ליליאן הלמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ליליאן הלמן
Lillian Florence Hellman
Lillian-Hellman-1939.jpg
לידה 20 ביוני 1905
ניו אורלינס, לואיזיאנה, ארצות הברית
פטירה 30 ביוני 1984 (בגיל 79)
טיזברי, מסצ'וסטס, ארצות הברית
עיסוק מחזאית, מסאית
לאום אמריקאית
מקום לימודים אוניברסיטת קולומביה, אוניברסיטת ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית
תחום כתיבה דרמה, פובליציסטיקה
סוגה מחזה, מסה, מאמר דעה
פרסים פרס הספר הלאומי
פרס פול רובסון (1976) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ליליאן פלורנס הֶלְמַן (20 ביוני 1905, ניו אורלינס, לואיזיאנה, ארצות הברית - 30 ביוני 1984, טיזברי, מסצ'וסטס, ארצות הברית) הייתה מחזאית ותסריטאית יהודיה-אמריקאית שנודעה בדעות שמאליות ובאקטיביזם פוליטי. היא הוכנסה לרשימה השחורה של הוליווד בשיאה של הפאניקה האמריקאית מקומוניזם בין השנים 1947 ו-1952. על אף שהמשיכה להעלות מחזות בתיאטראות ברודוויי בשנות ה-50, החרם מצד תעשיית הקולנוע האמריקאית פגע בה כלכלית באופן חד. הלמן זכתה לשבחים על הקרבת הקריירה בכך שסירבה להשיב על שאלות ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית. היא הכחישה שהייתה חברה במפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, אך רבים פקפקו בהכחשה, ובהם כתבת המלחמה מרתה גלהורן ומבקרת הספרות מרי מקארתי.

הלמן הייתה נשואה לארתור קובר, הומוריסטן, תסריטאי ויחצ"ן, בין השנים 1925 ל-1932. הלמן קיימה מערכת יחסים זוגית עם הסופר דשייל האמט משנת 1931 עד מותו בשנת 1961. הם לא נישאו מעולם, משום שהאמט היה נשוי.

המוניטין של הלמן ספג מכה קשה לאחר שמרי מקארתי תקפה את אמינותה, בתוכנית הטלוויזיה המופע של דיק קאווט בשנת 1980. הלמן תבעה את מקארתי בגין הוצאת דיבה. במהלך המשפט (שלא הסתיים בימי חייה של הלמן) עלה כי זכרונותיה של הלמן, שזכו להצלחה מסחרית, בספרים כגון Pentimento, אכן זרועים בטעויות, וכן שהחלק בספר Pentimento שנקרא Julia, אשר שימש בסיס לסרט באותו שם משנת 1977, הוא ככל הנראה המצאה על בסיס חייה של מיוריאל גארדינר, פסיכיאטרית אשר סייעה למאות לברוח מהנאצים באוסטריה, ולא אוטוביוגרפיה.[1] גם מרתה גלהורן הצטרפה להתקפה על הלמן, והוכיחה שזכרונותיה של הלמן על אודות בעלה לשעבר של גלהורן, ארנסט המינגוויי ומלחמת האזרחים בספרד היו שגויים. אות הקין של תומכת-סטאליניזם שהותירה בה מקארתי נותר מוטבע על מורשתה של הלמן, שעדיין נתפסת כדמות שנויה במחלוקת בציבור בארצות הברית.[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ליליאן הלמן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קארל רוליסון, Lillian Hellman: Her Life and Legend, הוצאת iUniverse,‏ 2008, עמ' 348 - 353
  2. ^ "Profile in courage" באתר כתב העת האקונומיסט