, כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, עַל-יַד, מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר; וַיִּסְפְּרֵם, לְשֵׁשְׁבַּצַּר, הַנָּשִׂיא, לִיהוּדָה... כָּל-כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף, חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת; הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר, עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה--מִבָּבֶל, לִירוּשָׁלִָם".

העלייה השנייה התרחשה זמן קצר לאחר מכן, ובראשה עמדו זרובבל בן שאלתיאל, נכדו של יהויכין מלך יהודה, ויהושע בן יהוצדק שמונה לכהן גדול.[6]

על פי המסופר בספר עזרא עלו בשתי העליות 42,360 איש ואישה. מתוכם 24,144 ישראליים, 4,289 כהנים, 74 לוויים, 128 משוררים, 139 שוערים (משוררים ושוערים היו תפקידים של לווים בבית המקדש שעברו מדור לדור), 392 נתינים ובני עבדי שלמה (עבדים ממוצא נוכרי ששרתו בבית המקדש והצטרפו לכלל ישראל), ו-652 חסרי ייחוס. יחד עימם עלו גם 7,337 עבדים ושפחות.

העולים הביאו עימם בהמות משא: 736 סוסים, 246 פרדות, 435 גמלים ו-6,720 חמורים. חלק קטן מהעולים, אולי כשישית מהם, היו מבוססים מבחינה כלכלית אולם השאר היו משכבות עממיות ועניות. העולים שהיו משבט יהודה ובנימין התיישבו בעריהם ובכפריהם שמלפני החורבן, חלקם המשיכו להחזיק בשטרות המעידות על בעלותם על קרקעות שונות.

בעקבות עלייתם של רווקים רבים, והעדרן של נשים יהודיות רווקות, התפתחה תופעה של נישואי תערובת עם נשים נוכריות, ואפילו אחיו וצאצאיו של יהושע הכהן הגדול נישאו לנשים נוכריות. בתקופה זו, שררו יחסים טובים עם השלטון הפרסי אשר אפשרו לעולים לקיים אוטונומיה דתית. מבחינה כלכלית המצב היה קשה בשל העדר תשתיות בשל החורבן הממושך, מסים וצורכי בינוי מרובים, וכמו כן סבלו העולים מבצורות ופגעי טבע אחרים.

עבודת הקורבנות חודשה עם ייסוד המזבח בראש השנה הסמוך לעליית זרובבל לארץ, עוד לפני ייסוד המקדש. ובכך חזרה למעשה ירושלים להיות המקום המרכזי לעם היהודי.

השומרונים ביקשו לקחת חלק בבניית המקדש (יש האומרים שהם תכננו להזיק לבניין מבפנים) - ובקשתם נדחתה, ומאז סבל היישוב מהתנכלויות רבות מצידם, הם שלחו כתבי שטנה למלך פרס שבניין המקדש הוא חלק מתוכנית של היהודים למרוד בשלטון הפרסי, ובעקבות זאת בוטל האישור לבנות את בית המקדש.

כשמונה עשרה שנה לאחר מכן (שנת 516 לפנה"ס), הנביאים חגי וזכריה קראו לשבי ציון לחדש את בניית המקדש, והבטיחו שבזכות מעשה זה תיפסק הבצורת הקשה ששררה באותם ימים. העם שמע לנביאיו, והחל בבניין המקדש עוד לפני שהושג אישור ממלכות פרס. האישור ניתן לבסוף על ידי המלך דריווש, ולאחר ארבע שנים הושלם בניין המקדש ונחנך בג' באדר בשנה השישית למלכות דריווש.

עליית עזרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עזרא הסופר

העלייה השלישית התרחשה בראשותו של עזרא הסופר בשנת 458 לפנה"ס. בעלייה זו עלו כ-1800 משפחות מראשי העם (כ-10,000 איש)[7].

חז"ל במסכת מגילה (טז, ב) מציינים שעזרא נמנע מלעלות לארץ קודם לכן, מפני שהיה צריך להישאר לצד רבו ברוך בן נריה ששימש בהנהגת האומה מפני שהיה תלמידו המובהק[8] של ירמיהו הנביא, אולם מפאת גילו לא היה יכול לעלות לארץ.

בעת עליית עזרא, היה המצב בארץ קשה מסיבות רבות. מבחינה כלכלית נטל המסים על היישוב היה כבד מאד, מבחינה מדינית החריפו ההתנכלויות של אויבי היישוב ואפילו עלה בידיהם לגרום לשלטון הפרסי להורות על הפסקת בניית חומות ירושלים[9]. מבחינה דתית החריף נגע נישואי התערובת בכל שדרות העם דבר שנתפס כאיום קשה על עתידו של העם ותרבותו. עזרא שהיה מגדולי החכמים באותו דור עלה לארץ במגמה לשפר את המצב ואכן הוא החל בסדרה של יוזמות ומעשים שהשפיעו מאוד על סדרי החיים של היישוב ותקופת ימי בית שני.

עזרא עלה ברישיון רשמי של השלטון הפרסי, וקיבל אישור להוציא מפרס ממון שנידבו יהודי הגולה ואנשי השלטון לטובת בית המקדש וצורכי היישוב. כמו כן קיבל עזרא להעביר לבית המקדש כלי קודש וניתנה פקודה לגזברי השלטון לספק להם הקצבה של כסף חיטים יין ושמן. כמו כן ניתן פטור ממיסים לכהנים הלוויים והנתינים ששימשו בתפקיד בבית המקדש. כמו כן ניתנה לעזרא סמכות למנות שופטים ודיינים וללמד את העם תורה וכן ניתנה הסמכות להטיל עונשים החל מהחרמת רכוש וגם גירוש והוצאה להורג בעת הצורך, רישיון זה הוא הבסיס שממנו התפתחה האוטונומיה הדתית בתחילת ימי בית שני.

עם בואו והתוודעותו לנישואי התערובת שפשו בעם, נקט עזרא במעשים לצורך הבדלת הנשים הנכריות, מאמצים אלו נחלו הצלחה חלקית, והושלמו רק בימי נחמיה (ראה להלן).

עזרא ייסד יחד עם חכמים נוספים את מוסד כנסת הגדולה ששימשה כסמכות העליונה בפסיקה ההלכתית והנהגת האומה, עם זאת עזרא לא שימש ככהן גדול משום שעלה מאוחר וכבר התמנה כהן גדול אחר[10].

עזרא תיקן תקנות רבות במסגרת חידוש סדרי החיים הציבוריים שלאחר החורבן והגלות, שני התחומים העיקריים בהם תיקן את התקנות היו לחיזוק הקשר של העם לתורה (כתקנת קריאת התורה בציבור) ולחיזוק הזיקה היהודית ומניעת ההתבוללות. בנוסף, לפי חז"ל (סנהדרין כא, ב) עזרא עשה מהפכה בתחום כתיבת התורה, וקבע שהתורה תיכתב בכתב אשורי ולא בכתב העברי, כפי שהיה מקובל עד אז.

עליית נחמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נחמיה בן חכליה

נחמיה בן חכליה שימש כשר המשקים בארמונו של ארתחשסתא מלך פרס, והיה מחברי אנשי כנסת הגדולה. בעקבות שמועות על במצב הביטחוני הקשה בארץ ישראל, ביקש נחמיה מהמלך הפרסי, אישור לעלות ארצה באופן זמני על מנת לבנות ולשקם את חומות ירושלים, מלך פרס נעתר לבקשתו ונתן לו היתר לכרות עצים שלח עמו ליווי צבאי, ואף מינהו כפחה הרשמי של מדינת יהודה. עלייה זו מתוארכת לשנת 445 לפנה"ס.

נחמיה הגיע לירושלים בא' באב, ולאחר שלושה ימים פתח במבצע מזורז לבניין חומת העיר. העבודה חולקה ל-42 קבוצות של משפחות שכל אחת הייתה אחראית על גזרה משלה. הקבוצה הייתה גם בונה וגם שומרת על אותה גזרה ובכך הצליח נחמיה למנוע את כוונתם של אויבי יהודה לערוך התנפלות מאורגנת על העיר ירושלים. כדי להבטיח את ההגנה על העיר ציווה נחמיה על כל הבונים להישאר ללון בעיר, והחזיק תחת ידו שופר להזעקת עזרה מיד בעת הצורך. לאורך כל תקופת הבנייה, התמודד נחמיה עם התנכלויות חוזרות ונשנות מצד השומרונים והעמונים, שאף ניסו לרוצחו. לאחר 52 ימים, בכ"ה באלול, הוכתר המבצע בהצלחה - החומה עמדה על תילה והייתה נעולה בדלתות שהועמדו על ידי נחמיה.

בראש השנה, אשר חל חמישה ימים לאחר סיום בניין החומה התאספו בני יהודה לירושלים, שם קרא לפניהם עזרא הסופר מספר התורה. דברי התורה שקרא עזרא גרמו לעם לחרדה גדולה ומתוך כך הם התעוררו לשוב מהעבירות שבידיהם. שבועיים לאחר מכן נחוג חג הסוכות בפרסום רב ושמחה רבה. לאחר החג נערכה עצרת צום ותשובה, ובסיומה נחתמה אֲמָנָה, בה העם מקבל על עצמו בשבועה לשמור את כל מצוות התורה, ובנוסף הוזכרו התחייבויות על קיום מצוות מסוימות: לא לשאת נשים נוכריות, לא לקיים מסחר בשבת, לשמור על מצוות השמיטה, לדאוג לעבודה הסדירה בבית המקדש באמצעות תרומת שליש השקל בשנה והבאת "קרבן עצים" ולהביא את מתנות הכהונה והלוויה אל הלשכות המיועדות לכך בבית המקדש[11].

לאחר בניין החומה דאג נחמיה לאכלס את העיר ירושלים בתושבים חדשים, על מנת לשמור על מרכזיותה וביטחונה. לאחר מכן נערכה על ידי נחמיה ועזרא הסופר חנוכת חומת ירושלים בשמחה רבה, במהלכה הם קדשו על פי ההלכה את חלקי העיר שנוספו לעיר. חנוכת החומה לוותה בנגינה והוקרבו בה קרבנות רבים לאל.

במהלך תקופת הבנייה היה על נחמיה להתמודד עם משבר ציבורי עקב המצב הכלכלי הקשה בו העם היה נתון. נחמיה שמע את תלונות העם וכעס על העשירים שניצלו את המצב לניצול העניים, ובמיוחד על אותם עשירים שעקב תפקידם בבית המקדש היו פטורים מהמיסים הכבדים אותם היו חייבים כל השאר לשלם לשלטון הפרסי. נחמיה כינס את הציבור והוכיח את העשירים, והציע להם להחזיר את האדמות ולבטל את החובות של העניים וכדי לשמש דוגמה הוא היה הראשון לעשות כהצעתו והצהיר כי הוא ומקורביו מוותרים על חובות העניים. נחמיה דרש מהעשירים להישבע שימחלו על החובות שהעניים חייבים להם.

לאחר 12 שנים של שהייה בארץ, קיים נחמיה הבטחתו וחזר לשם המשך שירותו אצל מלך פרס, אולם בעקבות הרעה במצב הביטחוני, הדתי והחברתי בארץ שב לירושלים בשנת 431 לפנה"ס בליווי צבאי.

עם שובו פעל בתקיפות רבה. סילק את טוביה העמוני שפלש לבית המקדש ודאג שמתנות הכהונה והלוויה יגיעו לירושלים, על מנת שהלווים יוכלו להתמסר לעבודת המקדש, ולא יצטרכו ללכת לשדותיהם שמחוץ לירושלים. הוא עצר את המסחר בעיר בשבת, ופעל בנחרצות רבה נגד נישואי התערובת שפשו בעם, בעת היעדרו, ובכלל זה אף גירש את נכדו של הכוהן הגדול בשל נישואין אלה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם שטרן, בין הכרזת כורש להצהרת בלפור: שיבת ציון הקדומה והמחודשת, ירושלים: תשס"ו-2006.
  • יונינה דור, האמנם גורשו הנשים הנוכריות? שאלות ההיבדלות בימי שיבת ציון, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2006.
  • ח' מרחביה (עורך), קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשמ"א-1981.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ה.
  2. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ל"ו, פסוק כ"ב.
  3. ^ המקומות מופיעים בספר עזרא, פרק ב', ולהלן המקומות בסדר הא"ב: אונו, בארות, בית לחם, גבע, גבעון, חדיד, יריחו, כפירה, לוד, מגביש, מכמש, נבו [נוב], נטופה, עזמות, עי, ענתות, קריית יערים ורמה.
  4. ^ ספר נחמיה, פרק י"א, פסוקים כ"ה-ל"ו; פרק י"ב, פסוקים כ"ה-כ"ט
  5. ^ הפרסים הסכימו לאוטונמיה תרבותית אבל לא לעצמאות ממלכתית והקפידו על כך
  6. ^ לפי הסוברים ששבצר הוא זרובבל הרי שמדובר בעליה אחת.
  7. ^ בהנחה שיש 5 נפשות במשפחה.
  8. ^ רבו המובהק = הרב שממנו למד את רוב חוכמתו.
  9. ^ ראה עזרא ד, ז-כד, ופירוש דעת מקרא, שכלל הנראה אירוע זה התרחש זמן קצר קודם לעליית עזרא.
  10. ^ רש"י דברי הימים א, ה, מא
  11. ^ זוהי השיטה המקובלת על רוב המפרשים והחוקרים, אך הטוענים שהאמנה נחתמה עוד בזמן זרובבל, כך למשל כתב המיוחס לרש"י נחמיה ז, ה-ו.