לודוויג אדולף וילהלם פון ליצו

לודוויג אדולף וילהלם פון ליצו
Ludwig Adolf Wilhelm Freiherr von Lützow
לידה	18 במאי 1782; ברלין, ממלכת פרוסיה
פטירה	6 בדצמבר 1834 (בגיל 52); ברלין, ממלכת פרוסיה
מקום קבורה	Alter Garnisonfriedhof Berlin
מדינה	ממלכת פרוסיה
בן או בת זוג	Elisa von Ahlefeldt
השתייכות	הצבא הפרוסי
תקופת הפעילות	מ-1795
דרגה	לוטננט גנרל
פעולות ומבצעים
	המלחמות הנפוליאוניות
עיטורים
	אזרחות כבוד של ברמן; פור לה מריט ;

לודוויג אדולף וילהלם פרייהר פון ליצו (בגרמנית: Ludwig Adolf Wilhelm Freiherr von Lützow;‏ 18 במאי 1782 – 6 בדצמבר 1834) היה גנרל פרוסי שבלט בזכות ארגונו ופיקודו על ההפרייקור של ליצו של המתנדבים במהלך המלחמות הנפוליאוניות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליצו נולד בברלין ב-18 במאי 1782 כבן של גנרל מיור פרוסי, יוהאן אדולף פון ליצו (1748–1819), ורעייתו, פרדריקה וילהלמינה פון זסטרוב (1754 עד 1815).^[1] הוא השתייך למשפחת אצילים ותיקה ממקלנבורג.

קריירה צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליצו נכנס לראשונה לצבא הפרוסי בשנת 1795, ואחת עשרה שנים מאוחר יותר השתתף כלויטננט בקרב אוארשטדט. לאחר מכן זכה להצטיינות במצור על קולברג, כמנהיג של אסקדרון של מתנדבי שיל.

בשנת 1808, מיור ליצו פרש מהצבא הפרוסי, כועס על ההסכם המשפיל של טילזיט. הוא לקח חלק במיזם ההירואי של מפקדו הוותיק שיל ב-1809; נפצע בדודנדורף והושאר מאחור, הוא נמלט בכך מגורלם של חבריו, שרבים מהם נהרגו בקרב שטרלזונד (1809) או היו בין 12 הקצינים שהוצאו להורג בפיקודו של נפוליאון לאחר מכן. ב-Schöneiche הוא הוסתר על ידי בעל הכפר בבקתת ציידים קטנה בגבול הכפר ושם הצליח ליצו להתאושש מפצעיו. כיום המבנה החדש יותר עשוי אבן נקרא "Lützowhaus" ("בית ליצו") לזכר פרק זה.

הפרייקור של ליצו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1811 התקבל ליצו שוב לצבא הפרוסי כמיור, ועם פרוץ מלחמת השחרור הגרמנית קיבל אישור משרנהורסט לארגן קורפוס מתנדבים המורכב מחיל רגלים, פרשים ורובאים טירולים, לצורך תקיפת אגפים או בלחימת גרילה צרפתים בעורף ולכנס את הממשלות הקטנות יותר לשורות בעלות הברית. מהמדים שלהם, הם נודעו בתור "החיילים השחורים" או "הרובאים השחורים".

הגבורה של החבורה השחורה מונצחת בשירו של תאודור קורנר Lützows wild, verwegene Jagd ("הציד הפראי והנועז של ליצו").^[2] בתור שליש של ליצו, הוא נהרג בקרב גדבוש. בין חברי הקורפוס הבולטים האחרים היו פרידריך פרבל ופרידריך לודוויג יאן. תקרית זו תוארה בסרט "הציד הפראי של ליצו" משנת 1927 בבימויו של ריצ'רד אוסוולד.

לקורפוס זה היה חלק ניכר במערכה של 1813. אבל ליצו לא הצליח לכפות את המדינות הקטנות, ולנדודי הקורפוס הייתה השפעה צבאית מועטה. בקיצן (ליד לייפציג) כל הקורפוס, שהוזהר מאוחר מדי מפני שביתת הנשק של פוישביץ, נתפס בצד הצרפתי של קו הגזרה, וככוח לוחם הושמד. ליצו עצמו, פצוע, פילס את דרכו החוצה עם הניצולים, ומיד החל להתארגן מחדש ולגייס.

בחלק השני של המערכה שירת הקורפוס של ליצו בלוחמה סדירה יותר תחת וולמודן. ליצו ואנשיו התבלטו ב-Gadebusch (שם נפל קרנר) וב-Gohrde (שם ליצו עצמו, בפעם השנייה, נפצע קשה כשעמד בראש הפרשים). הוא נשלח לאחר מכן נגד דנמרק, ולאחר מכן הועסק במצור על יוליך, ליצו עצמו בשנת 1814 נפל לידי הצרפתים.

אחרית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו בבית הקברות הישן של חיל המצב בברלין

לאחר השלום של 1814 פורק הקורפוס, יחידות הרגלים הפכו לרגימנט ה-25, ויחידות הפרשים לרגימנט האולנים ה-6. בליני ליצו הוביל את רגימנט האולנים ה-6 להסתערות, אך הם נשברו על ידי הפרשים הצרפתים, ולבסוף הוא נפל בידי האויב, ונמלט למחרת במהלך התבוסה הצרפתית בווטרלו. הוא קודם לדרגת אוברסט באותה שנה, לגנרל מיור בשנת 1822, ולגנרל לויטננט בשנת 1830 עם מינוי למפקד חטיבת הפרשים ה-6.

ליצו פרש מהצבא בשנת 1833, ונפטר בברלין ב-6 בדצמבר 1834.