לוקמיה לימפוציטית כרונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ניסוח לא אנציקלופדי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
לוקמיה לימפוציטית כרונית
Chronic lymphocytic leukemia.jpg
צביעה בשיטת רייט של משטח דם של חולה CLL. תאי הלימפוציטים הכהים, הם תאי CLL
שם בלועזית B-cell chronic lymphocytic leukemia
ICD-10
(אנגלית)
C91.1
ICD-9
(אנגלית)
204.1
ICD-O
(אנגלית)
B-cell chronic lymphocytic leukemia/small lymphocytic lymphoma
MedlinePlus
(אנגלית)
000532
eMedicine
(אנגלית)
med/370 
MeSH
(אנגלית)
D015451

לוקמיה לימפוציטית כרונית היא לוקמיה בדרגת התמיינות נמוכה, כלומר, עוברים שנים רבות עד שתסמיני הלוקמיה מתפרצים. זוהי הלוקמיה השכיחה ביותר בכלל האוכלוסייה[דרוש מקור].

תסמינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים רבות עוברות עד להתפתחותם של התסמינים. לרוב בשלבים מוקדמים מופיעים רק קשרי לימפה נפוחים מעט. לעתים מתגלית המחלה בבדיקת דם שנלקחה מסיבה אחרת בכלל. כשהתסמינים מתפתחים הם כוללים: טחול מוגדל (שגורם לגודש בחלל השמאלי של הבטן), אנמיה (שמתבטאת בדלקת ריאות), זיהומים בגלל היכולת המופחתת של הגוף להלחם בהם, אובדן תיאבון ומשקל, והזעת לילה המלווה בחום. לוקמיות מסוג T לימפוציט חודרות לעתים בשלב מוקדם לעור.

סיכונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"לא מטפלים כדי לא להזיק" - לחולים לוקח זמן רב עד שהלוקמיה מתקשה והטיפול פוגע במערכת החיסונית ומכניס את החולה לסיכון ועלול אף לגרום לזיהום.

שכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יותר מ-17,000 מקרים חדשים מתגלים בשנה בארצות הברית.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעתים החולה אינו זקוק לטיפול. במצב זה, נהוג שהרופא עורך מדי פעם בדיקות רפואיות הכוללות בדיקות דם. אם החולה סובל מאנמיה, יינתן לו עירוי דם במידה והוא סובל מחוסר בטסיות דם. במקרים מסוימים, אלמטוזומאב מסייע למערכת החיסונית. לפעמים מבצעים הקרנה לקשרי לימפה אזוריים, או לטחול כאשר הוא גורם לאי נוחות. נהוג במסגרת הטיפול לתת כימותרפיה בכדורים, שמטרתה היא נגד סרטן ולא כנגד לוקמיה, כי לעתים הנזק הוא בקנה מידה גדול. את הכימותרפיה יתנו לעתים בשילוב עם סטרואידים, בעיקר פרדניזון. אחת התרופות הכימותרפיות למחלה זו היא כלורמבוציל.

שיעורי ההישרדות מהמחלה נמוכים וזאת לרוב בגלל אי יכולת של מח העצם לייצר רכיבי דם באופן תקין. לרוב החולים במחלה זו יפתחו סרטן שני.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.