פור לה מריט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פור לה מריט
Pour le Mérite
Blue Max.jpg

D-PRU Pour le Merite 1 BAR.svg
פרטים
מדינה Flag of Preussen 1892-1918.jpg  פרוסיה
Flag of the German Empire.svg  האימפריה הגרמנית
סוג עיטור צבאי
המעניק הקייזר הגרמני
סטטוס עיטור היסטורי
נוסד 1740
בוטל/פורק 9 בנובמבר 1918
היררכיה
עיטור נמוך יותר צלב הברזל

פּ‏וּ‏ר לה מֵריטצרפתית: Pour le Mérite, "בעבור ההצטיינות"), העיטור הצבאי הגבוה ביותר בפרוסיה עד לסופה של מלחמת העולם הראשונה. ידוע גם בשמו הלא-רשמי "מקס הכחול".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיטור יוסד בשנת 1740 בידי פרידריך הגדול, שבחר לו שם צרפתי, בהתאם לשפת החצר בפרוסיה באותם הימים - צרפתית. עד 1810 היה העיטור צבאי ואזרחי כאחד. בינואר של אותה השנה קבע מלך פרוסיה פרידריך וילהלם השלישי שהעיטור יוענק רק לקציני צבא בשירות.

העיטור האזרחי

בשנת 1842, ייסד המלך פרידריך וילהלם הרביעי את עיטור-המשנה לנושאים אזרחיים, Pour le Mérite für Wissenschaften und Künste (עיטור בעבור הצטיינות במדעים ובאמנויות), שחולק לשלושה בתים: מדעי הרוח, מדעי הטבע והאמנויות. אחת מן האמנים המפורסמים ביותר שזכו בעיטור הלא-צבאי היא אמנית ההדפסים והפסלת הגרמנייה קתה קולוויץ (העיטור נשלל ממנה מאוחר יותר בידי הנאצים).

בשנת 1866 נוצרה רמה צבאית מיוחדת של העיטור, "הצלב הגדול". עיטור ברמה גבוהה זו ניתן לאלה אשר במעשיהם הביאו לנסיגתו או להשמדתו של צבא שלם. בשל תנאי זה לא הוענק העיטור ברמה זו ל"ברון האדום" מנפרד פון ריכטהופן, אף על פי שרבים בממסד הצבאי ביקשו להעניק לו אותו. משום כך בחרו שלטונות פרוסיה להעניק לריכטופן עיטור ברמה פחותה במעט, עיטור העיט האדום שהוענק לעתים רחוקות בלבד.

במהלך מלחמת העולם הראשונה זכה העיטור לתהילה עולמית. אף על פי שניתן היה להעניקו לכל קצין צבא, הפרסום הגדול ביותר ליווה את הענקת העיטור לטייסי זרוע האוויר הגרמנית, שאותם היללה התעמולה של ימי המלחמה. תחילה הוענק העיטור לטייס שהפיל שמונה מטוסי אויב. אלוף ההפלות מקס אימלמן היה הראשון לזכות בעיטור, שזכה לאחר מכן בזכות צבעו ושמו של מקבלו המפורסם לשם "מקס הכחול".

סף ההפלות הדרוש לקבלת העיטור הלך ועלה במהלך המלחמה, עד שבסופה נדרשו שש-עשרה הפלות כדי לזכות בעיטור.

על מקבלי העיטור הידועים נמנים הפלדמרשל לאונהרד פון בלומנטל, מנפרד פון ריכטהופן ("הברון האדום"), הרמן גרינג חברו הטייס של "הברון" שהיה אחר כך לאחד מבכירי הרייך השלישי, ארווין רומל "שועל המדבר" הנודע ממלחמת העולם השנייה, וכן קצינים גרמנים שהובילו את המערכה במזרח אפריקה במלחמת העולם הראשונה. אחרון הזוכים בעיטור ששרד בחיים היה הסופר ארנסט יונגר שמת בשנת 1998 ואשר בגיל 23 היה גם צעיר מקבלי העיטור.

כשליש מן העיטורים הוענקו לקצינים גבוהים בדרגת גנרל ואדמירל. קצינים זוטרים בדרגות סגן וסרן זכו רק בכרבע מן העיטורים.

הענקת העיטור הופסקה ביחד עם התפטרותו של הקייזר וילהלם השני ב-9 בנובמבר 1918 וסופה של הקיסרות הגרמנית.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, היטלר בחר שלא לחדש את העיטור מפאת טיבו האריסטוקרטי וכיוון שהוא יכול להינתן רק לקצינים. העיטור המקביל ביוקרתו לפור לה מריט בזמן מלחמת העולם השנייה היה צלב האבירים שהיווה דרגה גבוהה של צלב הברזל.

בשנת 1952 חידש נשיא מערב גרמניה תיאודור הויס את עיטור-המשנה האזרחי כארגון עצמאי תחת חסותו של נשיא גרמניה (אף שאין זה עיטור ממלכתי כמו עיטור ההצטיינות הפדרלי). עיטור מחודש זה ניתן על הישגים באמנויות ובמדעים ולא על הצלחות צבאיות. בין מקבליו הסופר וים ונדרס, הפיזיקאי זוכה פרס נובל רודולף מוסבאואר, הסופר אומברטו אקו והאדריכל לודוויג מיס ון דר רוהה.

עיצוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקבלי העיטור נדרשו לענוד אותו על המדים בכל עת. העיטור הורכב מצלב מלטזי עם עייטים בין זרועותיו, כתר המלוכה והאות F שסימלה את מייסד העיטור פרידריך הגדול והמלים "Pour le Mérite" על הצלב.

העיטור נתלה על סרט בצבע לבן-שחור-לבן שהם צבעי הדגל הפרוסי, הוא נענד מסביב לצוואר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]